10 פרויקטים ועוד קצת שאהבנו בתערוכות הבוגרים של בצלאל

המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית

15 סטודנטים בלבד סיימו השנה את לימודיהם במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בראשות ד"ר ערן ארליך. העבודות,  חלקן קונספטואליות וחלקן לחלוטין פונקציונאליות, הרבו לעסוק באני, ברגשי ובמצב הנפשי של הסטודנט ובמקומו בסביבה הקרובה ובעולם בכלל. 

העבודה, שללא ספק הייתה המרשימה מכולן, היא זו של סיון פאיס 'בשלות', שהוצבה לבדה בחדרון הנמצא מיד בכניסה למחלקה. פאיס, פיתחה טכניקה חדשה של עבודה בזכוכית ויצרה קיר שעליו מיני פריטים מהצומח המזכירה את תיאורי הטבע וציורי הפרחים של המאה ה-17. למרות צבעוניותו המרשימה של הפרויקט, הסתבר לי, בדיעבד, שהוא מדבר הן על בשלות והן על ריקבון – מצבים מנוגדים המכילים ומוכלים זה בזה. מבחינתי, הפרויקט היה שברירי ורומנטי ובו בזמן הרמוני ויפהפה ועשוי בטכניקה מעוררת התפעלות.

עבודה מרשימה נוספת, היא זו של מורן לי יקיר, שהציגה את הפרויקט 'כשתלכי אני אקום'. הפרויקט, כלל חלקי עצמות שלד בגודל טבעי שגולפו בפורצלן ושבהם נשתלו מיני מניפולציות ועיוותים שונים המבטאים עצירה, מניעה וסירוס. הצגת והצבת העצמות כשהן קשורות באופן אלגנטי ואסתטי למסגרות מתכת בגבהים שונים, מצביעה על מרחב המנסה לתת פרשנות למבנה אישיותי מנטלי-התנהגותי. העבודה מתעתעת ומעוררת מחשבה על מצבים שבין חופש וכליאה, פנים וחוץ, תורשה ואדפטציה. 

עוד שתי עבודות שמשכו את תשומת לבי הן אלו של נועם קלומק בעובדתה 'מותר לגעת!' ותהל נס בעבודתה 'מפגש שקוף'. בעוד הראשונה פונקציונלית ועשויה להתפתח לכדי מוצרים של ממש, השנייה עוסקת, כמו סטודנטים רבים, במעגלי האני. 

המחלקה לעיצוב תעשייתי

מזה כמה שנים נראה שהמחלקה לעיצוב תעשייתי, בראשותו של ספי חפץ, מסיימת את שנת הגמר עם תוצרים בעלי איכויות שונות. כך, למרות ש 39 בוגרי המחלקה עסקו בתהליכי עיצוב וניסו לחקור שאלות יסוד, גם השנה, ראינו פרויקטים שאינם אחידים ברמתם.

'צורת המוסיקה' הוא הפרויקט שהציג אלון מנחם שמטרתו לשקף חוויה חדשה של האזנה למוסיקה, באמצעות ראייה ומישוש. הפלטפורמה החדשה של מנחם הופכת את המוסיקה למוחשית ומאפשרת לבטא אותה באפן המגשר בין שפה עיצובית למוזיקלית ובכך לפרוץ את גבולות "ההאזנה" למוזיקה. התוכנה שפיתח מנחם, מנתחת את המוסיקה וממפה את תווי המפתח של כל כלי נגינה וכך, בתהליך עיצוב אודיו פיזי נוצר אוביקט בעל נראות ואיכות ייחודית כמו המוסיקה שממנה קודד. 

פרויקט מעט דומה בכיוון המחשבה שלו, הוא זה של איתמר בן שושן 'זכרון חומרי' המדבר על תיעוד הזיכרון האישי שהפך לפעולה יום־יומית ושגרתית עבור רובנו. רבים מאיתנו מצלמים, כותבים ומקליטים שלל חוויות אל תוך הזיכרון הדיגיטלי שלנו. אבל מה אם יכולנו להוציא את אותו הזיכרון ולתת לו חיים חומריים בחפצים הסובבים אותנו? הפרויקט מציע פלטפורמה אינטרנטית שיודעת לקחת את פיסות המידע האישיות מתוך המאגרים הדיגיטליים שלנו, לנתח אותן ולעצב בעזרתם חפצים המייצגים עבורנו את אותם זכרונות באפן קריא.

עוד שני פרויקטים שמשכו את תשומת לבי הם אלו של דניאל גרבר ושל דן פישביין. גרבר, בפרויקט 'חפץ מעבר', מדבר על תעשייה ותרבות מקומיות המעצבות זו את זו. פישביין, בעבודה 'טריגון', בודק אם אפשר ללמד בד ללבוש צורה וכך לצרוב בו זיכרון של נפח. 

המחלקה לתקשורת חזותית

לא פחות מ 90 סטודנטים סיימו השנה את לימודי התקשורת החזותית שלהם במחלקה שבראשותו של ארז גביש. למרות ריבוי הסטודנטים והמדיה בהם הם עסקו (איור, ציור, מיתוג, תוכנה, עריכה וכדומה), החליטו האוצרות, הדר פורת ותמר אלון, להכפיל את כמות העבודות ולאפשר לכל בוגר להציג עבודה ממהלך לימודיו ועבודה נוספת המהווה פרויקט גמר. לראות עיני, זה יצר גם גודש וגם בלבול מיותרים למרות שכל אלו הוצגו על גבי מבנה פיגומים נטראלי שעשה כבוד לעבודות.

