השמש העולה: ריאיון עם המעצבת הצעירה שכובשת את עולם העיצוב בחיוך

בחמש השנים האחרונות קרתה הפריצה הגדולה של המעצבת ההולנדית-ניוזילנדית סבין מרסליס Sabine Marcelis. הפרויקטים שלה החלו להתפרסם, היא יצרה עבודות עבור מותגים בינלאומיים מוכרים ושמה הופך להיות יותר ויותר מוכר בקרב שוחרי עולם העיצוב, אין יותר אסירת תודה ממנה. היא מצליחה לזהור עם החיוך הגדול שלה והאופטימיות המדבקת אפילו דרך המסך.

"זאת אני." עונה מרסליס תוך כדי צחוק מתגלגל כשאנחנו שואלים אותה מיהי סבין מרסליס, "אני מניחה שאני מעצבת, אבל אולי בצורה יותר רחבה של המילה, אני לא אוהבת להיות בתוך קופסה, אני לא רואה את עצמי כמעצבת תעשייתית, או מעצבת של מיצבים או אומנית או אדריכלית, אני רוקדת בקצוות של כל התחומים האלה."

מרסליס פוגשת אותנו בביתה ברוטרדם, רגע אחרי שחזרה הביתה מיום שלם בסטודיו שלה שנמצא מרחק עשר דקות נסיעה לכיוון מערב, שם היא מעצבת ויוצרת את רוב הפרויקטים שלה, יחד עם צוות שלם שכולל בימים אלה שמונה אנשים בעקבות כמות העבודה הגדולה שזורמת אליה, בדרך כלל הם קצת פחות, היא מסבירה.

מפריע לך שאנשים אומרים שאת מעצבת תעשייתית?

"לא אכפת לי שאנשים קוראים לי ככה, לא אכפת לי איזה טייטל אני מקבלת, כל עוד זה פתוח לאינטרפרטציה, זה בסדר מבחינתי. אני לא ממש עובדת בצורה המסורתית של מעצבים תעשייתיים, אני לא מנסה לייצר את התאורה הכי פונקציונלית שאפשר, עבורי הפונקציה היא גם ברגש שחלל או אובייקט יכול לעורר אצלך. ההבנה שלי לרגש היא טיפה שונה ממה שמלמדים בבית ספר לעיצוב תעשייתי." היא אומרת.

בוגרת בית הספר לעיצוב הגבוה בעולם

לאחר שבילתה את שנות ילדותה בין הולנד לניו זילנד, היא בחרה בניו זילנד כמקום הנכון עבורה ללימודי עיצוב תעשייתי. אחרי שפחות התחברה למבניות של הלימודים ולפרקטיקה המאוד טכנית וברורה, העבירה את עצמה לבית הספר לעיצוב הגבוה ביותר בעולם באיינדהובן שבהולנד. שם, סיימה את לימודיה לפני תשע שנים ויצאה לדרך עצמאית.

"הציעו לי את הבית המדהים הזה תמורת 150 יורו לחודש", היא מספרת בריאיון למגזין Ignant על המעבר לרוטרדם "זה היה כל כך חשוב לקריירה שלי כי פשוט לא היו לי עלויות. זאת אומרת, ברור שגם לא הייתה לי עבודה" היא צוחקת, "אז פשוט הלכתי לסטודיו כל יום וחשבתי: 'בסדר, מה אני אעשה היום? אף אחד לא קונה את הדברים שלי, ואני לא מקבלת עמלות'. זה אפשר לי רגע בזמן שבו לא הייתי צריך להרוויח כסף, לא הייתי צריכה להתפשר על העבודה שלי כדי להרוויח כסף – ואני באמת מבינה את זה עכשיו. אני מרגישה בר מזל".

עניין המזל חוזר על עצמו בריאיון מספר פעמים. מרסליס בצורה מאוד ברורה אסירת תודה לאנשים שמקיפים אותה, לאותה הדרך שבחרה וממשיכה לחייך אליה כל בוקר ולעולם שמקבל את הרעיונות שלה בצורה כה יפה. נראה כי השמחה ממלאת אותה בכל צעד והופכת אותה לייחודית מאוד בעולם הציני בו אנו חיים ונושמים.

לא מפחדת להיות אחרת

מה את חושבת שמייחד אותך כמעצבת? או כיוצרת?

