הפארק שלא היה: איך יכול היה להיראות הסנטרל פארק אם רק…

בהשראת נציגת המערכת מסתובבת בעיר התפוח הגדול ואוספת חומרים מסקרנים ומרתקים שיעלו פה בהמשך, אנחנו בוחנים ממקום מושבינו בארץ את אחד האייקונים המפורסמים בעיר. נראה שהסנטרל פארק, הממוקם במרכז האי מנהטן ומהפארקים המפורסמים בעולם, היה ויהיה שם תמיד ושלא יכול היה להיות מתוכנן או להיראות אחרת. כולנו כבר כל כך רגילים לפארק המלבני, ששטחו 3.2 קמ"ר, עשרים וחמישה אלף עצים, שמורת טבע, דשאים גדולים, מספר אגמים מלאכותיים, מסלולי הליכה וריצה ומגרשי ספורט ומשחק. היום, כבר ברור מאליו שהפארק הוכיח את עצמו בכל מובן וכי הוא משמש כאחד ממשבי הרוח הרעננים והמוצלחים בעיר הסואנת, ככזה, הוא נחשב כמובן לנקודת ציון שהיא בגדר חובה לכל מבקר ומגזין ה'טיים אאוט' אף ציין לא פחות מחמש עשרה פעילויות שכל תייר או מבקר בעיר חייב לחוות בפארק המגוון.

אבל מה היה קורה אילו פרדריק לו אולמסטד וקלברט ווקס לא היו זוכים בתחרות התכנון שנערכה אי שם לפני מאה וששים שנה, בשנת 1958? התחרות, אליה נגשו שלושים ושניים מתחרים, הייתה פועל יוצא של התפתחותה של העיר ניו יורק צפונה על האי מנהטן, מה שהצריך בניית פארק ציבורי גדול דוגמת הפארקים הגדולים שהיו כבר מצויים אז בלונדון ופריז. חוקי התחרות, עבור הפארק הראשון המתוכנן בארצות הברית, היו ברורים ומדויקים: על התכנון היה לכלול משטח מסדרים, מזרקה, מגדל שמירה, משטח החלקה על קרח, ארבעה רחובות שחוצים את הפארק ואולם תצוגה.

מתוך עשרות המועמדים שנגשו לתחרות ולא זכו, רק תכנית אחת שרדה עד היום ולכן מעניין לבדוק מה היה קורה אילו דווקא מועמדותו של ג'ון ג'יי רינק, זו ששרדה, הייתה הזוכה. בהדמיות מדויקות שהכין משרד NeoMam Studios נראית הצעתו של רינק במבט על המדגיש את היותו מושפע מתכנון הגנים הצרפתי שאפיין את התקופה ובמיוחד זה של גני ארמון וורסאי. בין היתר, הדבר בא לידי ביטוי בחלוקה שעשה לאזורים סימטריים בהם הקרקע כמו מתנשאית ושוקעת בהתאם לטווי השטח ובשל מקורות המים וההישתקפויות שלהם היוצרים מאין רוגע וסימטריה.

המבט על תכניתו הגרנדיוזית והמהודרת של רינק, גורם לפארק כפי שהוא נראה היום להיראות כהותי במובן החיובי של המילה. בהקשר של העיר, ברור היה שניו יורק הייתה זקוקה לשטח ירוק וגדול מסוג זה של הסנטרל פארק המהווה הזדמנות פז למקומיים ומבקרים לקחת הפוגה מהנוף האורבני וליהנות מריכוז של טבע ותרבות.

היום, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות יושב בפארק על השדרה החמישית; רינק, לעומת זה, הציע מוזיאון בעל שני אגפים בדרום ובמרכז הפארק שיחד היו יוצאים גדולים כמעט כמו המוזיאון הקיים היום. עוד, בתכניותיו של רינק, נראה ששטח מסוים בפארק מיועד היה להצבתו של פסל, ככל הנראה גדול ממדים. בפארק של היום, לעומת זה, המונומנט הקרוב ביותר להצעה זו הוא פסל ראשו של המשורר האירי, תומס מור. רינק, נתן גם ביטוי לדמיונו הפטריוטי בכך שכינה דרכים, שערים ואלמנטים אחרים בפארק בשמותיהם של נשיאים ופטריוטים אמריקאים.

לאור ההשוואה בין שתי ההצעות, זו שנגנזה וזו שיצאה אל הפועל, קל יחסית לראות איך הצעתם של אולמסטד וווקס שרדה את מבחן הזמן ונשארה מודרנית ונכונה עד היום בעוד שהצעתו של רינק אופיינית מאוד לתקופה בה תוכננה לפני למעלה ממאה וחמישים שנה. הפארק, החי ותוסס, התפתח והפך לכזה שכמעט קשה לדמיין שתוכנן באפן מלאכותי והוא נראה ומרגיש טבעי הרבה יותר בהשוואה להוד ולהדר האירופאיים בתכניתו של רינק.

יש האומרים שייעודו של הפארק במקור היה לא לשפר את חייהם של כלל הציבור, אלא להוות פתרון לקרקע שאחרת הייתה נותרת ללא שימוש. הפיכת האזור לטבעי ויפה, אמורה הייתה כביכול להקפיץ את ערך הנכסים של בעלי ההון הגרים מסביב. אך היום, הפארק הוא ללא ספק נחלת הכלל ומשתמשים בו מקומיים, אורחים ותיירים לטיול, מנוחה, משחק, פעילות גופנית ועוד.