אדריכלית תהילה שלף נכנסת מדי יום לבתים של הצמרת העסקית, הפיננסית והמשפטית בארץ פשוט בגלל שהיא מתכננת ובונה אותם: "העבודה הזו חושפת את כל מה שמטאטאים מתחת לשטיח"
ריאיון בלעדי עם אדריכלית תהילה שלף על הדרך מאשדוד לארסוף
אדריכלית תהילה שלף לא מרבה להתראיין, גם לא תמצאו נוכחות פעילה שלה ברשתות החברתיות או בתכניות וכתבות תוכן שיווקי למיניהן. שלף עובדת עם הצמרת העסקית, הפיננסית והמשפטית בישראל. אלו לא העבודות שלה שפותחות לה את הדלת, אלא הלקוחות שלה שמעבירים את שמה מפה לאוזן. החיבור שלהם עם שלף ששומרת על המותג שלה מתחת לרדאר מספק להם את הדיסקרטיות המחייבת. העובדה שהיא "סוד שמור" במועדון האקסקלוסיבי משרתת היטב את כל הצדדים.
"אני נדרשת למידה גבוהה של דיסקרטיות ונאמנות ללקוחותיי ולכן המשרד הוא מותג שנבנה מתחת לרדאר. יש משמעות גדולה בחוגים האלו לזה שלקוח שלי יבוא ויגיד לחבר, 'תהילה שלף היא האדם שאתה מחפש'. זה ליודעי דבר. זה כמו שיש אנשים שאוהבים שיהיה להם לוגו של 'גוצ'י' או 'ורסצ'ה' בגדול על החולצה ויש כאלה שיספיק להם הסמל של הסוס של 'הרמס' בקטן בתוך התיק כדי לדעת שזה זה".
כמו בכל מועדון גם במקרה הזה היה צורך בכרטיס כניסה על מנת לעבור את הסלקציה. שלף זוכרת את מי שנתן לה את ההזדמנות הראשונה.
"היה לקוח מסוים שהדיסקרטיות היתה עבורו קריטית. הוא התלבט בין מספר אדריכלים נחשבים ובחר בי כי התאים לו שאני מגיעה משקט. בסוף הפרויקט, לאחר שצילמנו מקצועית את כל הבית, בהסכמתו כמובן, החלטתי לוותר מרצוני על כל התמונות שצולמו ונתתי לו את כל החומרים. בזה, עמדתי במבחן הנאמנות המוחלטת. מאותו הרגע הוא פתח את הבית שלו בפני כל מי שרצה לראות את העבודה שלי והוא לא מפסיק להמליץ עליי בחום רב ולפתוח לי דלתות רבות. זו היתה מקפצה משמעותית בשבילי ואנחנו בקשר קרוב מאד עד היום".
כתבות קשורות בתחום
באופן טבעי הלקוחות של שלף פורסים זרועות גם לחו"ל ומעבירים את שמה אל מעבר לים. לאחרונה סיימה פרויקט שתכננה ובנתה במשותף עם המשרד של האדריכל והמעצב האיטלקי הנחשב פיירו ליסוני.
"שיתוף הפעולה נוצר מתוך רצון של לקוח לשלב אדריכל בינלאומי נוצץ עם אדריכל מקומי חזק ודומיננטי. זה פתח לי דלת לשוק הבינלאומי, להכיר את עולם העיצוב במילאנו מהקרביים, נפשות פועלות, מפעלים, בתי חרושת, נגריות. זה גם פרויקט שקיבל חשיפה עולמית ושם אותי במקום חדש. היום אני עובדת עם משרדי עיצוב בכל העולם".
בנוסף לעבודה עם משרדי עיצוב בחו"ל על פרויקטים בארץ, שלף מתכננת בתים פרטיים בלונדון, פריז, קפריסין ומיקונוס.
"זו חוויה מעניינת ומאתגרת שמחייבת אותי לבוא עם ראש פתוח. זה תהליך של סינרגיה במטרה לשלב באופן המדויק ביותר את הסיפור של הלקוח ואת הסיפור של המקום. בחו"ל האווירה אחרת, שגרת היום-יום, אפילו האור שונה. הסביבה משליכה על הרבה בחירות בדרך, על צבעוניות, על בחירת חומרים. מדובר גם בשיטות עבודה ומנטליות בנייה שונות אבל אדריכלות היא שפה חוצת גבולות ותרבויות. כולנו מדברים בתכניות ושרטוטים ולא חייבים לדבר את אותה שפה כדי לשתף פעולה".
