לא מעט דרמות בדרך להחזרת חזית מוזיאון ת"א לתצורתה המקורית

במהלך חודש מאי יחלו עבודות שינוי ושדרוג המבנה הראשי הוותיק של מוזיאון תל אביב לאמנות. מהלך השדרוג יכלול את החזרת חזית המוזיאון למצבה המקורי כפי שתוכנן על ידי האדריכלים דן איתן ויצחק ישר בשנות השבעים תוך ביטול התוספת המשופעת (פירמידת הזכוכית ההפוכה) בצידה השמאלי של החזית. בו בזמן, תעוצב מחדש גם מבואת המוזיאון שתותאם לסטנדרטים מודרניים ולנוחות המבקרים. העבודות ימשכו עד סוף 2018 כשבמהלכן יופנה קהל המבקרים להיכנס אל המוזיאון אך ורק מהבניין החדש על שם שמואל והרטה עמיר ופעילויות המוזיאון ימשכו כסדרן.

"אני שמחה ונרגשת לקראת השינוי החשוב והמתבקש" מסרה סוזן לנדאו, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות "זהו השדרוג הראשון של מבואת הבניין הראשי מאז חנוכתו בשנת 1971. השינוי נערך ברוח התקופה ומעניק לבניין חזות חדשנית בדומה למוזיאונים המובילים בעולם. המהלך תוכנן בדייקנות ורגישות כך שלא יפריע ללוח הזמנים של המוזיאון ולחוויית המבקרים".

אידיליה לא אידיאלית

לצד האידיליה שמציגה לנדאו, מסתבר שמהלך תכנון החזית מחדש לווה בלא מעט מהמורות. "למעשה, פנו אלי בדבר תכנון האגף עוד בימי כהונתו של המנכ"ל הקודם, מוטי עומר" אמר אדריכל דן איתן, שהיה אמון יחד עם שותפו דאז, אדריכל יצחק ישר, על התכנון המקורי של המוזיאון ואילו עכשיו אמון על תכנון החזית החדשה יחד עם שותפתו רות להב. "כשהתכניות כבר היו מוכנות היה מי שטען שהעלות גבוהה עד כדי כך שצריך לגייס תורמים. בשלב מסוים, הוסבר לעומר שללא תחרות בינלאומית וללא רעש תקשורתי גדול התרומות פשוט לא יגיעו. בנקודה זו, פנו אלי בבקשה לוותר על התכנון לטובת פתיחת השינוי לתחרות שבה נמנעתי מלהשתתף".

בסופו של דבר, נבחר אדריכל אחר לבצע את השינוי וכך נולדה תוספת הזכוכית המשופעת הכעורה שהוצמדה לחזית המוזיאון. "במהלך כל השנים עבדתי על השינויים המבניים של המוזיאון ולא בקשתי כל תמורה מהסיבה הפשוטה שתמיד נטען שאין תקציב" טוען איתן "ליוויתי את המבנה מתוך אהבה והנה כשכבר ניתן היה גם לבצע שינוי וגם להחזיר את ההשקעה ולקבל תמורה עבורו, בחרו במישהו אחר. עם זה, חשוב לציין, שבהמשך דאגו לפצות אותי הן בגין החזר הוצאות והן בהמשך טיפול ומעורבות בשינויים בבניין".

כשאיתן נשאל לגבי שינוי החזית השנוי במחלוקת, הוא ממהר להגיד שלא אהב אותו בעיקר מכיוון שלא התאים לא למבנה הקיים ולא לסגנון שלו. "העניין היה סבוך למדיי שכן מצד אחד, לא היה תקציב גדול ומאידך הגיעה העת ונוצרה הזדמנות להגדיל את שטחי המוזיאון. היה קל מאוד להתפתות ליצירת חלל חדש וגדול שלא תוכנן במקור וזה כבר ממש התבקש בין היתר בשל התרחבות האוסף. דעתי בזמנו לא בדיוק נשמעה בעיקר מכיוון שהמנהל החדש רצה להוכיח את עצמו, אבל אלו עניינים נורמליים לחלוטין של התנגשות בין יצרים של אמן ומי שעומד בראשו של ארגון".

לא קלה דרכינו

איתן, המייחס את ביטול הפירמידה לאחד מתוך שני שלבים של גידול המוזיאון לצד בנייתו של אגף חדש באזור הצפון מערבי שלו, טוען שתמיד ידע שיום יבוא ותכניותיו יתממשו. גם כאן, הדברים לא עברו חלק וגם כאן היה צורך להתגבר על אי אילו מהמורות בדרך. "המנהלת הנוכחית, שהגיעה מעולם האוצרות ולא מעולם הניהול, לא קישרה בתחילה בין הבניין והמתכנן שלו" אומר איתן "היא גם ללא ספק רצתה לשים ידה בעניין כמנהלת חדשה. מיום שנכנסה לתפקיד, התחלנו לעבוד יחד על כמה נושאים ובהם דברנו גם על הפירמידה. תכנית ביטול הפירמידה שהכנתי עוד בימיו של עומר נגנזה בזמנו על ידי רון חולדאי שביקש שלא לבצע אותה במקביל לבנייתו של הבניין החדש על שם שמואל והרטה עמיר".

