עבודות 'מצולחתות', מימין הילה צור, משמאל נעם קפולטו (באדיבות המרכז האקדמי ויצו חיפה)

הכי בבית בעולם – ככה לומדים עיצוב בתקופת משבר

צריך להתרגל מעתה לשבת מול מצלמה שעות, לנהל כיתה ולתת לסטודנטים הזדמנות להנות מלמידה ייחודית, התנסות חדשה וצמיחה אישית, שיכולה להפתיע אפילו אותם

בשל התפשטות נגיף הקורונה, המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה נכנס למצב של התנסות לא צפויה בתחום הלמידה מרחוק ואף אחד לא יודע כמה זמן הוא עוד יימשך. האתגר הראשון שקשור לפרויקט הווירטואלי נשמע פשוט על פניו: לוודא שכולם יכולים להיכנס למכונית שכבר התחילה לדהור במעלה הכביש. מסתבר שזה רק נשמע פשוט. רעיון הלמידה הווירטואלית נפל עלי פתאום ביום חמישי האחרון ואני אמור להתחיל ללמד ביום ראשון בשעה שמונה בבוקר, ועוד מסתבר – אני החלוץ לצאת לחזית וכולם מסתכלים ובוחנים מה יהיה ואיך נסתדר.

 

לפני מספר שבועות לא ניתן היה להעלות על הדעת שלימוד שכולו מהבית יהפוך למציאות: הוראה בלי מפגשים עם הסטודנטים – מה היה מאמין? בלי להריח את המודלים בכניסה לכיתה, את הריח של הדבק, הצבע, העץ והקרטונים שנחים להם על שולחנות הכיתה אחרי לילה שלם של עבודה לקראת השיעור. המציאות החדשה והמאתגרת טרפה באחת את הקלפים ואמרה לי: "קח את הקורסים שלך והפוך אותם תוך זמן קצר ביותר לשיעורים מקוונים", וכשהמציאות אומרת, לא מתווכחים.

הפרויקט של סתיו סלע (באדיבות המרכז האקדמי ויצו חיפה)

צריך גם לדעת מתי לשתוק

מי שרגיל לעמוד מול כיתה וללמד צריך להתרגל מעתה לשבת מול מצלמה שש שעות במהלך יום לימודים, לנהל כיתה ולגרום לכולם להתעניין ולא להתעייף. לאחר שמתגברים על הנושאים הטכניים צריך ליצור מערך שיעור אחר, חדש, וירטואלי. מניסיונותיי הקודמים בפגישות מרחוק, ושיחות ועידה מקצועיות, הבנתי שחשוב לקבוע בתחילת השיעור הווירטואלי כללים מאוד ברורים: איך מתנהל הדיון, כמה זמן יש לכל אחד לדבר ואיך מצטרפים לשיחה. ולא פחות חשוב – מתי שותקים.

 

ללמד עיצוב בדרך מקוונת זה לא פשוט. אי-אפשר לגשת לאובייקט ופשוט לסובב, למשש ולהריח אותו. כיוון שהתנסיתי בסטודיו הפרטי שלי להציג בפני לקוחות מעבר לים פרויקטים בצורה דיגיטאלית, היה לי קל יותר לתכנן את השיעור ולהבין שגם לסטודנטים זאת הזדמנות ללמידה, להתנסות חדשה, לצמיחה. פתאום לסטורי ולאינסטגרם יש משמעות חדשה. כחמש-עשרה שנות ניסיון בהעברת מסרים קצרים וענייניים הכשירו את הסטודנטים להציג וירטואלית בפני הכיתה בצורה מושלמת את הפרויקטים שלהם.

תחילת הפרויקט של עולא הייב (באדיבות המרכז האקדמי ויצו חיפה)

הסגר מפעיל את גלגלי הדימיון

בשיעור הראשון דברנו על אופן ההצגה, בקשתי מהסטודנטים ש"יצלחתו" את האובייקטים. הכוונה, כמובן, שלא יניחו צלחות על השולחן ויצלמו. התכוונתי שיקפידו על נראות ההגשה, כמו שהם בוחנים תמונה לפני שהם מעלים אותה לסטורי ומחליטים מה כן להציג ומה לא, כאן יש להם הזדמנות לקחת את החומרים ואת ההצגה למקום שהם הכי מכירים. אז נכון, ישבתי שישי-שבת וכתבתי מחדש את מערך הקורסים שאני מלמד, ונכון, לא עמד לרשותי הזמן המתאים להכשרה ולתכנון, שהוא מכריע לצורך הובלה של קורסים, אבל בכל זאת הצלחנו ובגדול.