אני נכנסת למשרדה של שלף, חולפת על פני צוות עובדות שקועות בשרטוטים ועוברת דרכו לחלל הכניסה של ביתה הפרטי ברמת השרון. כמו המעבר דרך ארון הבגדים לממלכת נרניה רק שכאן הארון תמיד פתוח ותהילה עוברת בטבעיות בין שתי הממלכות. בניגוד ללקוחותיה, שלף בחרה לקיים סימביוזה כמעט מוחלטת בין הבית לעבודה.
"תקופה ארוכה היתה לי דילמה אם להשאיר את המשרד בבית או לחפש משרד בחוץ. באחד הימים פגשתי את מעצבת-העל פטרישיה אורקיולה. המשרד אצלה בחצר של הבית והיתה לנו שיחה על בית ומשפחה. היא אמרה – 'זו אני, אלו החיים שלי, אני רוצה לאכול צהריים עם הילדה שלי ולהמשיך לעבוד, להיות איתה שוב בערב ושוב לעבוד'. זה היה כל כך פשוט וטבעי, וחשבתי לעצמי – למה אני כל כך מסתבכת? זו אני – ככה אני חיה וככה אני עובדת, מתכננת את הבית שלך מתוך הבית שלי".
תהילה שלף, 40, סיימה בהצטיינות לימודי אדריכלות בטכניון. בגמר לימודיה זכתה בפרס רייסקין היוקרתי והייתה גם בת טיפוחיו של פרופ' צבי אפרת (שותף במשרד "אפרת-קובלסקי אדריכלים").
"זה היה עוד לפני שהוא נהיה צבי אפרת", היא צוחקת, "הוא מייצג עבורי את האדריכלות האינטלקטואלית, התאורטית, החושבת. עם זאת תמיד שאפתי לשלב בין הצד האינטלקטואלי והקונספטואלי של המקצוע ובין הצד המעשי, התאגידי, התכל'ס . את פרויקט הגמר עשיתי בהנחיית אמיר מן, מ"מן- שנער אדריכלים", שמייצג עבורי את הגישה השנייה.
אחרי הלימודים המשכתי לעבודה במשרדים גדולים שעשו פרויקטים תאגידיים בעיקר. המקום שלי שם בתור אדריכלית צעירה ובכלל מקומו של האדריכל בסוג כזה של פרויקטים קטן ויכולת ההשפעה – מינורית".
שלף החליטה לשנות כיוון ולעבור לתחום הווילות והבניה הפרטית. הבחירה הראשונה שלה היתה לעבוד במשרדה של אדריכלית אורלי שרם, באסרטיביות חיננית היא דפקה על דלת המשרד עם קורות חיים ביד ואמרה: 'שלום, באתי לעבוד פה'.
"בוילות מצאתי את מה שחיפשתי בתחום הזה מהתחלה. וילה, ברמה האדריכלית, היא אובייקט שלם ומלא שאתה מתכנן ומעצב את כולו. כמו תכשיט. בוילות כל פרויקט צריך לבוא עם אמירה, עם קונספט. הוא יותר טהור מכל סוג של ארכיטקטורה. לא סתם כל האדריכלים הגדולים לאורך ההיסטוריה עסקו בתחום. בוילות יש הרבה עבודה של עיצוב ושילוב בין הפנים לחוץ. זה תחום הרבה יותר תובעני, הרבה יותר אישי, בית פרטי חושף את כל הדברים שמטאטאים מתחת לשטיח ביום יום, האינטראקציה של זוג בתוך הפרויקט היא מאוד אינטנסיבית. חלק מהעבודה שלי היא בתחום הרגשי, שדורש הרבה עבודה של הכלה. למצוא את שביל הזהב, לתת לכל צד להרגיש שהוא מצא את המקום שלו והביטוי שלו בבית".
ניכר שתהילה נטענת מהסיטואציה התובענית של הפרויקטים הפרטיים, מתמרנת היטב באינטראקציות מקצועיות ואמוציונליות. מה המקומות בהם את מביאה את עצמך?
