במילאנו כמו במילאנו: אדריכל ערן בינדרמן משתף בחוויות, חלק 1

חזרתי משבוע העיצוב ומה Salone Del Mobile של מילאנו עמוס חוויות וריגושים. וכמו בכל חוויה, רק הזמן מאפשר את ההסתכלות מהצד מפרספקטיבה נכונה וטובה הרבה יותר. על פניו וכמו בכל תקופת זמן, קשה מאד להבין מה קורה וכך בדרך כלל, אנשים החווים כל תקופת הווה, לא ממש מזהים את ה'אופנה' או ה'טרנדים' הבולטים אלא במבט לאחור ולאחר שכבר עבר זמן. אז מה בעצם קרה השנה בפסטיבל העיצוב שעדיין  נחשב הגדול בעולם? מהם התהליכים הבולטים שמתרחשים בעולם העיצוב? ומה המעצבים הגדולים רוצים לומר לנו? ניסיתי לסכם לעצמי ולכם.

המעבר מאופנת עילית למוכן ללבישה וחזרה

לפני כשני עשורים ובעקבות תהליכי תיעוש גלובליים, בתי האופנה הגדולים התחילו לאבד מיוקרתם. 'אופנת העילית' פינתה את מקומה לייצור אופנה עולמי הידוע בשם 'מוכן ללבישה'. כלומר, לא עוד עיצוב מותאם אישית ללקוח, אלא מסת ייצור המאפשרת לרכוש בגדים מוכנים במחיר שווה לכל כיס. בשנים האחרונות ובעקבות ירידת עלות ייצור הבגדים לרמה כל כך נמוכה, התחיל תהליך הפוך. מצד אחד, קיימת חזרה לבתי האופנה הגדולים, ובמקביל, המפעלים הגדולים כדוגמת 'זארה', מגיבים לכל זה בייצור והפצת קולקציות חדשות אחת שבועיים.

אם אתה לא שם אתה לא קיים

אז איך כל זה קשור לעולם העיצוב? מפעלי הריהוט הגדולים עברו תהליך דומה. במקביל להתפתחות מפעלים גדולים כמו 'איקאה' לייצור המוני במחיר שווה לכל כיס, קהל הלקוחות החל לדרוש מגוון גדול יותר והתאמה אישית של כל מוצר במידה, בגימור, בסוג הריפוד וכדומה.

כך, פסי הייצור והמחסנים נסגרו וכל רעיון המכירה השתנה. לא עוד החזקת מלאים, אלא ייצור ייחודי לפי הזמנה. עולם שוק היוקרה, החל להציע מוצרים מותאמים אישית ומגוון גדול וכמעט אינסופי הנשען על קולקציית בסיס שעליה ניתן לבצע התאמות אישיות. וכך, עם הפסקת הייצור והוויתור על החזקת מפעלים, פנו החברות לרכוש מוצרים במפעלי משנה קטנים אותם הם ממתגים כשלהן וכחלק מהאוסף שהן יוצרות. מנהלי ואוצרי אוספים, כמו רוסאנה אורלנדי למשל, הופכים להיות הדבר החם שכן הם אוספים בחוכמה מעצבים ומוצרים מכל העולם ואז מאמצים ומתייגים אותם תחת בית אחד.

בתערוכה השנה, אפשר היה לראות את התהליך הזה מתרחב אפילו יותר. החברות הגדולות, חלקן אובדות עצות בניסיון להדביק את הקצב ולפתח עוד ועוד קולקציות, רודפות אחר טרנדים עכשוויים, ואילו חלק אחר מתמודד עם התופעה בצורה שונה הבאה לידי ביטוי במספר דרכים:

אין עוד קולקציות מוצרים אלא קולקציות מעצבים. מרסל וונדרס מ Moooi  למשל, הפתיע השנה והצהיר שאין בכוונתו להוציא קולקציה פעם בשנה לכבוד התערוכה, אלא הוא משנה אסטרטגיה ומוציא שניים-שלושה מוצרים בכל חודשיים שיושקו במקביל בכל נקודות המכירה שלו בעולם. חברות גדולות אחרות ממשיכות באיסוף כמה שיותר מעצבים יידועי שם לצד צעירים מבטיחים, ולא פעם ניתן לראות את אותם מעצבים עובדים עם מספר חברות במקביל. גם מעצבי אופנה יורדים מהמסלול וחוצים את הקווים לעולם העיצוב שם, כפי הנראה, הפרנסה טובה יותר.

מסתבר שהרכבת אוספים וחיבור חומרים הופכים כמעט בלתי אפשריים כשהמטרה היא לייצר בידול ושפה ייחודית שתבלוט בין כל השאר. עם זה, אפשר לראות צבעוניות עזה בחיבור עם טקסטורות והדפסים ויצירת מעין קולאז' מתקופות שונות במוצר אחד. הצליחו לעשות את זה לא רע: סיצ'יס, CC TAPIS, DIMORE MILANO, GAN, מורוסו, סלסטינו ועוד…

שונה לחלוטן מכל זה, הוא הביתן הישראלי שהיה עבורי הפתעה ומקור גאווה גדול. המעצב דן מוקטל, כנגד כל הסיכויים יש לומר, וללא מימון ציבורי, אצר תערוכה מרשימה של מעצבים ישראלים צעירים ובועטים עם דגש דווקא על הלא ידועים מביניהם. במקום להתרכז במיצב אחד גדול, יחד יצרו מעין סיפור שמורכב מהרבה הערות שוליים. המיצבים נעו בין עולם האופנה, עבודות דיגיטליות, גרפיקה ועיצוב מוצר והמשותף לכולם הייתה האמירה התרבותית החזקה שהשראתה כמו העניקה להם זכות קיום.