גר במשרד ועובד בבית: תגידו מזל טוב לאלכס מייטליס

את האדריכל והמעצב אלכס מייטליס אני פוגשת בביתו שהוא גם משרדו בשכונת פלורנטין בתל אביב. הכניסה מתבצעת דרך חצר אחורית לא זוהרת במיוחד ומעלית שירות תעשייתית מהסוג המפחיד במקצת. אבל אז, ברגע שפותחים את הדלת, אור זוהר מגיח מהבית והזוהמה והמחנק התל אביביים במפלס הרחוב נשכחים מיד והופכים למחזה אסתטי, אוורירי ונעים במיוחד. מייטליס פוגש אותי במכנסי ברמודה וחולצה קצרת שרוולים ונראה כאילו חזר זה עתה מחופשה או שעוד רגע יצא אליה. כלבלב מתוק ותוכי שמסתובבים במקום, מוסיפים לאווירת החופש הרגועה. אחר כך יסתבר, שגם כשהוא בחופש, ברגע שצץ לו רעיון, הוא יטופל באפן מיידי ויעלה, כך או אחרת, על הנייר או לפחות יתוייק במחשבה.

כשאני שואלת אותו איך נהיים אלכס מייטליס, זה שכולם מכירים? הוא מעיד על עצמו כעל ציפור מוזרה ונדירה. "ילדות לא פשוטה הביאה אותי לכך שמצד אחד, יש בי רעב אדיר להיות אמן עצמאי ומצד שני, כל חיי הייתי רווק הומו שסחב משפחה גדולה על גבו וחייב היה לפרנס אותה. כל זה, ללא ספק, דחף אותי קדימה. לא יכולתי שלא לעשות את זה. הדבר היחיד שהיה טוב, זה שידעתי מה יפה מגיל מאוד צעיר".

כשאני שואלת אם עצם היותו רווק הומו היא עובדה רלוונטית, הוא לא בדיוק יודע מדוע ציין את זה אבל אם כבר באותו הקשר, גם המצב הזה עומד להשתנות ממש בקרוב מאוד. בעוד כשלושה שבועות, יחגוג מייטליס, יחד עם בן זוגו מזה כשלוש שנים, איוו ביזיניאנו, חתונה בקפריסין. כשהוא מדבר על בן זוגו, עיניו בורקות והוא מעיד שהוא לחלוטין מאוהב. "הכרנו באינטרנט ולא נפרדנו מאז" אומר מייטליס "איוו הוא אמן אבל למד אדריכלות בסיציליה והתמחה ברסטורציה של הבארוק. אחר כך, עבד עשרים שנה כעורך אופנה ב Conde Nast והיה קשור עם כל סוגי המגזינים של Vogue. במהלך הזמן, שימש גם כמאייר אופנה ועבד בשפיץ האמנותי של העולם הזה עם אושיות כמו מיסוני, פראדה, קולהאס ואחרים.

"אנחנו חיים שבועיים בארץ ושבועיים בלונדון. לכל אחד יש את העבודה שלו ובנוסף, אנחנו עובדים גם על פרויקטים משותפים. למעשה, אנחנו חיים את היצירה, נושמים אותה ומפרים אחד את השני. הדברים שאנחנו עושים יחד הם ביטוי מלא לרגעי החסד שלנו שבזכותם יצרנו עד כה רשת בתי קפה בניו ביורק, שטיחים פרסיים בעבודת יד המשלבים דמויות של דיסני ואוסף תכשיטים שאנחנו בודקים עבור משפחת יהלומנים שאיתם עבדתי קודם על בית ומשרד. העבודה יחד טבעית עבורנו כי אנחנו דומים בצורת החשיבה אבל שונים במסקנות".

