זוכת פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב מוצר, טליה מוקמל, בריאיון

בחודש שעבר, באירוע אינטימי אך חגיגי במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב, הוענק לטליה מוקמל פרס עיצוב מוצר לשנת 2021. בין הזוכים המאושרים שעמדו לצידה באותו הערב, המעצבים הבכירים אלכס פדואה וסטודיו רדיש (נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן) וסטודיו קוצ'יק אמיתי (גילי קוצ'יק ורן אמיתי) שחלקו עם מוקמל את קטגוריית המעצבים הצעירים. מוקמל היא מעצבת ואמנית רב תחומית מוכשרת, שעבודותיה הוצגו בתערוכות שונות בארץ ובעולם, ביניהן הטריאנלה במילאנו באוצרותה של פאולה אנטונלי. דרך שיחה אודות העשייה שלה, היא מספרת לנו על הקשר בין התעשייה לתרבות והחיבור שלנו עם החפצים שסובבים אותנו.

ברכות על הזכייה, איך הרגשת עם קבלת הפרס?

"תודה רבה! זה כבוד ענק לקבל את ההכרה וההערכה הזו מאנשי מפתח בתעשיית העיצוב והאמנות. הימים והרגעים סביב הזכייה היו ועדיין מאוד מרגשים. אני בטוחה שההתרגשות הזו תביא איתה דברים טובים ותשחרר כמה מהספקות שמלוות אותי לאורך הדרך".

"מעבר לעובדה שזה מחזק ברמה האישית, שמחתי שהבחירה של קרן רוטשילד ושל ועדת הפרס להעניק את הפרסים למעצבים ויוצרים מספקטרום רחב של תחומי עשייה מחזקת גם את הקולגות שלי, ונותנת את התחושה שיש לנו מקום בתעשייה ובתרבות שלנו".

איך את מגדירה את העשייה שלך?

"בבסיס שלי אני אדם סקרן, שבוחן את הסביבה שלו ושואל שאלות. מילדות המחשבות שלי נדדו לעולמות הפנטזיה שאותן תרגמתי לחומר וצורה. הקפתי את עצמי בחפצים, הם סיפרו לי סיפור והיו שותפים נאמנים לדרך".

"ההחלטה ללמוד עיצוב מוצר התקבלה מתוך הרצון להבין איך מייצרים חפץ. בלימודי התואר הראשון בבצלאל למדתי על הפוטנציאל שבחומר ובטכנולוגיה ועל חשיבה עצמאית ויצירתית בתוך תנאים מגבילים. בהמשך, צפו אצלי שאלות על המשמעויות של תעשייה יצרנית, כיצד מוצרים משפיעים על החברה האנושית ועל בנייתן של תרבויות, שהובילו אותי ללימודי תואר שני תיאורטיים בתוכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת ת״א. העשייה והשאלות שאני שואלת משתנות עם הזמן ומתפתחות במקביל להתפתחות שלי כאדם, אבל הן מתמקדות כולן בקשר שבין אדם לחפץ ולקשר בין תעשייה לתרבות, לחברה ולכלכלה".

בילדותה, בילתה מוקמל על רקע רחשי מכונת התפירה בסטודיו לטקסטיל של אמה. "בבית ילדותי, הבית שבו גרים הוריי עד היום, מלאכת היד הייתה נוכחת תמיד. עבודות הטקסטיל של סבתא שלי ושל אמא שלי תלויות על קירות הבית. מסרגות, מכונת תפירה, טקסטורות וחומרים שונים הם חלק בלתי נפרד מההוויה בבית ויש משהו מאוד מרגיע בנוכחות שלהם. גדלתי לתוך החומר וככל הנראה זה מה שהוביל אותי לעסוק בו".

מוקמל מספרת לנו על עבודתה הלא קונבנציונלית של אמה, שמשלבת חומרים וטכניקות שונות ויוצרת יחד שפה חדשה. "באיזשהו מקום, דרך המחשבה והאופן שבו אנחנו מאתגרות ומייצרות תהליכי עבודה היא דומה. אמא שלי עובדת עם חומרים רכים שאינם שבירים ואני עובדת עם חומרים קשים ועדינים", מקשרת מוקמל בין השתיים "אבל את ההקבלה הזו יכולתי לנסח רק בדיעבד".

באמצעות העבודות שלך את חוקרת את הזהות האישית שלך ואת המושג 'ישראליות'. מה גילית דרכן?

"בשנים האחרונות התחלתי לעסוק יותר בקשר שבין החומר, תהליך הייצור והתוצר מתוך הקשר מקומי ואישי. אם אנתרופולוגים, סוציולוגים וארכיאולוגים עוסקים בתרבות חומרית מתוך התבוננות, אני עוסקת בתרבות חומרית דרך עשייה פיזית. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכולה לנתק בין מה שקורה מחוץ לסטודיו למה שקורה בתוכו. אם אני ניזונה ומושפעת מהמורכבות הפוליטית, מהרב-תרבותיות או ממבנה חברתי מסוים, כך גם העבודה שלי תהיה ניזונה מאותן סוגיות, גם אם לא תמיד זה יבוא לידי ביטוי מוחשי בעבודה עצמה".

אז מה ישראלי בעינייך?

