מארץ נהדרת ועד לשערי מגזינים, היוצר שבורא את עולם הפרסומות שלנו

בין טלוויזיה, אלבומים של זמרים מובילים ושערים לעיתונות, אנחנו נתקלים בעבודות שלו ביום יום, אבל לרוב לא מכירים את הפנים מאחורי היצירות האלה. היום נקבל הצצה אל אחורי הקלעים של תהליכי העבודה של משה נחומוביץ', אחד מהצלמים ומאמני הדיגיטל העסוקים בארץ, עם רזומה עשיר בכל השמות הגדולים בתעשייה.

כבר קרוב ל-13 שנה שנחומוביץ' עובד בתחום הצילום והפרסום בארץ, אך בתחילת הדרך, חלם לעבוד כגרפיקאי. הזיקה לאמנות הייתה שם תמיד, כילד נהג לשבת ולהתבונן באביו מצייר, מעיין בספרי רישומים בהמשך התנסה בצבעי שמן ובפחם ולאחר מכן, התפתח לעולם הקומיקס. בשירות הצבאי הוא נהג להסתובב עם מצלמה בווסט, לתעד את ההווי של היחידה והנופים היפים אליהם הגיעו באזור יהודה ושומרון. בהמשך, הוא החל מיונים לאקדמיה ללמוד עיצוב גרפי, עד שיום אחד, מפגש אקראי בספרייה בבית קפה הסיט את דרכו. "פתחתי את הספר של הצלם דיוויד לה שאפל נחשפתי לצורת צילום, לבימוי, למסרים, הצבעוניות, התאורה והתחלתי לחקור את הנושא. הבנתי שאני רוצה להיות צלם".

הוא קנה מצלמה והחל להתנסות באופן עצמאי. "הייתי מצלם הכל; אופנה, עצמים בודדים, טבע ונוף ותמיד חזרתי לאנשים. הם סיקרנו אותי מאוד, הדימוי גוף, העמדות, המסרים". בלי שום הכרות בתחום, פנה נחומוביץ' לאמנים שונים בפייסבוק. "הייתי מקבל הרבה ברקסים, רוב העבודה בזמנו הייתה שת"פים, הפקות אופנה קטנות וחברים, צילומים ממש ברמה אזוטרית". יום אחד קיבל הודעה חזרה, זה היה אברהם טל וכבר למחרת הם נפגשו לצילומים. הוא קנה ציוד, פתח סטודיו מאולתר בבית, השמועות התפשטו והחלו להגיע אמנים ולמוזיקאים ישראלים לצילומים לסינגלים ואלבומים. הפרויקט המסחרי הראשון היה למועדון הפורום בבאר שבע עם שיתוף אמנים גדולים כמו סקאזי ודמויות נוספות בסצנת חיי הלילה. לאחר מכן הגיעו עבודותיו לתערוכות שונות, ביניהן תערוכת יחיד ופרויקט בשיתוף פעולה עם חברת החשמל וצלמים מובילים. "האירועים האלה ביססו אותי בתרבות, בהכרה, נחשפתי לעוד קולגות שהיום הם גם חברים והבנתי שאני שונה בנוף".

כמו כל יצירה, הפרויקטים של נחומוביץ' מתחילים ברעיון, אותו הוא ממחיש באמצעות פוטושופ או ציור כדי שכל האנשים שנוגעים בדבר יבינו איך זה אמור להיראות עד לרמת זווית או גובה הצילום. "יש לי רעיון בצורה מורחבת ואני מוריד אותו לקרקע כדי להראות ללקוח. בתקופה אחרונה, אני עובד עם בינה מלאכותית ויוצר איתה את הויז'אן,  איך אני מדמיין את התמונה, עליה אני עובד בפוטושופ ובאיור".

העבודות שלו דורשות פעמים רבות מחקר ופיתוח, דוגמה לפרויקט מסוג זה היא עבודה לסדרת הטלוויזיה 'קופה ראשית', שם השחקנים נראים מכווצים בתוך אריזת בשר וניילון נצמד מתוח עליהם. "התחלנו לגשש ועשינו ניסיונות בבית עם חפצים וניילון נצמד. בגלל שצילמנו את זה בקבוצות של שחקנים, הבאנו ניצב לבוש בבגדים דומים לשחקן החסר ששכב ומחץ אותם טיפה. המצלמה עלתה לגובה 2 מטר, אחר כך צילמנו את הקופסה באותה הזווית ואחרי זה העבודה האמיתית התחילה. לקח לי קרוב לשלושה שבועות לייצר את התמונה. התחלתי, כמו חוקר שעושה תזה, לבחון איך הניילון יגיב, מה קורה כשהוא פוגש יד או רגל ואיך הוא יראה כשיצא מהקפאה ומופשר בחוץ. הייתי לוקח מוצר ומוציא מהמקפיא, משחק עם תאורה ומצלם את הניילון מזווית שונות, בודק את הטקסטורה. זה הרגיש ממש אותנטי; המים המופשרים על השקית, הברקוד ושולחן הקצבים עליו מונח. באותו היום הבנתי שכל פרויקט שאני עושה אני צריך להתחיל במחקר,  לחפש איך ליצור את זה בצורה שתקל עליי בעריכה ותראה הרבה יותר מקצועית".

