למעצב העל המצרי-קנדי יש בטן מלאה על עולם העיצוב שנכנע לטרנדים מהפינטרסט, על האמביוולנטיות של העידן הדיגיטלי ואיך היה רוצה למחוק את כל הזיכרונות שלו
"הלוואי שהיה ניתוח שימחק 50 שנים מהזיכרון" קארים ראשיד בריאיון
עברו כמעט שלוש שנים מאז הריאיון האחרון שלנו עם מי שנחשב לאחד המעצבים המשפיעים בעשורים האחרונים, ובשבוע העיצוב האחרון במילאנו, הייתה לנו הזדמנות טובה להיפגש ולדבר על מה השתנה או מה נשאר בדיוק אותו דבר. פגשנו קארים ראשיד טיפה אחר, עם פחות פרויקטים אבל עם אג'נדה ברורה לעולם העיצוב ובכלל.
הגענו למלון באזור הטורטונה ההיפסטרי במילאנו, שם בחלל קטן הוצגה תערוכה צנועה מעיצוביו ושיתופי הפעולה שלו, והוא עצמו היה לבוש בחולצה עליה הודפס פאטרן שעיצב יחד עם סטראטסיס, חברת התלת ממד הישראלית-אמריקאית. הופתענו מכמות שיתופי הפעולה שהוא השיק השנה בשבוע העיצוב שחזר למילאנו אחרי כמעט 3 שנים של מגפה. "זו שנה חלשה, כי הרבה חברות לא עשו פיתוח מוצר בשנים האחרונות בגלל הקורונה", הוא מסביר. "הרבה מותגים הציגו עיצובים אייקונים מכל השנים בדיוק בגלל הסיבה הזו. לפני הקורונה היו לי 15 השקות בשבוע הזה. השנה יש לי אולי 5 וזה בסדר מצידי כי אני צריך להאט וזה מה שהמגפה לימדה אותי. הייצור והצריכה ההמונית צריכים להירגע ולכן זה רגע חשוב בהיסטוריה".
אתה מרגיש שהמגפה עדיין נוכחת בחיים שלנו כמו בתחילתה?
"בהתחלה תעשיית האופנה התחילה להכריז שתייצר פחות קולקציות בשנה ואני מקווה שזה ימשיך. אנחנו נדע רק עוד כמה שנים מה התוצאות של כל זה כי עכשיו המגפה עדיין מתחוללת. בניו יורק חזרה הקורונה ובשנגחאי שחררו 6 מיליון אנשים לרחובות אחרי בידוד. אני מאמין שהכל קורה מסיבה, וזה קרה כדי שנחשוב מחדש על החיים שלנו. אנשים רבים שינו מקצועות, יחסים ודרך חיים. אני עבדתי 35 שנים כמו משוגע, וזה היה יותר מדי. כשהתחילה המגפה ביליתי שנה וחצי לבד ואהבתי את זה, נהניתי מהבידוד. התחלתי להשתגע, לרקוד בסלון, לבשל וללמד את עצמי ספרדית. זו הייתה הזדמנות להתמקד סוף סוף בעצמי ולא באחרים כמו שהייתי רגיל".
"לכל דבר יש איזו תוכנית על ותוכנית העל של העולם הדיגיטלי למשל, היא לפרק את החומריות של העולם הפיזי כי העולם הדיגיטלי מעניק לנו חוויות יותר מעניינות, מסקרנות ומפתות מהעולם הפיזי, שנהיה בנאלי".
איך זה השפיע עליך מבחינה מקצועית?
