המעצב ניל כהן מספר על הדרך שהתחילה בחלומות בין-לאומיים והשתדרגה לחלומות לוקאליים
ממשרד הייטק לאמנות של 800 מטרים על קיר האצטדיון בק"ש
עם ניסיון של יותר מ- 12 שנים, המעצב הישראלי ניל כהן חולש על תחומי עיצוב ואמנות רבים, החל מדרכו ביחידת ההסרטה בדובר צה"ל, שם לקח חלק באירועים צבאיים הצרובים לכולנו בזיכרון, דרך המשרד העצמאי שפתח עם שותף ועד המעבר שלו למשרה הנוכחית בהייטק.
בגיל 34, המעצב היפואי ניל כהן, הספיק לא מעט. אחרי השחרור שלו מצה"ל הוא כבר נכנס לשוק העבודה והרוויח משכורת של הייטק אבל השתעמם וחלם בגדול; כהן התקבל והשיג מלגה לבית הספר המפורסם בניו יורק לאמנות חזותית ה- 'SVA' אבל החליט לוותר ודווקא ללמוד בשנקר. "אחרי שנתיים של לימודים הבנתי שהמסגרת לא מעניינת אותי אינטלקטואלית או יצירתית כי הגעתי עם המון ידע ופטרו אותי מכל הלימודים הטכניים. בשנה ג' הבנתי שאני לא צריך דיפלומה אלא רק תחושת מסוגלות ומאז אני מעצב".
עניין של סגנון
"תמיד שואלים מישהו מה הוא עשה בשנים האחרונות ועל פי תשובתו מסיקים מה הסגנון שלו. אני לא יודע להגיד מה הסגנון שלי. אני כמעצב, יושב מול אדם שמשתף אותי בצרכים שלו וברצונות שלו ואז אני יושב ומעבד ויוצר תשתית קונספטואלית שיש לה ביטוי חזותי שמנמק למה אני הולך ליצור משהו שבסוף יהיה תוצר מאוד סובייקטיבי, בסוף הכל עניין של טעם. יתנו ל- 6 מעצבים לפתור את אותו בריף, כנראה שהוא יראה שונה. אין אדם שיכול לבוא ולהגיד על עבודה אם היא נכונה או לא נכונה בשונה מהנדסה או מתמטיקה".
בשנת הקורונה תפס את כהן פרויקט שהיה מאוד נכון לזמנו. "ישבתי שש שעות וציירתי. זה מילא אצלי את המקום של הרגש, הדבר הכי קרוב למדיטציה שעשיתי. העבודות שלי בדרך כלל עוסקות בבניית תהליכים וצריכות להשיג מטרה ולתת שירות ללקוח. רציתי פרויקט שמתחיל ומסתיים בי, שלא אהיה תלוי באף אחד, שאני יכול ליצור מתי שאני רוצה. רציתי להתנסות בפרויקט שאני יכול לחקור לאורך זמן, משהו שאני יכול להתמקצע בו ולא פרויקט שמתחיל ומסתיים".
הפרויקט שענה על הצרכים של כהן היה 'Peculiar Shapes' שצבר תאוצה ברשתות החברתיות עד השיתוף פעולה עם קבוצת 'גוסטאון' ו'מפעל הפיס' בפרויקט 'למעלה – ציורי קיר אמנותיים'. במסגרת הפרויקט אמנים "מתלבשים" על קירות ענק במבנים ציבוריים ויוצרים יצירות אמנות מרהיבות.
כהן יצר יצירה המשלבת את הפרויקט עליו עבד בקורונה יחד עם סמלים המאפיינים את הצפון ואת קריית שמונה אליה היצירה הייתה מוכוונת. "קבוצת 'גוסטאון' הם אנשים מדהימים שעבדתי איתם בעבר על קליפים ל -2U ואני זוכר את העשייה שלהם מ- 2006. הגעתי לפגוש אותם דרך חבר משותף והם סיפרו לי שיש קיר של 700 מטרים בקרית שמונה ושאלו אם אני רוצה לקחת אותו, אמרתי להם מהר כן. בהתחלה ייצרתי להם הרבה סקיצות, חלקן צבעוניות או בצבעים מונוכרומטים, חלק בצורניות עליה עבדתי בקורונה או בכיוונים אחרים לגמר".
איך היה תהליך העבודה?
"זה היה סוג של טירוף. מבחינה טכנית עושים סוג של הקרנה של הסקיצה על הקיר, ובאמצעות מעלון עליו עומדים שני אנשי צוות, צובעים את כל הקיר. בסוף זה שעות של אנשים עומדים עם מכחולים, מברשות ורולרים, חמישה ימים בשבוע, מבוקר עד ערב ופשוט צובעים. זה היה מאמץ משותף שלי ושל הקבוצה המדהימה הזו. אלה אנשים שיצרו על קירות ענק בעולם, בכל בירה אירופאית יש קיר שלהם, ואין שני להם בארץ. הם עזרו לי להבין את הקיר".