רבע שעה של חסד

מייטליס נולד בטורקיה וכשהיה בן ארבע נדד עם משפחתו לווירג'יניה שבארה"ב. עוד בטרם מלאו לו עשר, הגיעה המשפחה לארץ והתיישבה בהרצליה פיתוח, שכונה שבשנים ההן הייתה עדיין שוממת ועזובה למדיי. "הבריחה שלי כילד, הייתה לצייר בתים ותכניות של חזיתות. עד היום, אין לי מושג איך ידעתי מה זה בכלל ולצערי גם הפנקסים ההם כבר מזמן אבדו. בגיל תשע, כבר ציירתי כאלף ווילות. בשנות השבעים, הייתי עד לכך שמגרשי המשחקים הצחיחים בהם שיחקנו, הפכו לבלי סוף אתרי בנייה והצמיחו עליהם ווילות יוקרתיות. הייתי חוזר מבית הספר ומתקן בשרטוטים את מה שראיתי".

אדריכלות, מסתבר, זה אצלך בנשמה
"היום, כשאני עובד על פרויקט, אני יודע מתי הוא הולך לי או מה עושה אותו. במצבים האלה, זה מחזיר אותי לרגעים המזוקקים של יצירה אהובה. בפרויקט של חמש שנים, יש אולי רבע שעה שבה הרעיון עולה. אני מחכה לזה בכל פעם שלקוח דופק בדלת וזה מה שמניע אותי. אותם רגעים של להיות עצמי ושבהם הכל זורם. בשביל אותו הליך יצירתי חסוד, אני מוכן לסבול הרבה עבודה קשה, שחורה ומייגעת.

"מבחינתי, אלו הרגעים הבודדים שקורים בסקיצה בחודש הראשון. הקליינטים לא מעריכים את זה וחושבים שזה בא בקלות. התהליך היצירתי, שמתרחש ביני לבין עצמי, לא מעניין אותם. הם רוצים תוצאה. קליינט טוב, צריך לעודד אותך לחלום יותר. רובם רוצים את הסקיצה הראשונה שתהיה מושלמת וכמה שיותר מהר. לא פעם קורה שאני יוצא מפגישה עם לקוח שמסתיימת בשאלה 'או קי, אז מתי אני רואה סקיצה?'. מקליינטים כאלה צריך להחביא את האמנות כי היא פשוט לא מעניינת אותם".

אז זה נכון שאמן הוא אדם מיוסר?
"המנהל של בית הספר לאדריכלות בו למדתי בלונדון חינך אותנו ששרטוט בציבור משול למעשה מגונה ושיוצר לא אמור לשתף את הציבור בתהליך היצירה שלו. התהליך הוא אתה בעצמך עם עצמך. זה לא נימוסי ולא אלגנטי להראות את הזעה. בעיני, אחד המבחנים באדריכלות טובה, הוא שלא רואים עליה את המאמץ המושקע בה. לדעתי, המאמץ צריך להיות לגמרי סמוי. בעיני, מה שבאמת יפה, זה שזה לא רלוונטי איך דברים נעשו אלא שהם נראים כאילו ככה בדיוק הם היו צריכים להיות. כולם חושבים שאדריכלים מסתובבים בעולם ומפזרים בו יופי כבמטה קסם. אז אמנם יש הרבה סיפוק אבל גם לא מעט אכזבה".

ואז אותו חסד מזוקק אך מופשט הופך למבנה הלכה למעשה
"אז מגיע שלב של תרגום הפנטזיה למציאות של בטון, ברזל, אומים וברגים. פה נכנסות עשרות השנים של ניסיון. אני מניח שיש לא מעט אנשי מקצוע שעשויים להביע רעיון חלומי במילים אבל הכישרון האמיתי זה לתרגם את זה למציאות. בדיוק אז, צריך לקחת קלישאות כמו 'מעבר בין פנים וחוץ' ולחשוב איך עושים את זה הכי טוב".