משחק הרפתקה לשני שחקנים בלט בתוך שלל הפרויקטים, בין היתר בשל העובדה שבכל זמן נתון משך אליו מבקרים לשחק וכן בשל העובדה שהמשחק מוכן, כמו שהוא, לצאת אל השוק. דניאל אליאס וניר להד יצרו משחק בו מככבים האחים פֶני ונאגֶט שמכונתם המעופפת מתרסקת לאחר שנקלעו לסופת מטאורים אימתנית ועכשיו הם צריכים למצוא את חלקי המכונה כדי לשוב לביתם. בדרך, הם מתעמתים עם רובוט נקמן, נסים מרגלי ענקים ונאבקים בקופים שובבים.

עבודה נוספת, שונה לחלוטין, היא זו של סרגיי איסקוב שבחר בספר המסעות למבוגרים ואייר בו פרשנות איורית חדשה לאפוס המסופוטמי 'עלילות גלגמש'. מכיוון שמדובר באחת היצירות הגדולות והחשובות בתרבות המסופוטמית, מעניין לראות איך איסקוב נגע דווקא בהיבטים הפסיכולוגיים שעוברים הגיבורים ובחן רעיונות כמו העולם הפראי מול התרבותי, יצריות ומיניות, אכזריות ואגו, חיי נצח ואפסות האדם – דברים, שמן הסתם, שמאוד רלוונטים גם היום.

שתי עבודות מרשימות נוספות הן זו של דניס חכים, בפרויקט Tinyness, שיצרה משחק שבו דמות של אמא צעירה שהתכווצה, והעבודה של אמיר כהן 'מָמְחפשׂ' שיצר חוויה אינטראקטיבית המבוססת על עולם הדייטינג בקהילה הגאה. 

המחלקה לארכיטקטורה

71 סטודנטים הם בוגרי המחלקה לאדריכלות בראשות פרופ' אדריכל אלס ורבקל.

בין הפרויקטים, הצטיין זה של רובי ברזאני וגילעד רוזנקוף. תל אביב, העיר המתוירת ביותר בישראל, מצולמת ומועלית לרשתות החברתיות ללא הרף. מספר התמונות המאוחסנות ברחבי הרשת בשנת 2017 הגיע לכ – 4.7 טריליון. הפרויקט של ברזאני ורוזנקוף, 'פרויקט אנמנזה', עוסק בשאלה מה אנחנו עושים בכל הפסולת הזו ובזיכרון הטמון בה? כך, הם בעצם מציעים לסנן את התמונות, לקטלג אותן, ובאמצעות אינטליגנציה מלאכותית ללמוד אותן. המכונה בת ימינו מתקרבת לזמן שבו איננה זקוקה לאדם כדי לייצר מקוריות. האם המופע הוויזואלי של ארכיטקטורה עתיד להיות מורכב מהזיכרונות הקולקטיביים של כולנו?

רים עבד אל קאדר, בעבודתה 'עור כפרי, מסכות עירוניות' מדברת על כך שהמאפיין העיקרי של היישובים הפלסטיניים המתהווים בתוך גבולותיה של מדינת ישראל הוא תהליך עיור ללא עיר. תהליך מהיר זה, משובש וכפוי ונובע ממודרניזציה ותכנון עירוני סלקטיביים. הפרויקט מבקר ומערער על שיטת התכנון הישראלית ומציעה חשיבה מחודשת על התכנון ביישובים הערביים. אל קאדר שואלת, אם כן, אלו עקרונות וחוקים יש לפתח או לחדש כדי להפוך את המרחב הערבי למרחב מפגש והפריה תרבותיים שבכוחם לבנות יסודות אסתטיים הרמוניים למודלת הערבית־פלסטינית?

עוד שני פרויקטים מעניינים הם אלו של דביר דור ומור פלג 'בנה (את) ביתך V2.0' והפרויקט 'בתי קק"ל למצוינות בפריפריה' של מנור בראון וגוני דגן. דור ומורג מציעות גנרטור לסגנון בנה ביתך העממי הישראלי, בעוד שבראון ודגן יצרו מערכת דיגיטלית המתאימה את בתי קק"ל לצורכי העיר.

המחלקה לצורפות ואופנה

42 בוגרים הציגו את הפרויקטים שלהם במחלקה לצורפות ואופנה בראשות שלי סתת-קומבור. באפן שאולי אכזב את מי שרגיל היה לראות את הדגמים בתצוגת אופנה מסורתית, זו לא התקיימה השנה. מבחינתי, נראה היה שרבות מהקולקציות בנויות מגזרות דומות מאוד של אובר-סייז מוגזם ובלתי לביש וכי תשומת הלב לתוצרי הגמר לקתה בחסר. 

הפרויקט של נעם לובטון, 'הגיעו מים עד נפש', עוסק במקומם של הפרט והמדינה מול התייבשותו של ים המלח. לובטון מתייחסת בפרויקט שלה באפן מעניין מאוד הן בהתכווצות והן בהתחדשות כשהיא מציגה, בו בזמן, בדים מתפוררים העשויים בקפידה רבה.

aTENTtion הוא הפרויקט של גל סמואל שבחרה להתמודד עם הזיהום שמייצרת תעשיית האופנה. סמואל חיפשה דרכים חלופיות ובחרה לייצר את הקולקציה מציוד טיולים משומש כמו תיקים, שקי שינה, אוהלים וכדומה. אלו נאספו אצל שכנים, בחנוית יד שנייה ואפילו מהזבל.

עוד פרויקטים מעניינים הם אלה של אלי קארגץ 'אנורקיסיזם' ונטע בן בשט – Observation. קארגץ מדברת על התמודדותה עם מחלת האנורקסיה שחוותה והטיפול בה וכיצד ריקוד הבלט הביא אותה למקום בטוח. בן בשט, לעומתה, עוסקת בנושא לקות הראייה כשהמטרה להעלות את המודעות לנושא. 

עד: 2/8.