שלושה בחזית אחת: קולקר-קולקר-אפשטיין עדיין שואפים לחדש

לקראת סוף הריאיון, מספר לי עופר קולקר שהכוונה שלו, כמו גם זו של אמיר קולקר ורנדי אפשטיין, שלושת השותפים למשרד 'קולקר-קולקר-אפשטיין', היא להמשיך לעבוד לפחות עוד עשרים שנה. בינתיים, בימים אלה, מונחים על שולחנם, פרויקטים עצומים שבהם, בין היתר, בית העירייה בתל אביב, משרדי המחוז בירושלים, בניין צבאי בקריה, כביש 16 המוביל מתל אביב לירושלים ואם כניסתו לעיר, חניון אוטובוסים מקורה צמחייה בירושלים, רכבת קלה בתל אביב וירושלים כולל קטע פארק וכניסת הרכבת אל מתחת לאדמה, שלוש תחנות תת קרקעיות בירושלים, עיר ערבית חדשה הכוללת 16,500 יחידות דיור בגליל ושכונה גדולה ביבנה.

ההישגים של השותפים למשרד בהחלט מכובדים אם כי מסתבר שאת דרכם המקצועית החלו כל השלושה דווקא מעבר לים. אמיר קולקר נסע בתום השנה השלישית ללימודים בטכניון להשלים את התואר באוניברסיטת ווסטמינסטר שבלונדון שם הוסמך לתואר Dip Arch ושנה לאחר מכן הוסמך גם מטעם אגודת האדריכלים הבריטית RIBA. הוא שהה שם שבע שנים בסך הכל. עופר, לעומתו, סיים את הלימודים והוסמך לתואר B. Arch בטכניון, הצטרף לאחריו ושהה בלונדון שלוש שנים וחצי.

"בשנים ההן, אנגליה הייתה מקום מדהים לבנייה ציבורית. כשבגרתי את הטכניון עברתי להתאחד עם אמיר שעבד במשרד פרטי ואילו אני עבדתי בשירות הציבורי כאדריכל ראש צוות בעיריית רובע קמדן שבלונדון. בדומה למה שקרה בארץ, אז עסקה המדינה בבנייה למחדשי דיור ועולים חדשים, גם באנגליה התנהל באותה עת עניין דומה ובכל מקום בנו פרויקטים מרתקים. אחד מהם הוא זה בו זכינו לעבוד יחד, אמיר דרך המשרד בו עבד ואני דרך העירייה, שהיה בניין שהוכרז כבניין לשימור שבו שש מאות יחידות דיור".

הניסיון המרתק של עיסוק בבנייה ציבורית, סקרן את האחים עד מאוד וכבר תוך כדי עבודה עליו החלו להתכתב עם חבריהם האדריכלים שעבדו במשרד השיכון בארץ במטרה לבדוק איך יוכלו להצטרף לעבודה לצדם. "כשהגענו לארץ, קרה דבר מרתק" אומר עופר קולקר "למעשה, כבר היה צוות אדריכלים קבוע במשרד השיכון שלא הצלחנו להצטרף אליו אבל אדריכל רם כרמי, שהיינו בני טיפוחיו עוד בימי הטכניון, היה ראש צוות שם, וכך באפן טבעי הוא פנה אלינו על מנת שנשמש כסגניו".

על פניו, האחים קולקר זכו במשרות חייהם. זאת מכיוון שבעת ההיא, התאפיין משרד השיכון, בראשות השר אברהם עופר, בתנופת בנייה גדולה, שעיקרה בניית יותר ממאה אלף דירות לזוגות צעירים ולחסרי דיור והקמת שכונות חדשות ברחבי הארץ. "השר עופר שהיה פעיל מאוד בזמנו, ביקש לייצר איכות גבוהה של בנייה ציבורית ואנחנו, שהגענו עם הניסיון האנגלי שלנו, התאמנו מאוד לתפקיד. כך בילינו במשרד שמונה שנים שם פגשנו גם את אדריכל רנדי אפשטיין, לימים שותפינו במשרד קולקר-קולקר-אפשטיין, ושימשנו כסגני האדריכל הראשי וכאחראים על התכנון במחוזות ירושלים, מרכז ונגב. יחד היינו שותפים בתכנון שכונת מגורים בגילה, המרכז המסחרי של שכונת רמות, בי"ס מקיף ברמות ומרכז קהילתי".

נראה אידיאלי. למה פרשתם?