באמנות כמו באמנות

מייטליס הוא בוגר אדריכלות בבצלאל (1984) ומוסמך אדריכלות ב AA בלונדון (1988). את הסטאז', החל במשרדו של האדריכל הבריטי הנודע, זוכה פרס פריצקר, ריצ'ארד רוג'רס, שנאלץ לפטר עובדים רבים כעבור כשנה בעקבות המשבר הכלכלי של התקופה. מיד לאחר מכן, הגשים מייטליס חלום והחל לעבוד אצל רון ארד שם נשאר כארבע שנים. "לא הייתה שום פנטזיה שרציתי יותר מאשר לעבוד אצל רון ארד" אומר מייטליס "ממש הערצתי אותו. רון השתתף בכמה ביקורות כשעוד הייתי סטודנט ב AA ופגישה מקרית אתו, דווקא בארץ, הביאה אותי לעבוד אצלו. בהמשך, ידעתי שאם אעזוב אותו זה רק לטובת דרך עצמאית. בשלב מסוים, הגעתי לחופשה בארץ, רגע לפני שהתכוונתי להתחיל בחיים חדשים בלוס אנג'לס, ושבוע אחרי שנחתתי, קבלתי כבר פרויקט ראשון. תוך שנה, כבר היו לי חמישה עשר פרויקטים, כך שלמעשה הקריירה שלי התחילה לגמרי בהפתעה".

בשנת 1993 פתח מייטליס בתל אביב את הסטודיו 'אלכס מייטליס אדריכלות ועיצוב' הנשען על רעיון העיצוב הטוטאלי בו משתלבים יחד אדריכלות, עיצוב פנים ועיצוב תעשייתי כמו גם אמנות ומיתוג.

אתה עושה הכל מכל וכל
"הייחוד שלי, זה שאני פתוח לכל סוגי ההזדמנויות לעצב. החל מתכשיטים, דרך שטיחים ורהיטים ועד ווילות, חנויות, בתי קפה, מסעדות, פקולטות ובתי חולים. במקרים מסוימים, אני עושה גם לוגו ומיתוג. בעיני, זה הכל אותו דבר. אני לא רואה את ההבדל. זה כמו מה שעושים רון ארד ופיליפ סטארק. היום אין הרבה כאלה. לפני המאה הנוכחית היו המון כאלה, אז מסתבר שמהבחינה הזו אני מיושן במידה מסוימת. הדבר האחרון שאני רוצה להיות, זה מתמחה בתחום מסוים. אני מאוד מעריך את המתמחים ויש לי חברים רבים כאלה אבל לא הייתי מסוגל להיות כמותם".

אם לא התמחות אז לפחות שפה
"אנשים לא בדיוק יודעים איך לאכול אותי. ווילות למשל, אני עושה מעט מאוד ככל הנראה כי כל ווילה היא אחרת וכל אחת מהן משולה לפורטרט שאני מצייר עבור דייריה. לאדריכלי הווילות המובילים יש שפה הרבה יותר מובחנת ומזוהה. כך למשל, אם מישהו אומר שהוא רוצה ווילה של אורלי שרם, הוא יודע מה הוא מקבל. אצלי, אמנם יש את אותו קו, אבל התוצאה לא דומה. אני לא אוהב לחזור על עצמי. אחד הדברים שמאוד מעסיקים אותי, וזה אתגר כשעוסקים באותו דבר עשר שעות ביום במשך שלושים שנה, זה איך לא להתייבש, איך להישאר רענן. אני רעב לאתגרים ומנסה למצוא אותם בכל הזדמנות. לקליינטים ולשוק הרבה יותר נוח לקבל אותי זהה אבל אני פשוט לא כזה".

איך באמת מחדשים כל הזמן?
"מהיום שהתחלתי, אני מנסה לחפש זוויות חדשות לכל סיטואציה כך שאחזור על טריק משומש רק אם זה הדבר הכי נכון והכי טוב לעשות. זה נכון שבעיצוב פנים יש כלים ואלמנטים מסוימים שאני מאמין בהם, אבל אני תמיד אפסול חזרתיות ואנסה לתת להם טוויסט.

"בעניין של חידושים, אני נתקל בהמון קשיים. אנשים משלמים המון כסף כדי לקבל חידושים ומצד שני ממש מפחדים מכל מה שחדש. אם עושים משהו שלא נעשה, הם עדיין רוצים להרגיש בטוח ושיהיה דומה למשהו שהם מכירים. מציאת פשרה היא לעיתים אופציה שמקנה ביטחון אבל יש רעיונות שאי אפשר לדלל ואז אולי צריך למצוא רעיון אחר. יש רגעים שזה כואב מהבחינה שאני יודע שיש לי רעיון מדהים ואני יודע שהוא לא הולך להתגשם. הכאב שלי הוא על כל הילדים שלא נולדו, רעיונות שנשארו במגירה ויש לי המון כאלה. גם בפרויקטים הכי טובים שלי היו דברים שרציתי לעשות ולא יכולתי.

