תתכוננו להתאהב: האמן דני קרוון נלחם בזמן ולא מתכוון להפסיד לו

הסרט הדוקומנטרי היפה 'דני קרוון' הוא אחד מהסרטים הראשונים שמוקרנים בקולנוע לאחר שנה של דממת קורונה. אמרי מטלון התאהב וחושב שזה הולך לקרות גם לכם.

בסצנת הפתיחה הנהדרת של סרטו 'דני קרוון' מגיע הבמאי ברק הימן עם גיבור הסרט לאנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע, אותה הקים קרוון בשנת 1968. דרך החורים שנקדחו במגדל הבטון המרשים, המשתלב במרחב המדברי כאילו נולד ממנו, נושבת רוח ומשמיעה נגינת חלילים. קרוון מתרגש למשמע הצלילים ומייד דורש מהימן לאשר שהוא שומע אותם "אתה שומע? או שאתה חרש?" הוא שואל, כמו פוקד עליו לבחור צד. ההחלטיות אותה דורש כעת קרוון מהימן היא חלק מסוד קסמו הרב של האמן הוותיק, קסם שפורץ ממנו ממש למן הרגע הראשון של הופעתו על המסך.

בהמשך אותה סצנה כשהם נמצאים בתוך האנדרטה, בין קרני האור החודרות אל הפנים, קרוון מסביר להימן שהטבע הוא הבוס הגדול שלו ולו הוא מקשיב, הימן מתפלא ומבקש לדעת איך מרגיש אדם שהטבע מדבר אליו וקרוון עונה לו בפסקנות שלא יוכל להבין זאת כי רק אמן אמיתי יכול. כמה במאים היו בוחרים לשמור בעריכה משפט כזה בו מושא תיעודם מבטל את היותם אמנים? ובכן הימן בחר להשאיר את האגו מחוץ לסרט ואת המשפט בתוכו, ואולי דווקא הבחירה הזו היא שתעיד, ככל שיתקדם הסרט, איזה אמן הוא.

הפחד להישכח

אבל בכך לא נגמר המרחב שהימן מפנה לקרוון לעיתים על חשבונו. בשיאה של הסצנה קרוון מדבר על היותו אמן פוליטי ומזכיר בעיניים בורקות מהתרגשות את היצירה הפוליטית של פיקאסו 'גרניקה', אותה צייר בעקבות ההפצצה של הנאצים את העיר. קרוון שואל את הימן אם שמע על היצירה והאחרון משיב בכנות לשלילה. עכשיו קרוון כבר ממש כועס ומבקש מבתו שיעזבו מיידית את האתר ויפסיקו לשתף פעולה עם האדם הזה שמעודו לא שמע על 'גרניקה'. לא סתם קרוון נסער, באי היכרותו עם היצירה הימן נוגע בדיוק בנקודה הרגישה ביותר לקרוון. הפחד להישכח. או לחילופין, רצונו העז להיזכר כאמן, להיות קיים, להתגבר על פגעי הזמן.

ואכן זהו עיסוקו המרכזי של הסרט היפה שיצר ברק הימן על דמותו הרבגונית של קרוון. קרוון שזכה ועודנו זוכה להצלחה רבה כאמן ויצר כשבעים עבודות רחבות היקף, רבות משמעות וגדולות מימדים שמתמזגות עם אתרים חשובים בעולם כבר בן 90. למרות חיוניותו וזיק הילד בעיניו, קרוון מכיר בהתקרבותו הבלתי נמנעת של המוות. ההתבלות ההולכת והופכת מוחשית של גופו והתדרדרות זכרונו מתרחשות במקביל למפגש עם עבודותיו ברחבי העולם והגילוי הכואב שהן אינן מטופלות כראוי. השכחה מכאן וההזנחה משם מכים בו בבטן הרכה, ברצונו להמשיך להתקיים.

בין שיחות עם מעריצים לכעס על מי שלא מבין

בעוד שאת התדרדרותו הפיזית מקבל קרוון כמעט בשוויון נפש, למלחמתו לשמור על עבודותיו ולדאוג לתחזוקתם הוא מגייס את כל כוחותיו. הסרט מלווה את המאבק הסיזיפי שלו לשמור על היצירות נאמנות למקור, מאבק שלרגע לא נראה קטנוני. קרוון רואה ביצירותיו ככאלה שנולדו מהמקום והפכו לחלק ממנו, לכן בעיניו שלו הפגיעה בהן היא למעשה פגיעה במקום. בשל היות חלקן בעלות עמדה פוליטית מובהקת, מחיקתן היא מחיקתה של העמדה. קרוון לא מוכן לשתוק לאף שינוי או אי הקפדה.