יש לך דוגמה נוספת למחקר כזה?

"התמונה של 'המפקדת' בעונה שנייה, שנראית שקועה בין חיילי צעצוע. בחנו איך היא יראו החיילים, רצינו אותם באותו הצבע אז צבענו את כולם. בחנו איך יקיפו את השחקנית בתוך הפריים ובנינו קרטון מיוחד לפי המידות ועומק הפנים שלה שיכיל את כל החיילים סביבה".

הצבע באמת לוקח חלק חשוב בעבודה שלך, איך הוא נכנס בתוך התהליך?

"העבודה בצבע לא התחילה כשהתחלתי לצלם, אלא הרבה לפני. בשנים האחרונות הבנתי שיש לי זהות בצבעוניות שלי, אני מאוד ורסטילי אבל יש משהו בצבעוניות שהיא מאוד 'פופית'".

איך אתה הוגה רעיון? כמה חשובה ההכרות המוקדמת עם הלקוח, במקרה שלך הסדרה או האמן?

"יש פה חשיבות מאוד גדולה. בטלוויזיה אני מקבל בריף על מה הסדרה ומה האסטרטגיה של אותו גוף, איך נכון לו לשווק אותה. עם אמני מוזיקה חשוב לי להבין מה עומד מאחורי השירים, על מה האלבום מדבר, להתחבר עם העולם הזה. החיבור חשוב, לפעמים אלה הם תהליכים שאורכים שלושה או ארבעה חודשים כדי להגיע לשורש והעומק בין המוזיקה לתמונה עצמה ולפעמים זה די מהר ההבנה והחיבור למוזיקה או לאותו בן אדם. יש פה כניסה לדקויות ולפרטים הקטנים, מה הוא רוצה להגיד ומה הטקסטים משדרים".

ומה לגבי שערים לעיתונות?

"שם, יש לי יד חופשית להשתגע עם הבן אדם, להוציא אותו באור חיובי וגדול. אני אוהב לקחת אישיות וליצוק את הדבר הזה החוצה לשער. זה היה לי עם ליאור דיין עם התמונה של הכדורים שהיה מכור לסמים שנראה אבוד בתמונה, עם יורם גאון והעששית, סטפן שהראש מבצבץ מתוך צ'יפס ונטע ברזילי, לפני הזכייה, שהצטלמה בתוך קופסת ברבי".

אתה מגדיר את עצמך כצלם ואמן דיגיטלי, כמה מהאימג'ים האלה הם ראליים וכמה הם ריטושים וירטואליים?

"אם פעם היו לוקחים פילים ומשחקים בחדרי חושך עם חשיפות כפולות, אז בעצם זה משהו בעידן החדש שהוא מקביל למה שהיו עושים. הדמות תמיד נשארת אותו הדבר, בצילום אני שומר על האותנטיות של הבן אדם ואני כמעט ולא מרטש או משנה ממדים. מאוד מקפיד בתאורה עצמה להחמיא לבן אדם כמה שיותר, אחר כך המניפולציה היא בעיקר בצבע ובעולם שמתרחש בתוך התמונה. בן אדם עומד על רקע לבן ולא קורה כלום ולאחר מכן נוצר עולם. לפעמים אני מצלם פרויקט לסדרות טלוויזיה עם המון שחקנים בין 5 ל-20 אנשים. כל בן אדם מצולם בנפרד, יודעים מראש מה כל אחד יעשה ואז החיבור יותר קל ומתקבלת תמונה שמרגישה כאילו צולמה יחד".

מה הפרויקט הכי מסקרן שעבדת עליו לאחרונה?

"יש פרויקטים גדולים כמו שאני עושה לטלוויזיה, שהם מאתגרים לצילום ויש פרויקטים שהם מאוד אינטימיים ומרגשים. כמו פרויקט מלפני כמה שנים בו צילמתי את אביתר בנאי. פרויקט שמאוד ריגש אותי והיה חיבור חזק וזה מאוד ניכר בתמונות ויוצא החוצה".

מה לגבי פרויקט חלומות?

"מה שאני עושה היום, רק לצאת החוצה. לעשות את זה בגדול, 'נטפליקס' והוליווד. החלום זה לפתוח סטודיו משלי שיהיו בו גרפיקאים, אנימטורים ואנשי דפוס ואנחנו נעבוד על ארט לסרטים, סדרות בארץ ובעולם. העבודה מהנה ומאתגרת, כמובן שזה מלווה בלחץ, אני חי עם זה שנים, אבל זה חלק מהעבודה, העניין זה לדעת לפרוץ את זה ולראות את הצד החיובי ביצירה".

משפט לסיום ליוצרים צעירים?

"אני זוכר שבהתחלה, כשהייתי מעלה תמונות, היו קוטלים אותי שזה לא קומפוזיציה נכונה ושהעריכה מוגזמת. קצת נפגעתי, אבל גם גרם לי להבין שכולם רגילים לאותו 'שטנץ' ובא לי לעשות משהו שונה, כזה שאנשים לא רגילים אליו ולעשות את מה שאני אוהב".