ברכה חיוטין מדברת על הדרך עם מיכאל ומסתכלת קדימה על השנה החדשה

את אדריכלית ברכה חיוטין, אני פוגשת בעיתוי רגיש ויוצא דפן, ארבעה חודשים בלבד לאחר לכתו של אדריכל מיכאל חיוטין (ז"ל), בן זוגה ושותפה לדרך המקצועית. ברכה חיוטין מתארגנת מחדש וחוזרת, אט אט, לחייה המקצועיים. בגיל שבעים פלוס, היא לא מתכוונת לפרוש ובסוף הריאיון אפילו אמרה לי שכבר מחר הייתה מתחילה פרויקט חדש כמו זה של היכל המשפט בחיפה ומכון ון ליר בירושלים. על שניהם, וכך גם על תיאטרון גבעתיים, זכה סטודיו 'חיוטין אדריכלים' בפרסי רכטר היוקרתיים.

את הסטודיו (ברכה חיוטין מתעקשת שזה לא משרד), פתחו מיכאל וברכה חיוטין יחד בשנת 1978. מאז, ובמשך ארבעים שנה, הם צברו מוניטין בתכנון מבני ציבור שרבים מהם הם תולדה של השתתפות בתחרויות. במהלך הזמן, זכו גם בפרסים רבים. "התחלנו לחיות כזוג אחרי שמיקי היה מרצה שלי בטכניון. מיד בתום הלימודים, עברנו לגור יחד בתל אביב. מיקי עשה דוקטורט באדריכלות, עם השקה לחקר ביצועים, והמשיך ללמד בטכניון, ואילו אני, הייתי שכירה במשרדם של אורה ויעקב יער ולאחר מכן במשרדו של אדריכל רם כרמי" אומרת אדריכלית ברכה חיוטין. 

ציון דרך

הולדת בנם היחיד, דן, היוותה פרשת דרכים בחייהם של השניים. אמנם ברכה חיוטין עבדה תקופה קצרה כעצמאית, אבל מהר מאוד החליטו להקים את 'חיוטין אדריכלים'. כך, עבדו ארבעה עשורים יחד בסטודיו המשותף שברחוב השקט והנעים בגבעתיים – סטודיו שמבחינתם שימש מאין משפחה, כזה המפעיל את עצמו ללא מזכירה או מנהל משרד וכזה ששמר לאורך שנים על גרעין של אנשים שהלך יחד דרך ארוכה. היום, עובדים בו שלושה עד ארבעה אנשים בהתאם לצורך.

בין הפרויקטים הנבחרים של סטודיו 'חיוטין אדריכלים', ניתן למנות את הגלריה האוניברסיטאית לאמנות על שם גניה שרייבר באוניברסיטת תל אביב (בשיתוף דן איתן), 220 יחידות דיור ברעות, בניין הסנאט, כיכר דייכמן ובניין מעבדות ביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, אקדמית פולונסקי, מוזיאון מאנה כץ (לא בוצע), חידוש כיכר ספרא בירושלים (מקום ראשון בתחרות, בשיתוף דניאל שטרסבורגר ובהשתתפות עמית שלוש, לא בוצע) ועוד.

אדם חד פעמי

כשאני שואלת את ברכה חיוטין על האיש שלה ובן זוגה לדרך האדריכלית, היא מתרגשת מאוד ומדברת בערגה. "מיקי ז"ל היה אדם חד פעמי וזו לא גוזמה" היא אומרת "הוא התעניין בדברים רבים ומגוונים: באדריכלות, במתמטיקה, בהיסטוריה, בתנ"ך, באמנות ומה לא. בכל אחד מהם, היה לו ידע עשיר ועמוק ובכל אחד מהם הוא גם הוציא ספרים".

איך האישיות של מיכאל תרמה לדרך האדריכלית המשותפת?

"מיקי היה חריף מאוד אבל ידע גם לבסס פרופורציות נכונות לכל דבר שנקלע על הדרך. הראייה שלו לוותה אותנו לאורך כל הדרך המקצועית בעיקר בגלל הצורך להבחין במה שולי, טפל או עיקר. בנקודות ההתעייפות ובפעמים שחשתי שאנחנו עומדים מול קיר שלא ניתן לפרוץ בדרכנו המקצועית, מיקי היה זה שהעביר אותנו דרך הקירות".

"מיקי לא היה פוליטיקלי קורקט בכלל וגם היה מלא סתירות. היה לו לב אדיר והיה לו ממש קשה לראות עוולות. הוא היה חם וישיר ואמר את דעתו, מה שלעיתים הקנה לו אויבים. באותה מידה, לפעמים אנשים הוקירו מילה שלו לכל אורך חייהם כי הוא דיבר בישירות ובאחריות. היה לו ידע תאורתי אדיר אבל הוא לא הלך במסלול האקדמי הנורמטיבי. הוא העדיף לשבת בבית או במשרד ולכתוב את הספרים שלו".

