ניו יורק 1.4: האיש בעל אלף הדרכים למשוך את תשומת ליבכם

1.4 "ג'ונגל של בטון בו חלומות נוצרים, אין דבר שלא תוכלי לעשות שם, הרחובות האלו יגרמו לך להרגיש כמו חדשה" כתבה אלישיה קיז וצדקה. נסענו בעקבותיה לניו יורק כדי להרגיש את הבריזה, לחלום חלומות חדשים ולהביא לכם את חמשת התערוכות הכי שוות בעיר. לכבוד היום הרביעי בסדרה קבלו את מופע ההיעלמות של ברוס נאומן.

מאה שישים וחמש עבודות של האמן האמריקאי ברוס נאומן מוצגות בין חללי הקומה השישית של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בתערוכה Bruce Nauman: Disappearing Acts. נאומן, בן 77, בילה את חצי המאה האחרונה בלהמציא צורות שיסבירו לנו את הסיכונים המוסריים בחיינו לצד הריגוש הבלתי נגמר שבלחיות. וכך זה מרגיש. אורות מרצדים בצורות משתנות, כתובות בניאון, רהיטים תלויים באוויר, סאונד שמגיע מתוך לוחות שטוחים וטלוויזיות ישנות המציגות את הצופה בהן. ברוס נאומן לא בוחל באמצעים או בחומרים. בחוויה של הצופה, נראה כי עוד לא ראינו את קצה הקרחון. כמות החומרים בהם הוא משתמש עצומה ובעזרת כל אלה הוא חושף בפנינו איך החוויה של זמן, חלל, תנועה ושפה נותנת לנו בסיס לא יציב במיוחד להבנת מקומנו בעולם הזה.

ברוס נאומן הוא פסל אמריקאי שנולד באינדיאנה בשנת 1941. לא, הוא לא פסל קלאסי ומסתבר שבכלל החל את לימודיו לתואר הראשון בחוג למתמטיקה ופיזיקה. רק בשנתו השלישית הודיע להוריו כי הוא בוחר בחיי האמן. בסוף שנות השישים, לאחר שסיים את לימודיו, הקריירה שלו התפתחה במהירות. עם תערוכת סולו ראשונה ב68 בניו יורק והשתתפות בכמה תערוכות קבוצתיות באירופה, נאומן קיבל ביקורת פושרות וגם גרועות ממבקרים אמריקאים על עבודתו שלא הסתדרה בשורה אחת עם אמנות הפיסול הרווחת באותם ימים. דווקא האוצרים האירופיים לא הפתעו במיוחד מעבודתו ואימצו אותו בזרועות פתוחות.

החשיפה לא באה לו בקלות ולאחר מספר שנים בהן תפס תאוצה, נאומן שהיה אדם פרטי מאוד, היה צריך קצת זמן לעצמו ובחר להעלם מעט. בהמשך, עם חזרתו ליצירה, הוא בחר להתייחס למה שעבר עליו עם הכנסת טקסטים לתוך עבודותיו והעברת הכעס על הסיטואציה בה הוא נמצא עם כל מיני ביטויים שנכתבו בתוך עבודותיו. אבל זו לא היתה הדרך היחידה עבורו והוא אתגר את עצמו להצליח ולהכניס גם את קולו לתוך העבודות.

הדבר הכי בולט בתערוכה היא הבחירה של נאומן לא להתחייב לדרך אחת. ציור בצבעי מים, שלטי ניאון בצבעים, מיצבי סאונד, עבודות ווידאו, נאומן באופן תמידי נע בין מדיום אחד לשני ומסרב להיות מוגדר על פי המתודה או על ידי סגנון מסוים ואולי זה מה שהפך אותו לאחד מהאמנים המודרניים האמריקאים המשפיעים ביותר. החדשנות שברעיונותיו לצד הדרך של התוצרים להיות פרודוקטיביים בדרכם מציגה לצופה, בדרכה המיוחדת, את ברוס נאומן בכבודו ובעצמו. מי שינסה להגדיר אותו על על פי חומר, סגנון או נושא ככל הנראה ייכשל. מה שמחבר את הנקודות הן היותן חלק מעולם הפיסול המודרני והפוסט מינימליזם.

"מעטים האמנים המסוגלים לשמר כזו רמה של המצאה בלתי פוסקת על פני קריירה של חמישים שנה" אמרה האוצרת הראשית של התערוכה קאטי האלברייך "בתקופה שבה מושג האמת נמצא יותר ויותר תחת מתקפה, נאומן מחייב את הצופה לוותר על הביטחון שבמוכר, לשמור על ערנות, להיות מודע ואף לחשוש מפני הפיתוי שבתשובות קלות".

אהבנו במיוחד: את Light Trap for Henry Moore, No. 1 משנת 1967, שהזכיר לנו את שיעורי הציור שלקחנו לפני כמה שנים שם לימדו אותנו לעשות סקיצות ראשוניות למודל בקו מתעקל שעוקב אחר צורתו של המודל. נאומן יוצר את הקו הזה עם אור, רעיון לא רע בכלל. ארבעה מסכים שנראים כמו טלוויזיות של פעם מונחים על הרצפה לצד ארבעה קירות ובכל אחת מהטלוויזיות יכול המבקר לראות את עצמו וכמו באינסטינקט שכזה של בני אדם כשהם רואים את עצמם, גם אנחנו הרמנו את העיניים לחפש את המצלמה. One Hundred Live and Die שנוצר בשנת 1984 מאה משפטים קצרים באורות מרצדים כמו 'לעשות ולמות' או 'לעשות ולחיות', אנחנו בחרנו בעיקר לצלם את היופי הצבעוני הזה וגם את הפייבוריט שלנו YELLOW AND LIVE. אחרונים חביבים הם הרמקולים השטוחים שתלויים בין הרצפה לתקרה ופולטים לחלל צלילים חלושים ולחשושים וגורמים לנו להתקרב קרוב קרוב ולנסות להבין מה בדיוק יוצא מהם, מאיפה זה מגיע אם הם כה שטוחים ואיך בעולם המתקדם בו אנחנו חיים, בקצב המטורף בה מתפתחת הטכנולוגיה, עדיין קשה לנו לעכל משהו שאנחנו לא רואים איך הוא עובד.

התערוכה מוצגת במוזיאון לאמנות מודרנית על 18/2/19.

בפרק הבא והאחרון בסדרת ניו יורק: בית הניילון החדש שלנו בניו יורק