לאכול עם העיניים: ריאיון עם דן לב

סדרת הריאיונות שלנו עם צלמי האוכל ממשיכה עם אחד הצלמים הוותיקים והמוערכים בתחום, הצלם דן לב. במקביל לצילום הוא טיפח את האהבה לקולינריה שהפכה אט אט מתחביב למקצוע ויזם את פרויקט הדגל שלו Color Food שמצליח לשלב בין שתי האהבות שלו.

הוא התחיל את הקריירה כצלם עיתונות בשנת 1988 ומאז התגלגל בתחומים השונים בתעשייה מצילום פורטרטים ועטיפות דיסקים ולא מעט אופנה. במקביל למקצוע הצילום הבין לב שיש לו תשוקה לתחום נוסף, תחום האוכל. "אני מבשל הרבה שנים, אירחתי בבית בעיקר אבל אף פעם לא עשיתי את זה באופן מקצועי", הוא מספר לנו. "המשיכה לאוכל הגיעה מהבית, עם אימא מרוקאית ואבא הונגרי ניצול שואה, תמיד היה מה לאכול, תמיד היה אישיו סביב האוכל. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך לעשות את החיבור הזה".

הוא התחיל לצלם מזון לפני 15 שנים כשהתחום עוד היה בחיתוליו. "בזמנו היה מגזין אוכל אחד, היה מדור ב'לאישה', מעט ספרי בישול ובערך 3 צלמים שעבדו בתחום", הוא מסביר. נפתחה בפני דלת והתחלתי לצלם הרבה הפקות מערכתיות, להכיר טבחים ובגלל שהחיבור היה טבעי, אנשים היו מרוצים מהעבודה אבל אני שאפתי ליותר, רציתי להגיע למקומות גבוהים יותר".

ואז הגיע Color Food?

"נכון, הוא התחיל לפני 12 שנים בשביל הנשמה. במהלך סיעור מוחות עם מנהלת הסטודיו שלי הילית אנגל הפרויקט נולד. חשבנו מה עוד לא עשו ומה חסר וככה פיתחנו את הפרויקט. הרעיון היה פשוט. אני עבדתי עם הרבה מאוד אנשי אוכל ותמיד חשבתי אותם לאמנים. אתגרתי אותם לקחת צבע או תמונת השראה וליצור אמנות קולינרית בעזרת אוכל שהיא תוצאה של השראה במטבח. מי שאמר שלא משחקים עם אוכל טועה. מחומרי הגלם שמשתמשים במטבח הם יצרו משהו אבסטרקטי, זו הייתה תמונה והשראה".

"העיסוקים שלי הם סביב אוכל", מספר לנו לב. "היום זו פריבילגיה שאני יכול להרשות לעצמי. אני בוחר את העבודות המסחריות שאני רוצה לעשות והבישול זה החלק במהלך היום שמוציא ממני הכי הרבה יצירתיות, זה מטעין אותי, זה כיף לי ואני אוהב לארח. בימים בהם אני מארח בחלל שלי, אנשים באים לארוחות עסקיות ופרטיות ואני מבשל מהבוקר עד הלילה ודווקא בימים כאלה אין לי קשר לצילום, אני אפילו לא מצליח לצלם בטלפון את המנות שאני עושה. אני כן מצליח לשלב את Color Food בארוחות האלה, יש יותר מ-300 שפים ו-200 סטודנטים שהשתתפו בפרויקט הזה".

מה היתרון של צלם אוכל שיודע גם לבשל?

"יש לי יתרון מסוים גם פה וגם פה. כצלם אוכל אני מבין אוכל ויודע טעמים ואוכל הכל וכבשלן, אני רואה צבעים וקומפוזיציות ויודע איך זה יצטלם יפה. למרות שזה הולך לשולחן זה צריך להיות אסתטי. זה שונה ברמה שצילום הוא מאוד מיידי וספונטני ותופס את הרגע וממסגר את הסיטואציה שמתרחשת. אם זו הצלחת או הסיפור שיש שם או סתם אנשים שהולכים ברחוב שאתה ממסגר בפריים. באוכל זה תהליך ארוך, יש הכנות וסרוויס וכל עניין האירוח. שני התחומים מאוד יצירתיים".

בזכות הרשתות החברתיות היום כל אחד הפך להיות צלם אוכל

"מצד אחד יש אנשים שלוקחים את המקום הזה למקום בינוני, פוגעים בתחום המסחרי כי היום אנשים מצלמים בסמארטפון וחושבים שזה טוב ברמה השיווקית אבל זה עושה להם בדיוק את ההפך וזה מגיע מחוסר מודעות או מחוסר תקציב. אבל מצד שני זה מקסים שכולם נהיו צלמים. בגיל 14 שאלו אותי מה אני רוצה להיות ועניתי: אני רוצה להיות צלם. קנו לי מצלמת פילם והגעתי לחבר שהיה לו ניירות וחדר חושך וככה התחלתי. היום זה זמין ומהיר וכשאני נוסע לחו"ל אני מצלם רק בטלפון, אני אפילו לא לוקח מצלמה. בשורה התחתונה זה הצלם, לא המצלמה".

מהו סדר העדיפויות בעיניך? טעם, צבעוניות או קומפוזיציה?

"אם הייתי צריך לבחור אז בעדיפות ראשונה זה הטעם כי בסופו של דבר זו החוויה הכי גדולה שלנו. האוכל יכול להיראות נהדר ואסתטי אבל כשאנחנו אוכלים, צריך להיות טעים. אחר כך מגיעה הצבעוניות, נראות במקום השלישי וקומפוזיציה במקום הרביעי. היו לא פעם מקרים שאוכל נראה זוועה וזה היה ביס מדהים. חיים כהן אמר פעם שההישג הכי גדול של טבח הוא ליצור מנה בצבעים מונוכרומטיים אבל עדיין תהיה טעימה. בעיני זה מסכם את הכל".