"אני מתכננת קודם כל לעצמי – אם זה יעבור אותי, זה יעבור הכל. אני מדמיינת את עצמי מתעוררת בכל אחד מהבתים עליהם אני עובדת, מתקלחת, לוקחת בגדים מהארון. לא אתכנן משהו שאני לא יכולה לחיות בו. אני מתארת תרחישים, אני בונה סצנות. הילדים חוזרים מהגן, איפה הם יזרקו את התיק? איפה יפתחו שולחן בארוחת שישי? אני מספרת סיפורים בשרטוטים במקום במילים, מתרגמת אורח חיים לארכיטקטורה. כשאני מסיימת פרויקט יש לי שש שבע תיקיות. זה הסיפור של הבית.
"גם כשאני מתכננת שטחים מסחריים אני חייבת שיהיה סיפור, אני מדמיינת זוג וירטואלי שאני מתכננת בשבילו. יש להם שמות ופנים, אני בונה אותם עד הפרט האחרון. זה הזוג שאני אנהל איתו בראש את השיחות בכל הצמתים, והתשובות יבואו מהם. זה יהיה דיאלוג דמיוני אבל הם המנוע מההתחלה ועד הסוף".
אחרי קרוב לחמש שנים במשרדה של אורלי שרם היציאה לדרך עצמאית היתה טבעית, אבל ממש לא מתוכננת.
"במהלך חופשת הלידה של בני השני, לפני 11 שנים, החלו להגיע הצעות וכשהייתי צריכה לחזור לעבודה גיליתי שאני כבר עומדת בזכות עצמי", היא נזכרת, "אני מברכת על זה אבל זו לא היתה החלטה מודעת, זה פשוט קרה. התחילו כמה שנים של מרוץ מטורף לבנות שם ולהצליח. היציאה לדרך עצמאית דחתה היריון נוסף, עד שביום הולדתי ה- 37 עומר בן זוגי אמר לי שאם אני אחכה לרגע הנכון הוא לא יגיע לעולם. בשיא מטורף בקריירה נכנסתי להיריון. ביום בו איימי, בתי הקטנה, נולדה עוד הייתי בשעה חמש אחר הצהריים באתר בנייה והוצאתי הנחיות לביצוע בשטח, בשעה עשר בלילה ילדתי ואחרי עשרה ימים כבר חזרתי לעבוד. האימהות לא גרמה לי לוותר של שום פרויקט שעניין אותי ורציתי בו".
תהילה שלף נולדה באשדוד של פעם, בת יחידה לאם ישראלית ואבא צרפתי. היא זוכרת עיר חמה ומשפחתית, בתים פתוחים, הילדים עוברים בין שכנים וחברים. תהילה הילדה אהבה לצייר בתים. יש לה ערימות של בלוקים מלאים, בתים על גבי בתים. באשדוד של היום היא הולכת לאיבוד אבל ממשיכה לשחזר את החוויה של אז, "ואולי זה קשור לזה שאני בת יחידה, תמיד מחפשת להגדיר ולהגדיל משפחות. לייצר בשבילן מקומות טובים, משפחתיים וחמים".
הוריה של תהילה לא הלכו בתלם, יותר חרשו אותו בעצמם. אביה, בן למשפחה צרפתית אריסטוקרטית, אהב לשוט. הוא יצא למסע ביאכטה מצרפת לאורך הים התיכון, הגיע לישראל והחליט ללמוד עברית.
"הוא בא מבית יהודי שלא היתה בו זיקה ליהדות או לארץ ישראל, וזה היה המרד שלו. אמא שלי היתה המורה שלו לעברית באולפן ומשם הכל היסטוריה. אבא התקבל ללמד ימאות בניצנים, אמא היתה תל אביבית – אז הם החליטו לעבור לאשדוד. גדלתי בבית שלשני ההורים הייתה קריירה, והמודל המוכר של "אבא עובד ואמא בבית" לא היה קיים אצלנו. אמא היתה ונשארה דמות דומיננטית בחיי. לפני שלושים שנה הניהול במערכת החינוך היה תחום מאוד גברי. אמא שלי היתה מנהלת התיכון הראשונה באשדוד ואחר כך מנהלת מחלקת החינוך הראשונה. ניהלה בית ספר של 1500 תלמידים, החליטה להכניס למערכת המון דברים פורצי דרך לתקופתה ותכניות מיוחדות למתקשים ולמחוננים".
