האמנית שהוכיחה שהיא לא רק גימיק כבר לא צריכה להתנצל

לא פעם חשבתי לכתוב אייטם על קמי וואללה (Camille Walala). על פניו, מעצבת רב תחומית, העוסקת בעיצוב פנים, טקסטיל ותקשורת חזותית, אבל ידועה בעיקר בשל מיצבי הענק האורבניים הצבעוניים שלה. הצורות והצבעים הבוהקים שמאפיינים אותה, ושבאמצעותם הצליחה בשנים האחרונות להשיג בולטות מכובדת, תמיד מושכים את העין ומעוררים סקרנות ועניין. אבל בכל פעם כזאת, כשכבר נגשתי לכתוב עליה, עלה בי הספק. האם כל מה שוואללה מציעה לנו, זה בעצם גימיק אחד גדול? והאם מדובר באמנית שעלתה על משהו, חוזרת על עצמה ובעצם לא מחדשת כלום כבר עשר שנים?

עדיין לא מנויים לניוזלטר של LEGIT? זה בדיוק הזמן להקליק

תורמת לקהילה

המשכתי להתלבט עד אותו רגע לפני כשבועיים, שקראתי ריאיון עם וואללה שפורסם באתר Dezeen. נשביתי כבר בכותרת. "אני לא רוצה רק ליצור מיצבים פופולאריים עבור האינסטגרם" צוטטה וואללה. חשבתי לעצמי שהנה, יש פה משהו מעניין ששווה המשך קריאה ושאולי יזים את מה שחשבתי. ספוילר: השתכנעתי.

הריאיון עם וואללה נערך לרגל השלמתם של שני מיצבי קיר לקראת הפתיחה של פסטיבל הקירות של לונדון (מסתבר שיש אירוע כזה והוא מתרחש במהלך ספטמבר כחלק מפרויקטים מכווני קהילה בעיר). אחד הקירות שהשלימה וואללה, הוא יצירת אמנות שמעטרת מרכז צדקה בשכונת שורדיץ' בעיר. היצירה, בגודל 600 מ"ר והגדולה בפסטיבל, היא דוגמה סמלית לדגש החברתי החדש שמלווה את וואללה ביצירותיה.

וואלה מעידה, שבמשך עשר שנים נאלצה להיאבק על מקומה ופשוט אמרה "כן" לכל הצעת עבודה. "אבל עכשיו, לאחר שהייתי מעורבת בפרויקטים נהדרים, אני מנסה לקחת החלטות עיצוביות מודעות במובן של אחריות וקיימות. יש חברות שרוצות לעבוד איתי רק בגלל הידיעה שזה ייתן להן דחיפה ברשתות החברתיות. היום, יש לי כבר את הפריווילגיה לסרב כי אני לא רוצה יותר רק ליצור מיצבים פופולאריים עבור האינסטגרם".

בחודשים האחרונים, חלה, כאמור, תפנית ביצירתה של וואללה והיא התמודדה עם מספר פרויקטים במזרח לונדון בשיתוף ארגונים קהילתיים והקהילה המקומית. הקיר שיצרה עבור פסטיבל הקירות בלונדון, הגיע מיד אחרי פרויקט גיוס המונים שבעזרתו הצליחה לצבוע מחדש את בתיו של רחוב שלם בשכונת לייטון, גם היא במזרח העיר.

"לייצר דוגמאות ולצבוע אותן על גבי בניינים זה לא ממש עבודה קשה" אומרת וואללה "אבל ליצירת אמנות חיובית וצבעונית בקהילה, יש השפעה חזקה על אנשים. זה נותן להם משהו להיות גאים בו וזו דרך להראות לקהילה שאכפת לנו ממנה. ככל שהבניין המקורי מכוער יותר, כך אני שמחה יותר לרענן אותו".

וזיקה לאדריכלות

התרומה הנוספת של וואלה לפסטיבל הקירות של לונדון, היא עיטורו של גשר Adam Plaza ברובע קרני וורף. זו הפעם הראשונה שגשר משמש את וואללה כקנבס. והנה עוד סיבה לחבב את המעצבת שמעידה על עצמה כמי שיצירתה מתהווה בתגובה ישירה לאנטומיה הספציפית של כל מבנה.

"אני ממש מתרגשת מפרטים אדריכליים ומצבעים. זו נקודת ההתחלה של הקומפוזיציה שלי" מסבירה וואללה "עבור הגשר, עבדתי על מודל וירטואלי בתלת ממד וכמעט ששיניתי לו זהות על ידי כך שהוספתי לו קצת נפח במקום אחד ושיחקתי עם הפרספקטיבה במקום אחר. ככה בעצם אני מאתגרת את עצמי".

המצב האידיאלי עבור וואללה, כך נכתב בסוף הריאיון, הוא להרחיב את עבודתה לחללים אורבאניים גדולים אפילו יותר, במטרה להחזיר לאזרחים תחושת שייכות ובעלות על עריהם. "הייתי רוצה לשתף פעולה עם אדריכלים ולהמשיך לעבוד עם חללים עירוניים בקנה מידה שונים. התחלתי בקנה מידה של ספסלי רחוב, אבל הייתי רוצה ליצור עוד חללים צבעוניים יותר שמאחדים בין בני אדם, כמו ככר ענקית שבה אנשים יכולים לבוא במגע ולתקשר".

צרפתייה בלונדון

למי שלא מכיר, קמי ואללה נולדה בצרפת ועברה ללונדון ללמוד עיצוב טקסטיל באוניברסיטת ברייטון. את הסטודיו שלה היא הקימה בשנת 2009 במזרח לונדון, שם היא גרה ועובדת עד היום. בין הפרויקטים של וואללה בזמן האחרון: עיצוב בית מלון, תחנת דלק, מגרש מתנפחים לבני כל הגילאים, בית בשת"פ עם לגו ותערוכה בגלריית NOW. בין היתר, היא שיתפה גם פעולה עם מותגים כמו הרודס, ארמני, נטוצי, טופ שופ, סווטש, נייקי, טד בייקר, פייסבוק, נינטנדו, אורבן אאוטפיטר, קונברס ועוד ועוד.

כתב היד של וואללה בולט מרחוק וכבר הפך מזוהה איתה. אבל, עכשיו, שאנחנו יודעים גם קצת על מה שעובר לה בראש, בין אם זו כוס התה שלנו או לא, אנחנו לפחות יכולים להתייחס אליה בהערכה. ובימינו, זה לא מעט.