ביקור וביקורת: גיל רויטר מסכם את שבוע העיצוב במילאנו

את גיל רויטר קשה להשיג. נקודה. בכל רגע נתון הוא עסוק בלימוד, מחקר, חיזוי טרנדים, פיתוח מוצר, פיתוח קולקציה, הובלת קבוצות של אנשי מקצוע וחובבים בסיורי עיצוב ותערוכות בחו"ל, מתן הרצאה, יעוץ אסטרטגי או כל דבר אחר הקשור בתחום העיצוב. עם רויטר נפגשתי רגע אחרי שחזרנו משבוע העיצוב במילאנו ועם נעילת יריד העיצוב 'צבע טרי' ורגע לפני שהמריא לבחון את מהותו של שבוע העיצוב בניו יורק.

למרות כל עיסוקיו, רויטר לא מחזיק לא בכרטיס ביקור ולא באתר אינטרנט והוא מנהל את כל ענייניו בתוך מחברת קטנה בה הוא רושם בדיוק מוקפד ומעורר השראה את הגיגיו, מחשבותיו ושאר ענייניו. "גם ברשתות החברתיות, כמו הפייסבוק והאינסטגרם, אני כמעט לא מעלה דברים ובטח שלא משווק את עצמי או משתמש בהן לקידומי האישי או לחשיפת מעשיי. יש משהו בצנוע ובזה שמי שצריך להכיר ולדעת עלי יודע ומכיר גם ככה" אומר גיל רויטר בנימה ביקורתית כשהוא מתייחס לכל מי (רובנו?) שמבזבזים את הזמן בלראות את העולם דרך מצלמת הטלפון הנייד.

"המטרה שלי היא לפתוח לאנשים את הראש ולהפוך את כל המידע שמתנקז אצלי, כמו מגמות וטרנדים בינלאומיים, למשהו הרבה יותר נגיש לכל מי שעוסק בעיצוב הן בפן המקצועי והן כחובב" אומר רויטר "את הדיבור על עיצוב וערכיו אני רואה כסוג של שליחות כך שבשביל הרצאה על עיצוב אין לי בעיה לנסוע לכל מקום בארץ, מצפון עד דרום. היום, עם הידע והניסיון שצברתי, אני כבר יכול להחשיב את עצמי כמעצב ויזם עיצוב".

ווליום של עיצוב

את הנסיעה לשבוע העיצוב במילאנו, המהווה צ'ופר שנתי אליו נישאות עיני כל המתעניינים בתחום, מחשיב רויטר כנסיעת עבודה לכל דבר. "השנה הדרכתי ארבע קבוצות במקביל וגמעתי בימים ספורים מאה עשרים וחמישה קילומטרים. הבעיה היא, שאחרי כל השנים הללו שאני נוסע לתערוכה, גם הפעם לא ממש ראיתי משהו חדש שנגע או ריגש אותי בעיקר בגלל שהחוויה הפכה לאינסטגרמית במהותה. רבים מהמיצבים כבר לא עוסקים בערכים עיצוביים אלא באיך הם נראים, איך הם מצטלמים ואיך הם ייראו ברשתות החברתיות. כל החוויה הפכה לכזו שעוברת דרך הטלפונים הניידים".

רויטר לא רק לא התרגש השנה במילאנו אלא לעיתים אפילו ממש התאכזב. "מותגים כמו COS ו MOOOI לגמרי אכזבו אותי. לא ממש הבנתי מה העניין הגדול שנוצר סביב המייצב של COS ו MOOOI זה פשוט MOOOI. זה מה שזה ללא שינויים גדולים. במקביל, סלון הריהוט בפיירה הפך למאוד מסחרי, לא מרענן ולא מחדש" הוא אומר.

כשאני שואלת אותו למה בכל זאת הוא מקפיד לנסוע למילאנו מדי שנה הוא מסביר שמבחינתו, יפה מאוד לראות איך עיר שלמה מקבלת ווליום של עיצוב ונשטפת במשך שבוע אחד שלם באווירת פסטיבל של מיצבים. וכאן מבקש רויטר גם להדגיש שבתוך כל הרעש, יש גם לא מעט אירועים ותצוגות שבהחלט עוררו בו עניין מסוים. "התערוכה של מותג הרכב 'מיני' בטורטונה שעסקה תחת הכותרת Mini Living בחוויית מגורים קומפקטית ושיתופית, דיברה על ערכי המגורים של העתיד מתוך שיתוף הקהל בחוויית משחק הרכבה של מיצבים, נגעה בי מאוד. אהבתי מאוד גם את הפרויקט Club Unseen של StudioPepe השייך לשתי מעצבות מלאות סטייל שאני עוקב אחריהן שיצרו מיצב של מועדון שפעל ערב אחד והגישה אליו הייתה בהזמנה בלבד. עוד כדאי לציין את Studio Dimore העוסק תמיד במיצבים עשירים המותירים חוויה אישית ואינטימית שלאו דווקא מדברת על טרנד או מוצר אלא על אווירה נהדרת. לבסוף, חיבבתי גם את התערוכה האינטראקטיבית של 'סוני' ואת החיבור הרגשי לפן הטכנולוגי של 'גוגל'. אבל למרות זה, בגדול אני עדיין חושב שהדברים די התפזרו על חשבון המהות של עיצוב האמיתי".