"השאלה הזו היא בעצמה מאוד ישראלית בעיניי. דרכה ניתן ללמוד הרבה על החיפוש שלנו כחברה אחר זהות ועל הצורך שלנו להבין מה מגדיר אותנו. ישראל ממוקמת באזור בו התרבות הערבית היא הדומיננטית, היא הוקמה על שטח שהיה בשליטת המנדט הבריטי, היא מורכבת מחברה רב-תרבותית אשר מושפעת לא מעט מן התרבות המערבית ובפרט האמריקאית. ייקח זמן עד שהתרבות הישראלית תתגבש לכדי הגדרה ספציפית וברורה, אם בכלל. נכון לעכשיו, ישראל היא מדינה בתנועה, היא סיפור מורכב ורב ממדים".

"אם בעבר הייתי שואפת ליצור או למצוא מקורות טהורים של ישראליות, היום אני מבינה שהעובדה שישראליות היא תערובת של תרבויות שונות ומגוונות אינה מורידה מהכוח שלה, היא רק הופכת את סיפור הזהות למורכב ומעניין יותר."

תמהיל התרבויות עליה היא מדברת, בא לידי ביטוי גם באלמנטים הוויזואליים, בחירת צורות בעלות מטען תרבותי וסמליות, כמו השטיחים הפרסיים, אותם היא משלבת בחלק מעבודותיה. "חפצים, סימנים וסמלים משחקים תפקיד חשוב בעיצוב התרבות שלנו. אם נבין אותם ונרצה להזדהות איתם, אולי יהיה לנו קל וטבעי יותר להשתייך לחברה שאותה הם מייצגים." היא מסבירה "ההבנה הזו הובילה אותי לעסוק באלמנטים ויזואליים, פיזיים וגרפיים, נפוצים במרחב הפרטי והציבורי בהם אני גרה. כל אלמנט כזה מורכב מהמון רבדים שמתקבצים יחד לכדי תמונה גדולה במחקר שלי את התרבות החומרית המקומית".

לא פחות מעניין מהתוצרים עצמם הוא תהליך העבודה שלה, שמאחורי הפריטים העדינים והשבריריים שלה מסתתרים לא פעם תהליכים מאסיביים, דרכם היא מותחת את גבולות החומר התורן.

איך נראה תהליך העבודה שלך?

"החלק המעניין והמאתגר במפגש עם החומר וטכניקת העבודה הוא בחינת גבולות. אחרי היכרות מקדימה והתנסות בשיטות העבודה המקובלות, אני אקיים איזשהו דיאלוג עם החומר ואנסה להבין עד כמה הוא מוכן לבוא לקראתי. אין לי מטרה להנדס את החומר לכדי תבנית מדויקת, אלא להשתמש בתכונות שלו ולהכיר במגבלות הטכנולוגיה בין אם היא מאסיבית או עדינה".

נראה כי השנה הייתה רצופה בעשייה והישגים ולצד הפרס, השנה היא הציגה לראשונה בתערוכת יחיד בשם 'המסע אל האי רצפה' בגלריית פריסקופ. בלב התערוכה עמדה רצפת הטרצו, אריחי השומשום שאפיינו בעבר את הבית הישראלי. התערוכה כללה עבודות המורכבות מכ-200 מרצפות, אותן ייצרה מוקמל בעצמה במפעל מאולתר בבית הוריה ובעזרת מפעל סלע ומפעל גלוסקא, מפעלי התעשייה לייצור מרצפות, מהאחרונים בארץ. אל המרצפות האלה, יצקה מוקמל דימוים מהמרחב הביתי והמשפחתי שלה, עבודות שנוגעות בפן האישי וברובד אחר, לתעשייה המקומית שהולכת ונעלמת.

"כבר בתחילת הדרך, שנתיים לפני התערוכה, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לקחת צעד אחורה מהאובייקט היחיד והפעם לייצר מרחב, כזה שמציף הרבה מהדברים שדיברתי עליהם קודם. זו הייתה תערוכה שמושתתת על מחקר היסטורי, טכנולוגי, חומרי וחוויתי שנעשה ברובו בתקופת הסגרים הראשונה של ימי הקורונה. בתהליך המחקר שנעשה בליוויה של ד״ר טל פרנקל אלרואי, בחנו את הבית כמרחב שוטטות לדמיון, לזיכרונות ולהתפתחות. המבט שלנו נעצר על רצפת הטרצו שהתגלתה כמעין מרחב בטוח של רצף מוכר ועם זאת כחומר חי ומבלבל. הרצפה היא מרחב שמהדהד זיכרונות רבים: זיכרון הטכנולוגיה שהומצאה בוונציה במאה ה- 16; זיכרונות מן המנדט הבריטי, שאיתו עלה הטרצו לארץ; זיכרונות ילדות משנות השישים והשבעים והשמונים, שאז פשה הטרצו במרחבים הציבוריים והפרטיים כאחד; זיכרון הפועלים הפלסטינים שהגיעו מהשטחים; זיכרון אבני השיש שיובאו בעשורים האחרונים ממדינות שונות באירופה".

דרך חקירה פיזית וחומרית, העבודות של מוקמל ממזגות מלאכת יד מסורתית עם עולם התעשייה, בוחנות את התרבות והאסתטיקה המקומית ומערערות במוכר והמובן מאליו.