תהילה אובחנה מחוננת ועברה ללמוד בבית הספר היחידי שהיתה בו כיתת מחוננים בעיר – בית הספר שאמה ניהלה. אני שואלת אותה על הדואליות הזו.
"לכאורה חטיבת ביניים מאפשרת פרש סטארט. לא במקרה שלי. לא מספיק שהייתי בכיתה של מחוננים, שזה לכשעצמו מאתגר חברתית, הייתי גם הבת של המנהלת. זה אומר שהייתי צריכה להוכיח את עצמי כל יום מחדש. להיות בזכות עצמי ולא בזכות אף אחד אחר. זה חישל אותי ולימד אותי פחות לשים על מה שאומרים מסביב. אני מרגישה שהיום יותר קל לי "לצפצף" על דברים מסוימים בגלל החוויה הזו, אם הייתי מקשיבה לכל דבר שאמרו לי אז זה היה מסרס ומדכא. בתיכון היה כבר יותר פשוט, הייתי מאוד דומיננטית ואקטיבית, כולם הכירו אותי בזכות מי שאני".
עד היום לאמא שלה יש מקום של כבוד ב"צוות הייעוץ הראשוני", כפי שתהילה מגדירה אותו. צוות משימה מיוחד שמורכב מאמה ומעומר בעלה ואבי שלושת ילדיה – עדו (13), אדם (11) ואיימי (4). עומר, מהנדס תוכנה במקצועו, מאוד מעורב בעסק של תהילה.
"לעומר יש יכולת ניתוח אנליטית למצבים, אני יותר מונעת מאינסטינקטים ותחושות וזה מאזן אותי ונותן פרספקטיבה, אנחנו מאד משלימים אחד את השני. הוא העוגן ועמוד השדרה ושותף מלא לדרך".
כשאני שואלת אותה מי יותר קרייריסט היא לא מהססת לפני שהיא יורה – "ברור שאני!"
איזה מין אמא את?
"אני מאוד נוכחת גם אם לא תמיד זמינה. זה לא בית רגיל, הילדים גדלו לתוך הסיטואציה שאמא בבית אבל היא עובדת ואנשים שהם לא משפחה מסתובבים פה. אני גם הרבה מאד בחו"ל וזה מאתגר. אבל אני כאן בשנייה הזו שהם נכנסים הביתה בצהריים ורוצים להגיד כמה משפטים על היום שלהם. המשפטים האלה הם יקרים מפז. אני לא מחפשת להיות אמא מושלמת, אלא אמא שטוב לה וטוב לילדיה. המלחמה שלי עם עצמי זה לחיות בשלום עם הפשרה הזו ולדעת שהיא חלק אינטגרלי מהחיים".
השאלה לגבי היותה אישה בעולם מקצועי גברי ברובו, מתבקשת
"סביבת העבודה בענף הבנייה היא מאד גברית. פעם היה לי חשוב להתבלט ולהוכיח שאני יותר טובה ויותר מוצלחת, היום אני פחות צריכה את זה. מצד שני, אני בד"כ אבחר לעבוד עם נשים ולהעסיק נשים. אישה שפורצת קדימה תהיה טובה מעשרה גברים, כי אנחנו צריכות לעבוד יותר קשה ולהוכיח יותר. אמא היא עובדת שמחזיקה בהכרח את היכולת להילחם ולהבדיל בין עיקר ותפל. יש לי צוות נשים מדהים שעובד איתי צמוד ומלווה אותי בכל הפרויקטים".
וכשאת חושבת על הזמן שחולף, איפה את רואה את עצמך?
"כל העבודה שלי בתכנון ובשירות מתבססת על חוויית משתמש. ראיית האדם במרכז והתפיסה שהתכנון יוצא ממנו ולא ממטראז'ים וזכויות. אני רואה את עצמי לוקחת את ארגז הכלים הזה, את שיטות העבודה שלי ועוברת לתחומי אדריכלות אחרים. בונה מוזיאון, מלון, אפילו בנייה רוויה. אני באה מגישה והסתכלות שונות לגמרי מאילו שהאדריכלים בתחומים האלה עובדים לפיהן. בתחום הזה שהוא הומאני בתוך דיסציפלינות מדעיות, זה אמור להיות מובן מאליו, אבל זה לא".
אולי יעניין אותך גם...