"הדברים פשוט השתנו" מכריז קולקר בנחישות "רצינו לבנות את הארץ, לקחת חלק ולתת ביטוי ליכולות ולרעיונות שלנו. באותה עת, כל האדריכלים עבדו עבור המשרד כך שזה היה בית ספר נפלא אבל למעשה תכננו פרויקטים, כמו שכונות וטיפוסי מגורים, שבסופו של דבר לא יצאו אל הפועל. אחרי שבע שנים, הרגשנו כל כך מאוכזבים כי למעשה נשארנו פקידים של אדריכלים פעילים אחרים".

קולקר מייחס את כל זה גם למערך הפוליטי שהשתנה ממפא"י הוותיקה שלדבריו עשתה לטובת הציבור למי שדיברו על הפרטה שהקטינה את חלקה ורמת התערבותה הישירה של הממשלה במשק וכך, מן הסתם, גם בבנייה. "בעת ההיא, כבר הוחלט שמשרד השיכון לא יעסוק בבנייה בפועל אלא יעביר אותה לחברות פרטיות. מבחינתנו, זו הייתה תחילת ההידרדרות של השיכון הציבורי ומשיכת ידה של המדינה מלדאוג לכך. היום, כולנו יכולים לראות את התוצאות של כל זה הבאות, בין היתר, לידי ביטוי ביוקר הדירות ובחוסר יכולתם של צעירים לרכוש דירה משלהם".

השלושה פרשו בזה אחר זה בתקופת זמן קצרה מאוד ומהר מאוד מצאו את עצמם, בתחילת שנות השמונים, כשותפים צעירים, בשנות השלושים לחייהם, במשרד עצמאי. "אני למעשה פרשתי ראשון ומכיוון שמהר מאוד כבר הייתה לי המון עבודה, אמיר פרש חודש לאחר מכן. שלושה חודשים אחר כך, גם רנדי, שהגיע במקור מניו יורק ואף עבד במשרדו של האדריכל הנודע ריצ'ארד מאייר, פרש ולמעשה תפקוד המחלקה בה עבדנו במשרד השיכון נפגע מאוד. בעת ההיא, חשבנו שאם נעבוד קשה נצליח וזה אכן הוכיח את עצמו".

נסיקה ותחרות

עופר קולקר לא צריך להצטנע. הוא בהחלט צודק. מאז ועד היום, במשך כשלושים ושש שנים, המשרד נמצא בנסיקה. היום מונה המשרד שלהם שלושה שותפים צעירים ועוד כארבעים עובדים שבהם אדריכלים, הנדסאים ועובדי מנהל. הם מתכננים פרויקטים בסדרי גודל שונים מתכניות מתאר ארציות, תכניות בינוי ערים ועד תכנון בניינים, תכנון נוף ותכנון פנים. בין לקוחות המשרד ניתן לציין את משרד הבינוי והשיכון, מנהל מקרקעי ישראל, עיריית ירושלים, עיריית תל אביב, הרשות לפיתוח ירושלים, הסוכנות היהודית, אוניברסיטאות, מכללות, מוסדות ציבוריים ופרטיים ויזמים פרטיים.

"בזמנו רצינו וחלמנו לעשות בדיוק את מה שאנחנו עושים היום. זה לא קרה מיד אלא בעבודה קשה ולאורך זמן רב. התחלנו בבניית בתים רבים מאוד לקבלנים בהם נתנו ביטוי למחשבות שלנו כמו חדרי מדרגות פנימיים משותפים שלא היו בארץ קודם לכן. במקביל, התחלנו לעסוק בתכניות בניין ערים גדולות כמו זו בצפון ירושלים. באפן מפתיע, נקודת המפנה הגיעה מהר מאוד כשכמשרד צעיר בן כחמש שנים בלבד, הגענו למקום השני בתחרות לתכנון בית המשפט העליון בירושלים ובכך הקדמנו אדריכלים שכבר היו מובילים ויידועי שם בזמנו כמו ריצ'ארד מאייר, איי אם פי ורבים אחרים. כמשרד צעיר, מדובר היה במעמד חשוב וזה מה שלמעשה הוציא אותנו מאנונימיות".