איתן טוען שלנדאו לא יידעה אותו על פנייה לאדריכל אחר ועל הקמתו של צוות תכנון הכולל את המעצבת רעות עירון ומשרד גריל־אופנהיים האחראים על תכנון חללי הפנים. "בסופו של דבר ואחרי הפעלת לחץ לא קטן הדברים חזרו אלי" אומר איתן "יש לי זכות על המבנה הן מכיוון שליוויתי אותו לאורך כל השנים והן משום שיש לי חוזה לתכנון סילוק הפירמידה. בסופו של דבר, העניין הוסדר ברוח טובה וכך כל מה שקשור במבנה עצמו, במעטפת, בשינויים הפנימיים ובארגון החלוקה הפנימית שנותרו באחריותי".

ישן מול חדש

מסתבר, שמוזיאון תל אביב במיקום שלו נולד די במקרה. המקום אמור היה לשמש כקריית הממשלה של מדינת ישראל הצעירה שחגגה בימים ההם קצת יותר מעשרים שנות קיום. במקום החלו לקום בתי המשפט ובשטח שעליו עומד היום המוזיאון, תכננו להקים את אחד ממשרדי הממשלה. מכיוון שהדבר לא יצא אל הפועל בסופו של עניין, התפנתה פיסת קרקע במיקום מרכזי בעיר וראש העיר שאז, רבינוביץ', הציע שיבנה עליו מוזיאון. בזמנו נערכה תחרות שלבים פתוחה שבה שני סיבובי מיון עד בחירת הזוכה.

מי שנבחרו לתכנן את המוזיאון היו האדריכלים דן איתן ויצחק ישר שהחזיקו בזמנו בשותפות. "הבחירה נעשתה ככל הנראה בשל הסגנון והפתרון הפשוט שהצענו" אומר איתן "הפרוגראמה הייתה די פשוטה בעיקר בשל העובדה שבזמנו עוד לא ממש היה למוזיאון אוסף. התבקשנו לייצר ארבע גלריות גדולות שבתוכן אפשר יהיה בהמשך לבצע שינויים, חלוקות ותוספות. הרעיון שהעלינו היה ליצור גלריות שיחד יהוו ספיראלה המקיפה חלל מרכזי ויוצרת חוויה של עזיבת הרחוב לטובת כניסה למוזיאון. התכנית שהצענו הייתה פשוטה וצנועה בבסיסה ובה בולטים היעלמותו של האדריכל לטובת הדגשת המוצגים שהם למעשה החשובים. הסגנון המודרניסטי, שהיום מוגדר כברוטליזם, התאים בדיוק למטרה בכך שהוא מייצג פשטות צורנית, חללים גדולים, תאורה נכונה, התמצאות פשוטה ואינפורמציה מובנית במבנה".

מעניין שדווקא האדריכל האמריקני פרסטון סקוט כהן, מי שנבחר לתכנן את המבנה החדש של המוזיאון שנחנך בשנת 2011, הוא זה שטען שהמבנה המקורי של איתן וישר הוא נצחי. "מבחינתי, המילה 'נצחי' לא נכונה אלא יותר הרציפות של המבנה והשפה שלו שבפני עצמם הופכים לערך חשוב" אומר איתן "כהן, שהגיע יותר מתיאוריה, חיפש דיאלוג עם הבניין הקיים".

באפן מפתיע למדי, איתן אוהב את המבנה של כהן יותר כפסל סביבתי בעל נוכחות ופחות בהיבט של הארגון הפנימי שלו. "מעניין לראות איך אחרי שהמבקרים מתהלכים במבנה של כהן הם עוברים למבנה שלי ומבינים אותו ואת ההתנהלות בו בדרך הרבה יותר קלה ופשוטה" אומר איתן "עם זה, הבניין בהחלט נכון בהקשר של הסביבה. האופרה, הספרייה, בתי המשפט והמוזיאון שייכים לאותה שפה ועוד בניין דומה היה יוצר קצת אובר-דיזיין. לכן למרות שלכאורה מדובר בחיה שלא שייכת במורכבות שלה לסביבה, במרחב הזה המבנה יושב מצוין ומתכתב היטב עם הסובב אותו".