"דוגמה טובה להתחדשות היא במסעדות 'מסה' ו'קוואטרו' שעצבתי לשף אביב משה. הראשונה, נפתחה בשנת 2005 ואילו השנייה, עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 2015. כשהשותפים לקבוצת מסה באו אלי בפעם השנייה, הצבתי לעצמי תנאי לאתגר את עצמי לעשות דברים לגמרי חדשים. במסה עשיתי אמנות לבד בעוד שבקוואטרו לקחתי אמנים חיצוניים. במסה היה רעיון ממש פשוט שנוצר מתוך חלל בעייתי, צר וארוך שאותו רציתי להפוך לחגיגה. ברגע שפתרתי את זה, הבעיה נגמרה והמסעדה נפתחה. ברגע שיש את הרעיון, הכל מסתדר, זה אותו רגע חסד שדברתי עליו קודם".

אז על טרנדים אין מה לדבר בכלל
"ככלל, אני נמנע מלהתעסק בסגנון ומשתדל להיות יותר על זמני. אני לא רוצה להיות מזוהה עם תקופה אלא עם איכות של חוויה שלא תלויה בזמן או בסגנון. מבחינתי, סגנון זה המכנה המשותף הנמוך ביותר ויחד עם טעם הם כל כך מופשטים עד שהם הופכים לא רלוונטיים ואין מה להתעסק בהם. כשעיצבתי את הרהיטים בסין, הייתה קולקציה שהוזמנה רק בשלושים וארבע מדינות. זה נחשב כישלון כי לא כל מאה ועשר המדינות הזמינו. לקלוע לטעם בסדר גודל כזה, זה פילטר שונה לגמרי ממה שחונכתי אליו. זה היה אתגר לא פשוט. זה נתן לי חופש אדיר לעצב בסדרי גודל כאלה לכולם ולאף אחד. יכולתי להתעסק בעיצוב בלבד. לכן, מצד אחד, זה הפרויקט הכי מסחרי שעסקתי בו ומצד שני, זה נתן לי את החופש האולטימטיבי פשוט לעצב".

פה ושם ובכל העולם

אתה גר במשרד ועובד בבית
"לפני כעשרים וחמש שנה שכרתי את המקום בפלורנטין ורק עבדתי בו. זה היה מקום מרתק כי זה היה אזור תעשייה ומסחר ובלילה היה ריק ודממה. זה המקום היחידי שיכולתי להרשות לעצמי את החלל הגדול שתמיד רציתי. חלל זה הלוקסוס הכי אולטימטיבי והכי יקר בעיר. זו אהבה. היום זה השתנה. שקט פה ביום ורועש בלילה. פעם היה נקי ועכשיו מטונף. פעם כיבדו והיום הכל הפך אגרסיבי.

"אחד הדברים שאני מאוד אוהב זה שאני מוחבא פה לגמרי כמו בתוך הסוואה. אנשים פותחים את הדלת ונדהמים. זה בדיוק כמו מתנה של חוויה עיצובית שאני מעניק לכל מי שנכנס. רגע הפליאה, ההפתעה לטובה. זה בדיוק הוואו שאני מחפש בעבודות שלי. כמו שילד שרואה לראשונה קוסם מוציא ארנבת מהכובע".

נראה שהשילוב הזה הכי נכון לך
"כבר שנים שאין אצלי שום הבדל בין חיים ועבודה. אני אמשיך לחיות את העבודה ולעבוד כמו שאני חי ככל שאוכל. בניתי מנגנון סביבי שמאפשר לי את זה ואולי זו אחת הסיבות שאני מרוויח פחות מהקולגות שלי. אני משליך חלק מהדברים על אחרים כדי לפתור את עצמי מניהול המשרד, מניהול כספים וכדומה. אין לי מושג בזה ואני נותן לאחרים לדאוג לזה".