 

בשיעור השני לא ויתרנו על מודלים תלת-ממדים העשויים ביד וכל זאת בתקופה בה אסור לצאת מהבית לקנות חומרים. הסטודנטים גילו פתאום שיש להם הרבה יותר חומרי גלם זמינים ממה שניתן לחשב: קרח כחומר, סריגות, הקשחות בסוכר, יריעות שנעשו בכרמל סוכר, אור כחומר, קשי-שתיה, שיפודים, ניירות מחברת, בגדים ישנים. איזו יצירתיות נפלאה התגלתה לפתע.

עבודתו של בן גנון (באדיבות המרכז האקדמי ויצו חיפה)

מציאות חדשה יוצרת הזדמנויות

ומה למדתי? למדתי שהמציאות החדשה והמוזרה הזו מביאה איתה גם לא מעט הזדמנויות חדשות ואפשרויות יצירתיות. כאשר הסטודנטים ואני מתכנסים ברשת, והם מצלחים בהגשות הפרויקטים שלהם ואפילו נהנים, ניתן להגיד שאני לומד לא פחות מהסטודנטים ושפתאום נוצרת שוויונית ביננו, ולרגע נשאלת השאלה מי מלמד את מי. בשיעור בפורמט החדש, אני כמרצה פתוח יותר להקשבה ואז אני מגלה שבעולם הווירטואלי הזה הם המנצחים האמיתיים ועוד עושים זאת בהליכה. אני כאן כדי להביא אותם להבנה שמותר להם הכול ושאין גבול לעשיה היצירתית.

 

שאלת מהותו וטיבו של החינוך במכללה בזמן הקורונה התעוררה לאחרונה במסגרת הדיון באקדמיה וקשה מאוד להתעלם משאלה זו בימים האחרונים. למדתי שכולנו יכולים ללמוד מהמציאות שנכפתה עלינו משהו מועיל. מגפה עולמית מחייבת כיום 'ויתורים' בסוג ההוראה, אך היא יכולה להיות גם קריאת השכמה עבורנו. איש לא תכנן זאת, אך החודשים הקרובים יהוו הזדמנות לניסוי מאתגר בדרישות ובאפשרויות של הלמידה המקוונת. ובעקבותיו, מי יודע, יתכן שההוראה שלנו, המרצים, והלמידה של הסטודנטים לא יחזרו לשגרה המסורתית.

עבודה של לארא שואח. (באדיבות המרכז האקדמי ויצו חיפה)

האליטות אחרי הסערה

תוצאה חיובית אפשרית מהמשבר הנוכחי תהיה שהאליטות האקדמיות יוותרו על הנחתן הבסיסית כי למידה מקוונת היא תחליף סוג ב' או ג' ללמידה הפרונטלית. צריך להעריך את חוזקות הלימוד המקוון – לימוד עם נכסים ייחודיים משלו. אני לגמרי מכיר בכך שלמידה בחלל אחד, כיתה או סדנה, מספקת לסטודנטים יותר. בשיעור פנים-אל-פנים מדובר בנכונות לאינטראקציות חברתיות שמייצרות נגישות ומהירות ליצירה ומקדמות אינספור חברויות, שותפויות אינטימיות וקשרים מקצועיים. תכונות אלה אינן מתורגמות בקלות לחיים הדיגיטליים, וזו הסיבה שמרצים וסטודנטים לא יוכלו לוותר לחלוטין על המשך הלימוד בכיתות.

 

למרות זאת, שימוש אפקטיבי בכלים המקוונים הוא לגמרי ידע נחוץ ונדרש בחיים המקצועיים של אדריכל ומעצב. אלו הם הכלים שאיש המקצוע משתמש בהם כדי להציג את עצמו. חשוב לקדם את קישורי ההצגה העצמית של הסטודנטים וללמדם לדייק את הניסוח שלהם ולדבר בצורה קוהרנטית, מתומצת ומשכנעת. ההוראה הווירטואלית מזמנת התנסות שכזו.

עבודה של הילה צור. (באדיבות המרכז האקדמי ויצו חיפה)

כותב הטור הוא אלון רזגור, מרצה בכיר, ראש מעבדת מחקר טכנולוגית וראש ועדת מחקר טכנולוגית במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, מעביר את הקורס 'עיצוב בסיסי' בארכיטקטורה יחד עם רמי טריף.

אולי יעניין אותך גם...