מה לדעתך תהיה ההשפעה על תושבי המקום?
"היצירה הזו תרענן להם את הדרך ליד האצטדיון. אני מאמין שלאוהדים היא תגביר את תחושת הגאווה, כי ניסינו להכניס מסרים וסמלים שקשורים בעיר כמו הר החרמון, היובל שעובר בעיר וכמובן הכדורגל".
תחושת הלוקאליות והחיבור למקום לא חדשה לכהן שעוד משירותו הצבאי בדובר צה"ל היה עד לכמה אירועים שחלחלו היטב לתודעה התקשורתית. "הייתי שם כשגלעד שליט חזר, ראיתי את המניפולציה בזמן אמת, שחררתי את הצילומים לעיתונות. אני לא מצטער על השירות הצבאי שלי, להפך אני גאה בו, אבל בעיני זה מעניין לדבר על מקומיות בעידן שאנשים נורא רוצים להיות אירופה או אמריקה. השאיפות שלי הן מאוד לוקאליות, כיף לי לדבר על הדברים שקורים סביבי שמייחדים אותנו. היום אני במקום שאני מרגיש שבוער בי להגיד את מה שאני חושב. העליתי בסמוך למבצע 'עלות השחר' פרויקט שצבר 4,000 שיתופים בכמה שעות. זו עוד דרך לדבר על משהו שיש לי פרספקטיבה קצת אחרת לדבר עליו".
בין עבודותיו האחרונות הוא מציג עבודה על משה דיין. "אנשים שהם לא מקומיים לא יודעים שמיתוג 'אמת' הוא מיתוג המוקדם של מפלגת העבודה ושהשלמתי למשה דיין עין שאף אחד מעולם לא ראה. משה דיין הוא דוגמה לגבורה, אבל את העין שלו הוא איבד מתוך טמטום לא מתוך גבורה, הוא חשף את עצמו לאויב בגג בנוטרים והמשקפת נדחפה לו על העין. או עבודה בה אני מדבר על הייטק בהקשר של קיבוציות למשל, אני אפילו לא מבקר אני רק מעלה שאלות".
"אם לא הייתי בן יחיד הייתי רוצה להיות בסיירת מטכ"ל. גדלתי ביישוב בשרון בו כולם התגייסו לקרבי, והבנתי שהדרך הכי הישגית שלי לתרום הייתה בצילום, עריכה וקריאייטיב. שנים אחרי השירות תהיתי מה יש לי שהוא ייחודי, על מה אני יכול לדבר שייתן לי את האקס פקטור. הבנתי שהחיבור של האמנות עם ערך אינטלקטואלי ומקומי והעובדה שבאתי ממקום מאוד הסברתי, שם אותי עם בתסביכים עם עצמי. זה מאוד העסיק אותי כי הייתי חלק מזה".
ובמעבר חד להייטק, היום כהן עכשיו מנהל מותג ב-'Melio', חברת תשלומים שפועלת בארה"ב. "אני אחראי על כל ביטוי חיצוני שיש לחברה", הוא מספר לנו. עד לפני 10 חודשים כהן ניהל משרד מצליח עם לירן גולדברג, במאי ואיש קריאייטיב ושניהם היו אמונים על פרויקטים מוצלחים ומגוונים כמו עיצוב למסעדת 'האחים', ל- 'פאי', אפילו לקחו חלק בקליפ של נטע ברזילי לאירוויזיון ויצרו עיצוב קונספט ומיתוג לרשת הוסטלים בפורטוגל.
איך היה המעבר להייטק?
"הנסיבות שקיפלנו את הסטודיו היו אישיות, השותף שלי הבין שעסק בתצורה הזו בישראל לא מתאים לו יותר. למרות ההצלחה והצמיחה שלנו, הבנו שלא נקבל את השלווה החומרית שהיא חשובה ואתה מצפה לה כשאתה עובד כל כך קשה ומנהל עסק משלך. יש עתיד מייאש לשאוף להיות סטודיו לעיצוב שעושה פרויקטים גדולים עם לקוחות שלצערי לא מקדמים תרבות. אנחנו מדינה צעירה ואמנות ועיצוב הם מותרות וזה שם את המעצבים בארץ בעמדה מאוד עגומה. החלטתי לייצר רצף הכנסה וללכת להייטק, אמנם הרבה הרימו גבה אבל יש אזורים מאתגרים ויש כאלה מנחמים".
"זה משאיר לי את המקום לעשייה פחות פורמלית או קונקרטית ולא מנומקת. הדלק שלי הוא ליצור כמה שאפשר צורות או טיפוגרפיות או אמירות אקטואליות".
אולי יעניין אותך גם...