פרויקט נוסף שדחף את השלישייה קדימה בעת ההיא, היה בית עיריית ירושלים בו נבחרו לשתף פעולה כמשרד המקומי על ידי חברת 'אולימפיה אנד יורק' הקנדית שזכתה במכרז להקמת המתחם בראשות אדריכל הקנדי אי. ג'י. דיאמונד. "למעשה, שימשנו כנציגיו בארץ והבאנו לידי ביצוע את מה שהוא תכנן. כמה שנים מאוחר יותר, גמלנו לו בכך ששיתפנו אותו בתחרות תכנון בניין משרד החוץ בה זכינו וקיבלנו הזדמנות חד פעמית לתכנן בניין המשמש כסמל של מדינת ישראל הצעירה, הדמוקרטית והמתקדמת. משם, הקריירה שלנו התחילה לנסוק וכך, במהלך השנים, בנינו המון בנייני ציבור ומגורים".

כשאני שואלת על מה שקורה בתחום התחרויות, טוען קולקר שכל העניין די מורכב. "אמיר אומר שלהיות בתחרות זה מועדון של ג'נטלמנים. בסוף, זוכה אחד ואם אתה לא יודע לחייך כשהוא זוכה אז אל תכנס למועדון. כשיש תחרות הוגנת ומישהו זוכה וזה לא אנחנו, אנחנו הראשונים לברך. זה מוציא אותנו ג'נטלמנים וזה מנטרל את הכעס שלא זכינו. זו תרופה נהדרת.

"עם זאת, התחרויות בארץ כמעט נעלמו ואם הן מתקיימות הן לרב לא הוגנות, לא מסודרות ועם צוותי שיפוט לא מקצועיים. אין פרסים ואין שכר הוגן. כל זה התחלף עם מוסד DBOT (ראשי תיבות של Design Build Operate Transfer כשהכוונה היא 'תכנן, הקם, תפעל ומסור', כלומר שיטה של שותפות ציבורית-פרטית למימון פרויקט) כך שהיום היזם נדרש לתכנון, ביצוע ותחזוקה של הפרויקט לאורך שנים בין אם מדובר בפרויקט עירוני, צבאי או אחר. היזם מעסיק אדריכל שצריך לתכנן יחסית חסכונית. כך למשל ,תכננו את עיר הבה"דים, את משרד מבקר המדינה ואת בניין עיריית תל אביב".

עיר בסיסי ההדרכה, הנמצאת דרומית לבאר שבע בסמוך לצומת הנגב, נחשבת לאחד הפרויקטים המזוהים עם משרד קולקר-קולקר-אפשטיין. בתקציב הנחשב זעום לכל הדעות, הצליח המשרד לייצר גם כאן פרויקט עצום, מורכב ורב שימושי שאינו מנקר עיניים ובהחלט ראוי להערכה. "המקום הזה מאוד מייצג אותנו כמשרד. הוא נבנה בתקציב של אלף דולר למטר מרובע, סדר גודל שלא ניתן להעלות על הדעת נמוך ממנו במבנה ציבורי. כך שאם מישהו טוען שזה נראה מפואר, הרי שהשגנו את שלנו. המקום נבנה בצניעות רבה מאוד ומה שאקסקלוסיבי בו זה אפן העמדת הבניינים והחצרות ביחס נכון זה כלפי זה במטרה לקבוע יחסים והמרחקים בין מבני הציבור, ההדרכה והמגורים. למעשה, יצרנו היררכיה של חללים ציבוריים ייצוגיים יותר ופחות וכך גם שהייה מובנית המאפשרת הדברות עם המשתמשים".

כשעוצמים את העיניים זה נראה יותר טוב

איך ניגשים לתכנון פרויקטים כל כך מורכבים?

"קודם כל מקשיבים ללקוח ומתחילים מהצרכים שהוא מפרט. בסוף, בונים מכונה שצריכה לתפקד ולבצע פעולות שאליהן צריך להוסיף איכות, ייחודיות וייצוג כמו גם הנאה של העובדים ושל המשתמשים האחרים במבנה. אבל ראשית, צריך להבין איך הם עובדים, מה הם עושים, איך הם מתקשרים עם הקהל – הרבה אספקטים שצריכים תשובה לפני שבכלל מתחילים לעסוק בפן האסתטי. רב הבניינים בהם אנו עוסקים הם תלויי תקציב ולכן הם בוודאי לא מפוארים. זו אחת הבעיות הקשות ביותר כי אין יותר מבני ציבור עם כסף אינסופי. מבני הציבור הם לרב תוצר של תהליך שבסופו זכיין זוכה בתקציב מוגבל כשהוא מציע את המחיר הנמוך ביותר. ההתחייבות לעמידה בתקציב מייצרת מגבלה כמו גם איכויות צנועות פרקטית, פחות יומרנות ופחות צורניות לשמה".