אז איך באמת נראה תהליך העבודה שלך?
"הדמיון שלי מאפשר לי לחלום בהקיץ. למרות כל מה שלימדו אותי, אצלי כל התהליך מתבצע בראש ואז אני מתרגם את זה באמצעות הצוות שלי שמשמש לי ידיים. אני ממש תלוי בהם. לי אישית אין מחשב וכך אני יושב איתם ויחד אנחנו מפתחים את הדברים על המסך. הפנטזיה שלי היא שיהיו לי שני עובדים בלבד אבל כרגע זה לא אפשרי עבורי כלכלית".

זה נראה כאילו אתה ממש שומר על עצמך
"הדמיון שלי הוא הנכס של המשרד. אני מאוד נזהר לשמר אותו ולמדתי גם איך לשלוט בו. אין לי הפרעות כמו טלוויזיה ואני נמנע מנוכחות של אנשים או בניינים מסוימים. אני נזהר למשל מלהגיע לשבוע העיצוב במילאנו, בדיוק באותה מידה שאני נזהר מאלכוהול וג'אנק פוד. מבחינתי, לראות מה שאחרים עושים זה סוג של חטטנות וזה יותר מרוקן, מקבע וסוגר מאשר ממלא. אולי זה נובע מחוסר הביטחון שלי להיעלם בקהל. אחרי יום בתערוכה, זה כאילו אכלתי שלושים פיצות. לא בא לי על זה יותר. אני חייב לטפח רעב ושבוע העיצוב מבחינתי, זה מקום שיוצר שובע סתמי שלא תורם לי בכלום. לכן, כשאני תקוע, אני מחפש תערוכות אמנות, רצוי מופשטת שמפרה אותי ומאפשרת לי לשוט בדמיון".

צילומים של הבית הביאו לך עבודות בכל העולם
"ברגע שהייתי לגמרי אני בבית שלי, הקריירה שלי זינקה גם בחו"ל. כשקניתי ושיפצתי אותו, הצילומים שלו נפוצו לכל עבר עד שהתפרסמו בכשש מאות עיתונים וספרים. למעשה, זה היה הפרויקט הראשון שבו הייתי קליינט של עצמי ותוך שלוש שנים כבר עבדתי בשבע עשרה מדינות במקביל בהן בברזיל, גרמניה, צ'כוסלובקיה, רומניה, קפריסין, יון, דנמרק, נורבגיה ותאילנד. בין היתר, עשיתי תשע מסעדות בלונדון, שמונים בתי קפה במוסקווה ושמונה בתי קפה ועוד חמישים של אותה רשת שיקומו בקרוב בניו יורק. בנוסף, השתתפתי בפרויקט עצום בסין שארך עשר שנים שבו עיצבתי חמישים אלף פריטי ריהוט שונים שנמכרו במאה ועשר מדינות בהן עבור מותגים כמו פנדי, רוש בובאה וקרייט אנד בארל".

בין הפרויקטים בהם משמש מייטליס יזם ולקוח של עצמו, אפשר למנות את קווי הרהיטים שהוא מעצב. "שם, יש לי חופש מוחלט. כך למשל, חברתי לאומן הברזל אדם סטיל איתו אני הולך לעשות כמה שולחנות מברונזה ועם אומן נוסף, אני מעצב ספת ברונזה והוא מפיק לי את זה. את הרהיטים אני מתכוון להציב בדירות שלנו בארץ ובלונדון, שהולכות להפוך לסוג של גלריות מכירה".

אחרי שעשית את כל זה, מה החלום היום?
"הייתי רוצה את כל מה שלא עשיתי. הכי כיף זה להתחיל מאפס ידע וללמוד דבר חדש. כרגע אני מרגיש בשיא ויש לי יותר ידע וניסיון והבנה של מה שאני עושה. אני אמן גאון ומרגיש בתחילת הקריירה. יש לי עוד הרבה פנטזיות ואתגרים להגשים".