"אני חושב מחדש ומדבר עם חברות על ייצור לפי דרישה וזה הגל של העתיד. יש יותר ממאות אלפי מכוניות שפשוט עומדות בחניונים ללא רוכש. תעשיית האופנה שורפת 65 אחוז ממה שהם מייצרת. הטכנולוגיה מאלצת אותנו לשנות את זה כי יש לנו רובוטיקה וייצור לפי דרישה. החולצה שלי נוצרה מטכנולוגיה שמכניסה למכונה 500 סוגי בדים ודרך פאטרן שאתה מזין למחשב המכונה מדפיסה ישירות לחולצה. עבדתי עם אנשים לפני 20 שנה על אותה טכנולוגיה ועכשיו סוף סוף היא פה. אני מעצב לחברה בסן פרנסיסקו 4 סוגי מנורות והן מיוצרות על ידי לחיצת כפתור במחשב. העידן הדיגיטלי הופך את העולם לדמוקרטי, אם לפני 10 שנים מוצרים בדרישה היו עולים 2,000 דולר בגלל הייצור, היום הם עולים 200 ומתחרים עם הייצור ההמוני. פעם הכלים עצמם שנועדו לייצור היו עולים המון כסף כך שאתה מחויב לייצר כמות גדולה של מוצרים כדי שההוצאה תשתלם לך. היום הכלים לא צריכים לעלות כל כך הרבה בזכות הטכנולוגיה והרובוטיקה. כל התעשייה הזו תשתנה, וברגע שתשנה לא נכלה את העולם ממשאבים, נבזבז פחות אנרגיה ונייצר רק כאשר אנשים צריכים. בצד השני של המשוואה נשאלת השאלה, איך גורמים לאנשים לצרוך פחות? ברגע שהמוצרים הם איכותיים יותר ויש להם חיי מדף ארוכים יותר, לא צריך שה"אופנה המהירה" כל הזמן תשתנה. הבעיה היא שכשאנשים קונים בגד הם רואים אותו כזמני גם אם הוא ג'קט ב5,000 דולר. הצד השלישי של המשוואה היא איך החברה תמשיך להרוויח אם הם מוכרים פחות? זו הבעיה במשוואה כי העולם קפיטליסטי".
מה אתה חושב על ההשפעה של הרשתות החברתיות על עולם העיצוב?
"אני שואל איפה האוונגרד? איפה העיצוב הרדיקלי? לאורך ההיסטוריה לכל בית אופנה היה את הפילוסופיה, השפה והחזון שלו. 'פראדה' זה לא 'גוצ'י' ו'גוצ'י' זה לא 'פראדה'. היום יש טשטוש, יש טרנדים שכולם מעתיקים, יש מעט מאוד אם בכלל, מחשבה רדיקלית. איפה המותגים ואיפה המעצבים? זו האחריות שלנו לדחוף קדימה את מותגים האלה. 35 שנים אני נאבקתי לחנך את הלקוחות שלי לעשות משהו חדש. אי אפשר לקרוא לעצמך מעצב אם אתה לא מעצב משהו מקורי, אחרת אתה סטייליסט. כשמישהו מבקש לעצב בסגנון בארוק או סגנון מינימליסטי, הוא לא מעצב אלא עושה סטיילינג. אם אתה מבקש לעצב מסעדה פתוחה, אתה עובד עם קריטריון עכשווי: ממה בנוי התפריט, מה הזרימה של האנשים פנימה, איך האקוסטיקה, איך גורמים לאנשים לשבת בנוחות על הכיסא, איך התאורה משפיעה על הרצון של האנשים להישאר וכל זה לא קשור להיסטוריה. העיצוב העכשווי מתמקד בטכנולוגיות עיצוב, בהתנהגות ובחומרים, כך אתה מעצב את העתיד. ב20-30 שנים האחרונות שכחנו מזה, עיצוב נהיה הצהרה, פרובוקציה ורגש ושכחנו שהוא קודם כל עוסק באנשים ואמור לפתח אותנו קדימה".
ומה בנוגע למסחריות?
"הנה הפרדוקס הגדול, כשאתה מייצר לפי טרנדים אתה מתחרה עם המון מתחרים, אם אתה מייצר מותג מקורי אתה לא מתחרה עם אף אחד, לכן כשאתה רוצה לייצר משהו מסחרי אתה לא תמכור כמו שתמכור אם תייצר משהו מקורי. הקושי של חברות להבין את זה כאסטרטגיה עסקית הוא ענקי. לאחרונה חברות רבות דוחקות אותי לפינה לייצר קולקציות מסחריות וזו פעם ראשונה שאומרים לי לעצב לפי מוד בורד. התחום מוצף ורוב האנשים רוצים "לקשט". לקשט זה לא לעצב, לקשט זה קל כי אתה מסתכל בפינטרסט או אינסטגרם ומצביע על משהו שאתה רוצה. הפרדוקס הוא שהעידן הדיגיטלי שמעודד כל אחד להשמיע את קולו ולהביע את היצירתיות שלו, הופך אותנו לדומים ואני לא מבין את זה. אני אוהב שלכולנו יש קול ולכל אחד יש עכשיו כוח על פני פוליטיקאים ואנשי ממון, העולם נהיה דמוקרטי מבחינה דיגיטלית. במקום שכולם יישמו את זה, מה שקורה הוא הפוך. אני מאוכזב ממעצבים ואני רואה חזרתיות ושהתרבות מאבדת את המקום שלה. מקומות צבעוניים כמו מקסיקו וברזיל מאבדים מהפואטיות והאינדיבידואליות ונעלמים, העולם נהיה הומוגני. אנחנו מאבדים את ההבדלה שאלוהים נתן לנו. זה תרחיש עצוב ואנחנו רואים רק את ההתחלה שלו".