"אני סופר סקרנית ומרותקת לחומרים, לפוטנציאל שלהם ולתהליכי ייצור, זה מה שקושר את כל העבודות שלי אחת לשנייה. אני עובדת מנקודת מבט של חומרים, תמיד מנסה ליצור אפקט מסוים שגורם לי לחשוב שזה מעניין ובתקווה גם גורם את זה לאנשים שרואים את העבודות שלי. אני תמיד מחפשת רגעים מעניינים, לחקות רגעים בטבע, לנסות ליצור אותם מחדש בחומר, בחלל או כמיצב, עם בית אופנה, או יחד עם אדריכלים."

תמיד הרגשת בנוח לפלרטט עם תחומים שונים או שלקח לך זמן לאפשר את זה לעצמך?

"אני חושבת שאני עובדת בדרך מאוד אינטואיטיבית. נגיד עם צבעים, תמיד שואלים אותי מה הפילוסופיה שלי מאחורי הצבעים בהם אני משתמשת ואני לא יודעת מה להגיד, זה נראה טוב בעיני" היא אומרת בצחוק ומרימה את האצבע שלה, כביכול לבדוק לאן נושבת הרוח כהסבר לבחירת צבע כזה או אחר, "אבל אני חושבת שכל הדרך שלי להקמת הסטודיו שלי ולניהול שלו היא פשוט אינטואיטיבית, מה אני מעדיפה וממה אני נהנית.

המרכיב הסודי להצלחה

"כשהייתי באקדמיה ולמדתי עיצוב תעשייתי, כל הזמן שואלים: מה הבעיה שאתה פותר? מה השוק של המוצר? מי ירצה לרכוש אותו? זה תמיד היה בתוכי אבל כשפתחתי את הסטודיו, ואני מתכוונת כששכרתי חלל, הייתי בו לבד והכרזתי שאני סטודיו, הפרויקטים התפתחו וקיבלו תפניות. ברגע מסוים מישהו אמר לי שזה קצת קשה לאנשים להבין מה אני עושה ושאולי כדאי לי להתמקד במשהו אחד. בהתחלה חשבתי שזו ממש בעיה, הצורה שבה אני עובדת ושאני צריכה שאנשים יבינו שאני מעצבת מוצרים אבל במציאות עשיתי הכל מהכל. זו הדרך שלי, היום אני יותר בוגרת ועם ביטחון בדרך שלי ועם עצמי, אני מאוד שמחה שמעולם לא הקשבתי לעצה הזו."

נראה שמרכיבי העבודות שלך הם צבע, צורה וחומר, יש מרכיב נוסף שלא נראה לעין?

"אני חושבת שהאינטראקציה של האור משחקת תפקיד חשוב. זה יכול להיות אור מלאכותי או טבעי. אפילו אם אובייקט או חלל הוא סטטי ואין בו תנועה, אור עדיין יכול לנוע דרכו, או שאתה תנוע מסביבו, יהיה שינוי בו. זה המרכיב החסר ברשימה הזו."

אם את מסתכלת על עבודתך 10 שנים אחורה, מהו הפרויקט האהוב עלייך?

"אני חושבת שיש שני פרויקטים בולטים, רגעים שבאמת עצרתי אחרי זה וחשבתי 'וואו, זה ממש קול, אני גאה ומתרגשת שיכולתי לעשות את זה.' הראשון הוא תערוכת היחיד שעשיתי בביתן ברצלונה של מיס ואן דה רואה. עיצבתי אובייקטים עם חשיבה על הביתן, על החלל הפנימי והאור המיוחד שלו. הרגשתי כל כך אסירת תודה וברת מזל לקבל את ההזדמנות הזו ולעבוד על הפרויקט הזה, בבניין כה אייקוני, זה ממש היה חלום שהתגשם, אני מתה על הפרויקט הזה.

"הפרויקט השני הוא המזרקה שעשיתי לחברת FENDI, זה היה רגע חשוב בקריירה שלי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. למעשה הצגנו חומר חדש לעולם, איך אפשר לעצב עם מים, לתת צורה למים. אני גאה בפרויקט גם כי הוא מסחרי, הוא ממומן על ידי מותג אופנה והם ידועים בשיתופי פעולה עם מעצבים ליצירת ריהוט חדש אבל אני דחפתי לכיוון אחר והייתי ברת מזל שהם העזו מספיק כדי ללכת איתי. התוצאה היתה מאוד בלתי צפויה, זה היה מוצלח מאוד, קיבלתי המון תגובות, עד היום. אני חושבת שהפרויקט הזה מראה לאנשים איך בסטודיו שלי אנחנו חושבים מחוץ לקופסא, אפילו בפרויקט מסחרי. יכולתי להביא את החזון שלי והחומריות שלי לתוך הפרויקט."