מזה כמה שנים עוקב רויטר גם אחרי כמה מעצבות צעירות שלטענתו "כבר עשו כברת דרך, מקבלות את הבמה ובהחלט מתחילות לתת בראש" כדבריו. "כעת נראה שהמעצבים הגדולים מתחילים לאט לאט להיזרק החוצה על חשבון הדור הבא של מעצבים צעירים שמגיעים עם תעוזה ושפה משלהם ומביאים איתם מבט חדשני. בהקשר זה, אני מתכוון למשל למעצבת הבריטית הצבעונית Bethan Laura Wood, האדריכלית והמעצבת האיטלקייה Cristina Celestino והאדריכלית והמעצבת הצרפתייה India Mahdavi".

"בנוסף" מציין רויטר "השנה במילאנו, חברת 'קאסינה' הנחשבת מנומנמת בדרך כלל הקפיצה קדימה כמנהלת אמנותית את פטרישיה אורקיולה, שאמנם נחשבת כבת דור הוותיקים יחסית, אך הביאה טוויסט בעלילה שהפך את המותג לרלוונטי מאי פעם. אותו דבר מבורך קרה עם חברת 'דה פאדובה' והמעצב האמנותי שלה פיירו ליסוני".

מהותו של טרנד והקשר הישראלי

נראה שטרנדים ומגמות הן כבר פחות הסיפור של שבוע העיצוב במילאנו כפי שהיה פעם. "כמוטיבים שאיכשהו חזרו על עצמם אם כי לא באפן מאוד מהותי וסוחף, ראיתי כתומים שרופים והרבה צורות אמורפיות עם קווים עגולים, רכים ועוטפים אבל לא הרבה מעבר לזה" מציין רויטר. ובכלל, כשאני שואלת את רויטר אם טרנדים עדיין רלוונטיים הוא מציע לא לעקוב אחרי טרנדים אלא להוביל אותם. "צריך לדעת מה קורה ולזהות את המגמות אבל לא בהכרח להיות מובל. אפילו צבע השנה של 'פנטון', האולטרה-סגול עליו הכריזו לקראת 2018, לא נכח בתערוכה כמעט בכלל. בעיני, טרנדים זה עניין של לדעת לזהות לאן העולם מוביל חברתית ותרבותית ולאו דווקא שהצבע הנכון לעכשיו הוא כזה וכזה. כשיש לך די אן איי ומהות עיצוביים משלך, אתה חייב להיות נאמן להם גם כשנכנס משהו אופנתי או רגעי אחר".

בשלוש השנים האחרונות, מסתבר, מנסה רויטר יחד עם המעצבת דפי רייס דורון ליצור במילאנו פלטפורמת עיצוב ישראלי. "הרעיון הוא לייצר מיני אירוע של עיצוב ישראלי שיסייע למעצבים שאין להם יכולת להקים ביתן עצמאי וכך ליצור עבורם ועבורינו כאומה דחיפה שתציג את ישראל כאומת עיצוב. כל זה ממש קשה אבל אני מאמין שזה עוד יקרה".

יזמת הביתן היא חלק מיזמה נוספת של רויטר שפעל ופועל לאורך כל הדרך להכרה וקידום של מעצבים ישראלים. "בכל פעם שנתקלתי בעבודות מעניינות בפייסבוק למשל, פניתי אל היוצרים ויצרתי מפגשי היכרות איתם. הרעיון היה לייצר מאגר של אנשים מהתחום ולחבר בינם לבין אדריכלים ומעצבים וכך לפתח ביניהם ממשק שכבר כמעט לא קיים. לדעתי, צריך ליצור הזדמנויות של מפגשי תרבות ותכן בין יוצרים שונים שיצרו עבורם פוטנציאל של עבודה משותפת".

תעודת זהות

גיל רויטר נולד בלונדון לאם צרפתייה ואב ממוצא פולני שלמד בבית הספר לכלכלה בלונדון. בילדותו גר עם משפחתו בקריית ביאליק. במהלך השרות הצבאי עבר, לשמחתו, לתל אביב. לאחר השחרור, השלים לימודי תקשורת חזותית בשנקר אך החליט שהוא אינו מעוניין להעביר את זמנו מול המחשב. רויטר נסע ללונדון, ניהל צוות בחברת היי טק ובמקביל למד חיזוי טקסטיל לאופנה. בשלב מסוים, שב ארצה והחל למלא שורה של משרות שהפכה אותו, עם הזמן, למעצב ויזם עיצוב ובהן: יבוא קולקציות וקניינות רהיטים ללקוחות ב'אולטימה', הקמת קומת מעצבי העל האיטלקיים ב'פנטהאוס', הובלת טיולי עיצוב בחו"ל, עבודה על קולקציות הצבע של 'נירלט' ועבודה על פרויקטים שונים ב'ויה ארקדיה' ובחברות עיצוב ומתחמי עיצוב שונים ברחבי הארץ. במהלך הזמן גם שימש כאוצר משותף בתערוכות 'פאס פורווארד' שהוצגה בגלריית 'החווה' בחולון ו'מציצים: מאיירים משפחה ישראלית' שהוצגה במסגרת שבוע האיור.