ובפרקטיקה, איך מייצרים מוצר שיהיה גם מסחרי וגם ייחודי?
"זה האתגר של המעצב התעשייתי. אני לא מעצב בשבילי אלא בשביל הצרכנים, אני צריך להתייחס למותג, להפצה, ובסוף להכניס את הייחודיות שלי לתוך העיצוב, אחרת למה לקחו אותי?"
ראשיד מספר לנו שכשהיה בן 50 חלה בסרטן שדיכא אותו מאוד, וכשהחלים הבין שיש לו זמן קצר לחיות והוא צריך לעשות משהו חדש בשנים הקרובות, משהו מקורי שאף אחד לא עשה לפניו. "זה קשה. יש לי כל כך רעיונות שחשבתי שאני חשבתי שהם מקוריים מאוד אבל דחו אותם. אני מעדיף שתהיה לי מעט עבודה אבל אני אייצר משהו שחשוב לתת לעולם מאשר שתהיה לי המון עבודה וכסף. יש לי יושרה ואני מאמין שהעולם צריך לנוע קדימה. העבר חסר תועלת".
"עלתה לי המחשבה אתמול בלילה שהלוואי שהיה ניתוח שימחק 50 שנים מהזיכרון שלי כי אני לא רוצה להיות נוסטלגי או עם זיכרונות כי אחרת אני חי בעבר. אנשים חושבים שזה חשוב אבל למעשה זה מונע מאיתנו מלחיות בהווה. הסיבה שכל ילד עושה משהו מקורי היא כי ילד חופשי והכל אפשרי והוא חי ברגע. תמיד תהיתי למה אמנים מגיעים לגילאים מבוגרים והעבודה שלהם נהיית ילדותית? הם מחפשים להיות חופשיים, לא לאפשר לזיכרונות עבר להשפיע עליהם ולחיות מההצלחה שלהם".
כתבות קשורות בתחום
"פגשתי מישהו מוכשר מאוד שעבד אצלי כמעצב בסטודיו לפני 15 שנה והיום הוא עובד בבנקאות עם אביו, הדבר הכי נורא בשיחה היה שהוא ניסה להצדיק את האושר שלו. אנחנו רוצים להאמין שיש לנו משמעות אבל אנחנו טובים בלאבד את התשוקה ולהאמין שאנחנו עושים את הדבר הנכון. זה עצוב, אבל יש לנו הזדמנות לתקן כי יש בעידן הדיגיטלי אפשרויות ואנשים שיוצרים את ההזדמנויות שלהם".
"תשאלו אותי שאלת סיכום", הפתיע אותנו ראשיד "אולי משהו על ישראל", הוסיף והמשיך לדבר בלי שהייתה לנו את האפשרות לשאול. "רוב הלקוחות שלי הם ישראלים. והם אוהבים ליצור משהו מקורי. בישראל יש תשוקה לחיים. אנחנו צריכים להיות פתוחים ללמוד אחד מהשני, אם ניקח את הדבר הכי טוב מכל תרבות, בסוף נהיה גזע מדהים".
אבל אז נהיה דומים
"לעולם לא נוכל להיות שונים. השוני צריך להיות באינדיבידואל ולא בתרבות. אם העולם התחיל במגדל בבל ואלוהים נתן לנו שפות שונות עכשיו השפה לא חשובה, חזרנו למגדל בבל ואנחנו חוזרים ומתקרבים לאלוהים היופי שלנו הוא דווקא בשונות. בפינלנד ממחזרים 95 אחוזים מהפסולת ובשוויץ 94 אחוזים, וכשהG -5 מתאחדים, למה הם לא לומדים אחד מהשני? אנחנו לא צריכים לנפנף בדגל, אם נולדת עם נפט מתחת לאדמה שלך אתה עשיר ואדם אחר לא לכן הוא עני, זה מצב שלא צריך להיות יותר. אם היה לי חיים אחרים, הייתי רוצה להיות פוליטיקאי".
רוצים להתעדכן בכל פעם שעולה כתבה? עקבו אחרינו באינסטגרם
אולי יעניין אותך גם...