2020 דווקא עשתה רק טוב

איך את חשה כלפי שנת 2020 באופן אישי?

"אם הייתי מתרכזת רק בעצמי ושמה בצד את הקטסטרופה של העולם, זו היתה שנה מצוינת. לפני 2020 נסעתי כל הזמן לכל מקום ובתחילת השנה נולד לי תינוק, המגפה ממש אפשרה לי ולבן זוג שלי להיות עם התינוק שלנו בשנה הראשונה לחייו, כל הזמן. אני מאמינה שאם זה לא היה, הייתי מרגישה שאני מפסידה את כל מה שקורה בעולם העיצוב כי הייתי בבית עם תינוק או מרגישה אשמה כי הייתי עובדת ונוסעת ולא הייתי מבלה עם התינוק. זה היה ילד מתוזמן היטב.

"השנה הזו גם לימדה אותי לעבוד בצורה קצת אחרת, לא כל פגישה צריכה להיות פנים אל פנים ולכלול טיסה באמצע, בסטודיו למדנו איך לעבוד בצורה יותר יעילה, אנחנו מאוד עסוקים, זה אפילו מרגיש שיש יותר פרויקטים. יש לנו הרבה מזל, זו באמת תקופה טובה. אבל!" היא מוסיפה, "אני מקווה שהכל יחזור במהרה, אני מתגעגעת לנסיעות בעולם".

מה הדבר אליו את הכי מתגעגעת? חוץ מהנסיעות כמובן.

"בדרך כלל כשאנחנו מסיימים פרויקט יש רגע של חגיגה, פתיחה של מקום, שמפניות, עיתונאים, כתבות, יש שיא כזה, לכל העבודה הקשה הזו. אני מרגישה שבשנה האחרונה, אנחנו עדיין עובדים קשה להספיק לדד ליין אבל כשהוא מגיע זה כזה, אוקיי, סיימנו, הפרויקט הבא. אין רגעים של 'יאיי!' אני מתגעגעת לרגעים האלה."

הדבר השנוא עליה ביותר

אם אני רוצה שיהיה לי את האובייקט האולטימטיבי של סבין מרסליס בבית, מה כדאי לקנות?

"אני לא יכולה לענות על זה" היא מתחילה ואחרי שאנחנו לא מקבלים את התשובה הזו, היא מוצאת מה לומר "Candy Cube. מה שאני אוהבת בה זה שהיא מעולם לא עוצבה עבור פונקציה ספציפית ולכן הוא פתוחה לפרשנות. היא מצאה בית בהרבה מאוד סוגי בתים, בבתים בעיצוב מימי הביניים, בבתים סופר מודרניים, כחלק מהופעות בפסטיבלים, היא יכולה להרגיש בבית עם כל אחד."

מה הדבר הקשה ביותר בעבודה שלך?

"רמת השלמות. רוב הפרויקטים שלי מאוד פשוטים בצורתם. אבל הם מאוד מורכבים בתהליכי הייצור שלהם. בגלל שהם כל כך טהורים ופשוטים, זה חשוב שהם יהיו 100% מושלמים כי רואים כל פגם. זה לוקח הרבה זמן בתהליך היצירה להפוך אותם למושלמים. אפילו אם יש רק גרגר אבק בתוך התבנית אנחנו צריכים להתחיל מחדש, אם יש בועה בחומר, צריך לתקן, זה יכול להיות מאוד מתסכל אבל גם מאוד חשוב."

מה את הכי אוהבת בעבודה שלך כמעצבת?

"אני אוהבת פתרון בעיות. זה חשוב לי, אני לא רוצה לחזור על עצמי, כל פרויקט הוא הזדמנות עבורי לעשות משהו חדש, לדחוף את הניסיון שלי והידע שלי קדימה עם הצוות שלי ושותפי הייצור שלנו, זה תמיד לנסות לעשות משהו שהוא לא אפשרי עדיין ולעשות סיעור מוחות יחד, לנסות דברים, לנתח אותם וכשאנחנו סופסוף מצליחים זה מאוד משמח. אחרת זה משעמם, אני צריכה אתגר, אני צריכה בעיה לפתור."

מה את הכי שונאת בעבודה שלך?

"משלוחים. ברור שרוב העבודה שלי שבירה, בייחוד ניאונים, אני שונאת כשהם נשברים, תמיד יש דרמה סביב המשלוחים. אם זה לא היה חלק מהעבודה שלי אני חושבת שכולם היו קצת יותר בריאים בנפשם."