בערנות מפתיעה לכל פרט, קרוון קורא לסדר את האחראיים על פסליו המרהיבים במדינות השונות, כמו מחנך מודאג שיוצא נגד הבינוניות. אבל באותה הנחישות והדבקות בה הוא נאבק כך הוא גם שש להסביר על עבודתו לקבוצת נערים מזדמנת באחד האתרים , לדבר בנפש משובבת עם מעריצה אלמונית באתר אחר ולהתווכח בכעס עם צופה לא מרוצה באתר נוסף.

המקום היחיד בו עבודותיו מטופלות היטב

למרות הדאגה הלעיתים גובלת בייאוש למצבן של עבודותיו ולחשש לשמירתן לאחר לכתו, קרוון הוא גם אופטימיסט חסר תקנה, כפי שמעיד עליו חברו במאי הקולנוע הידוע וים ונדרס. באחד הדיאלוגים היפים בסרט השניים מביטים יחד בפרח לבן פשוט למראה ומתפעלים מצורתו. כשונדרס אומר "זו צורה שתישאר אותו דבר גם כשכבר מזמן ישכחו אותנו" קרוון עונה לו בהתרגשות "אותך ואותי לעולם לא ישכחו".

לרגע, האמונה הכובשת הזו של אמן המאמין בקיומה הנצחי של אומנותו, נראית הגיונית, בעיקר כשהיא נשמעת על אדמת גרמניה, המקום היחידי שנראה בסרט בו עבודותיו של קרוון נשמרות ומטופלות כראוי. קצת אחר כך נראה קרוון כשהוא צופה בעבודתו "מחווה לצוענים" בברלין. השוט הזה, בו הוא צופה בסיפוק ביצירה שבמרכזה פרח העולה מתוך המים, בליווי המוסיקה המקורית היפה של אלברטו שוורץ ויאנק דושינסקי, הוא אחד המרגשים בסרט. המחשבה שקרוון בעצמו הוא פרח שמור חולפת לצופה בראש.

קרוון הוא רק חצי מהסיפור

לאורך הסרט כולו כך גם במאבקו זה, הכמעט סיזיפי של קרוון, לשמור על עבודותיו, היימן מאמץ את עמדתו של קרוון גיבור סרטו. כך הוא עושה כאשר מתגלה שחלק מהאלמנטים בעבודתו ברחבת שארל דה גול בנאנטר, צרפת, אינם מוארים ונענה לדרישתו של קרוון לא לצלם את העבודה. וכך הוא עושה גם כאשר עובר אורח מתעמת עם קרוון בכיכר התרבות בתל אביב, על כך שתכנן אותה ללא צל. ברגע שקרוון הולך בכעס ומסרב להקשיב לאיש, הימן מחליש את קול דיבורו של האיש ומזדהה עם רצונו של קרוון לא לשמוע אותו עוד.

בעמדתו המיוחדת כבמאי הימן בוחר לתת לגיבור סרטו את הבמה כולה ואף קורא ליצירה בשמו. הימן לא עושה זאת מתוך הערצה, הוא לא חושש להראות לנו את קרוון גם ברגעים רבים בהם הוא נראה לכאורה גס או חסר רגישות. היימן בוחר פשוט להראות אותו כפי שהוא. בוטה אך צנוע, מודאג אך מלא הומור, הומאני ונאור אך גם חסר סבלנות. הוא מדבר איתו בטבעיות ועוקב אחריו בפשטות. ללא תיווך וללא קישוטים ומתוך הבנה שזו הדרך הטובה ביותר להכיר את הגיבור הזה לצופיו, אמן שהעלה על נס בכל העולם את יופייה של הפשטות במעשה היצירה. אינני יודע אם היימן אימץ בכוונה את תפיסתו האמנותית של קרוון בבואו לתעד אותו כגיבור, או שמלכתחילה הדמיון הזה ביניהם משך אותו לספר את סיפורו. כך או כך יש הרבה יופי והרבה מחשבה בפשטות הכובשת של שניהם.

דני קרוון, ישראל 2020, 66 ד'. הפקה ובימוי: ברק הימן, רשת בתי קולנוע לב