פרט לאיכויות שציינת, בעת התכנון יש להתייחס להקשר ולמקום בו יעמוד הבניין

"הממד הציבורי ואפן העמדת הבניין ביחס לעיר הם ההתחלה החשובה של איך הבניין נוכח בעיר והופך בה ייצוגי. בניין עיריית תל אביב במתחם סומייל למשל, הוא דוגמה למבנה הממזג פונקציות ציבוריות ועירוניות ועם זאת אסור שכספי הציבור שיושקעו בו ייראו מבוזבזים או ראוותניים מעצם העובדה שהם צריכים לייצג את הציבור.

"כל בניין אמור לתקשר עם העיר המהווה לו רקע ולכן אנחנו מחפשים את קנה המידה והיחס הנכונים שבין הבניין והעיר ובין הבניין למשתמש ולמבקר. אם המבנה יודע ליצור סביבו ובתוכו חללים ציבוריים, אז נוצר הממד הציבורי שיוצר הבדל. דוגמה טובה לכך, היא ככר הבימה בתל אביב היוצרת ממד ציבורי גדול ומכובד לשני המבנים הציבוריים המקיפים אותה כמו גם לרקמה עירונית של מבני המגורים סביב. עדיין מה שיפה בכיכר זו הצניעות, האופקיות והפתיחות החגיגית שלה".

נראה שאתם שמים דגש רב על עיצוב הוליסטי המשלב בין חוץ ופנים

"לרב, אנחנו עוסקים גם בעיצוב פנים וכך נעים מהכלל אל הפרט והפוך. מתחילים מתפיסה עירונית אבל מגיעים עד לעיצוב השולחן והכיסא. במהלך הזמן, ועם התברגנות החברה הישראלית, הפך עיצוב הפנים למקצוע בפני עצמו המייצר פרויקטים שכמו גזורים ממגזינים של סופי שבוע או מגזיני נשים. לטעמי, לא ניתן לעסוק בזה בנפרד מהתפיסה הכללית של הבניין.

"למרות זה, יש אדריכלים, כמו פיצו קדם, המייצגים תפיסה שלמה שמתחילה מחזית הרחוב או מהעמדת המבנה על המגרש ועד הפרט הקטן ביותר. דוגמה לכך במשרד שלנו, היא הבניין של 'אפלייד מטריאלס' ברחובות שהשלמנו לפני כארבע עשרה שנה שם העסקנו אדריכלית פנים נהדרת. הראייה לכך היא שהכל נשאר ונשמר נהדר עד היום. הבעיה עלולה להיווצר ברמת שיתוף הפעולה והגשמת הכוונות המשותפות. אם נעבוד יחד ונשלים אחד את השני ונייצר בניין שבו החוץ והפנים יתחברו לכדי שלם מהעץ בחוץ ועד הכסא בפנים, הרי שכולנו הרווחנו".

עשוי להיות מצב שתשלימו מבנה ולא תהיו מרוצים מהתוצאה?

"זה נכון כמו אצל כל האנשים היוצרים. אני הולך לקונצרטים בהיכל התרבות וסובל סבל נוראי מהתקרה או מהנורות שנתלו עליה עקום. אני רואה פגמים שחלקם לא ניתנים לתיקון וצריך ללמוד לחיות איתם. תמיד יש מידה מסוימת של אכזבה. כשעוצמים את העיניים זה תמיד נראה יותר טוב".

כבוד לאדריכלים

איך נראה סדר היום שלכם?

זה אמיר, עופר ורנדי כל בקר החל משבע בבקר, בין אם בירושלים ובין אם בתל אביב. אנחנו מקפידים לשבת יחד למשך שעתיים של עבודה ודיון משותפים בשולחן מרכזי ואחר כך כל אחד פורש לפינה עם שולחן משלו. ביום שאת מראיינת אותי למשל, דברנו על חזיתות משרדי המחוז בירושלים. יצאתי מאושר כי הגענו להרבה מסקנות מוצלחות. כל פרויקט במשרד עובר את כור ההיתוך הזה".

ומה החלומות לעתיד?

"התקווה והציפייה שלי היא שהארץ הזאת תכבד ותיתן הזדמנות לאדריכלות איכותית שיש בה צניעות שתשפיע בסופו של דבר על איכות הערים שיהפכו למקומות ראויים שבהם נטועים סמלים המהווים תכן ציבורי ומשמעות של מדינה. שהיא תיתן תמורה והערכה כזו שהמעמד המקצועי יתחזק שוב. בינתיים, כל פרויקט הוא הזדמנות לעשות משהו חדש".