שמש נצחית

איזו השפעה את חושבת שיש לך על חיים של אנשים?

"אני מקווה שבצורה מסוימת למי שיש אובייקט שלי בבית זה מביא לו שמחה לחיים, רגע יומי של אושר. אני חושבת שהמטרה היא לגמרי להוציא רגש מאנשים והרגש הזה הוא פוזיטיבי ומעורר השראה, זו התקווה הקטנה שלי, שזה באמת קורה."

איפה את מקווה להיות בעוד 10 שנים?

"אני עושה מה שאני אוהבת ואנשים אוהבים את זה, מה שמאפשר לי להמשיך לעשות את זה. אני מקווה שזה ימשיך, שפרויקטים יהפכו ליותר מאתגרים ויותר מורכבים. הייתי שמחה לייצר יותר מיצבים קבועים, גדולים ופומביים. המיצב הקבוע הראשון שלי הוא המזרקה בשנחאי שאני עובדת עליה עכשיו, היא בגובה שישה מטרים והיא מרשימה מאוד. הייתי שמחה להזדמנויות נוספות כאלה, כך יותר אנשים יכולים להנות מזה."

השמחה והאופטימיות מקיפות אותה כמו הילה וגורמות לנו לתהות, מאיפה זה מגיע. מרסליס מסבירה כי היא הבינה שהמטרה האולטימטיבית בחיים היא להנות ממה שאתה עושה ולהיות מאושר. כשאנחנו מקשים ומציינים בפניה כי לא כל בני האדם מבינים זאת, היא מסכימה, "כן אתם צודקים, אבל אותי זה מוביל. חשוב לי שבצוות שלי הדינמיקה תהיה בריאה וכולם יתרגשו ממה שאנחנו עושים ואנחנו עובדים כצוות. החיים קצרים מידי מכדי לעבוד עם אנשים מחורבנים או עם לקוחות מחורבנים, זו המטרה מספר אחת שלי, לא לעשות את זה ושתהיה לי שמחה ואושר בדברים שאני עושה."

מה היית אומרת לסטודנט צעיר לעיצוב?

"לפעמים יש תחושה לסטודנטים ומעצבים צעירים שדברים פשוט יקרו, הזדמנויות פשוט יבואו. או אם זה לא יקרה תוך כמה חודשים, אני פשוט אוותר, זה כנראה לא עובד. בעיני זה חשוב להבין שצריך לעבוד ממש קשה, ולהיות עקבי ועקשן ולייצר גם הזדמנויות בעצמך. תעבוד קשה ותהיה נחמד לכולם בדרך, זה באמת הכי חשוב."

כך נראה העתיד של סבין מרסליס

מה הדבר הגדול הבא בשבילך?

"אני מרוגשת מהשנה הזו. כמה פרויקטים שאני עובדת עליהם הרבה זמן יוצאים לאור, כולם יחד עם מותגים גדולים. לדוגמא מנורה שעיצבתי לאיקאה יצאה לא מזמן, זה עוצב לפני שנתיים, זה מרגש שהיא רואה אור. אותו דבר עם ה-Boa’ pouf שעשיתי עם Hem, לקח כמעט שנתיים לפיתוח להגיע לתוצאה הזו, ויש פרויקט נוסף עם מותג נוסף שיוצא עוד כמה חודשים, זה כיוון קצת אחר מהדברים שעשיתי עד עכשיו, אני בודקת את המים מה שנקרא, לא יודעת אם תמיד אמשיך לעבוד עם מותגים אבל בינתיים זה נחמד."

למעצבת שעושה הרבה מוצרים ומיצבים, מדובר על פרקי זמן דיי ארוכים ומרסליס מסבירה שהיא דווקא יותר אוהבת את הפרויקטים המהירים, "אבל שיהיה מספיק זמן לפיתוח!" היא מוסיפה, "המזרקה של פנדי נגיד, הסתיימה תוך חצי שנה. אבל היום אני עובדת על פרויקט עיצוב פנים במוסקבה, זה כבר לוקח שנתיים וכנראה ייקח שנתיים נוספות." היא מספרת. "טוב לפחות תהיה פתיחה גדולה וחגיגה אמיתית." אנחנו מציינים בפניה, "בדיוק." היא אומרת ונועלת את הריאיון עם אופטימיות מסחררת לגבי החיים שיחזרו למסלולם בקרוב.

יש לכם רעיון? מחשבה? סיפור שתרצו לספר לנו? כתבו לנו ~>