טאבולה ראסה

במהלך הדרך, התעסק סטודיו חיוטין בשלושה פרויקטים בכל זמן נתון לכל היותר. "באופי שלי, אני צריכה להיות שותפה בכל פרט ואני כל כך נשאבת לתוך הפרויקט עד שכל כולי בו. אני חושבת שרואים את זה במבנים שלנו. הם כל כך הרמוניים עד שאין בהם שום פרט שחורג מהמכלול" אומרת חיוטין "למיקי הייתה תכונה פנטסטית, שאולי עברה גם אלי, שבעצם ראינו בכל בנייה הזדמנות חדשה שאסור לנו לפספס. ידענו שנעשה מספר קטן של פרויקטים כי אנחנו מעט אנשים בסטודיו. עם זה, ניצלנו במשרד כל הזדמנות והתייחסנו אל כל בניין כאל פרויקט חדש לחלוטין ומעולם לא מחזרנו פרטים. כל התחלת פרויקט הייתה טבולה ראסה מבחינתנו".

במהלך הזמן, עבר הסטודיו מטמורפוזה. "בהתחלה, יצרנו מבנים מאוד מפוסלים, מעין קולאז'ים בהם כל מרכיב הגדיר פונקציה מהבחינה הצורנית. לאט לאט, הבנו  שאין לתכנן מבנים קשיחים צורנית לאור ההשתנות הפרוגרמתית העתידית הצפויה להם. מסיבה זו, עברנו בבניינים המאוחרים לתכנון מעטפות מבניות בעלות תוכן פנימי גמיש".

סקיצות ומודלים

איך בעצם הגעתם לאדריכלות ציבורית?

"מיקי היה ילד חוץ בקיבוץ גן שמואל, מה שהותיר בו משקעים סוציאליסטיים ומה שהוליך אותנו, באפן טבעי, לעסוק באדריכלות ציבורית ולא פרטית. לי, באפן אישי, קל יותר היה ליישם את יכולותיי המקצועיות באדריכלות ציבורית כי אני, כמו כל אחד מאיתנו, חלק מהציבור המשתמש בה. אבן הבוחן מבחינתי, היא איך אני ארגיש במבנה".

איך היית מגדירה את כתב היד של הסטודיו?

"בכל מבנה, אנחנו מנסים חומרים שעדיין לא נוסו כמו שימוש בזכוכית ייחודית, בבמבוק גרוס או במשרביות. בון ליר למשל, השתמשנו ביציקת בטון מחופה אבן התלויה על פינים זעירים שעד היום אף אחד לא מבין איך עשינו".

בסטודיו אכן מונחים המון מודלים של מבנים שונים שניבנו בגדלים ובחומרים שונים. זו דרך עבודה שכבר לא ממש מקובלת היום

"אני עד היום משרטטת סקיצות ידניות וכך גם מיקי עשה. באפן יוצא דפן, אנחנו גם בונים ועובדים על אינספור מודלים פיזיים עבור כל פרויקט".

אור ודינמיקה

מהם עקרונות הבנייה שלכם?

"חשובים לנו התייחסות לקונטקסט הפיזי והתרבותי, החדרת אור לחללי המבנים, תנועה דינמית וגילוי חללים בתוכם וכך גם יחסי גומלין חזקים מאוד בין חוץ ופנים. בכל פרויקט שהשלמנו, נתנו תרגום אחר וצורה אחרת לעקרונות הללו' תוך ניסיון להבין את הסיטואציה הספציפית של המקום. במהלך העבודה על כל פרויקט, אנחנו בוחנים לעומק המון חלופות. מיקי היה צוחק עלי שאני יכולה לשנות תוכניות גם אחרי שהמבנים כבר הושלמו".

ואיך נכון לגשת לתכנון מבנה חדש?

"בארץ, צריך לעשות את זה בצורה חכמה באפן כזה שהמזמין, וuעדות התכנון והקבלן יותירו את מה שחשוב על קנו. בניין חכם, מבחינתי, זה לא פרטים מסובכים או חיפויים יוקרתיים, אלא להבין מה האיכויות הבסיסיות שיישמרו לכל אורך המסלול – מהסקיצות ועד האכלוס. ניצול אור, ישיבה נכונה על פני השטח, לאיזה אפיק להפנות את תקציב המבנה וכדומה".

אז מהו בעצם תפקידו של מבנה ציבור?

"התפקיד הוא חברתי תרבותי. אנחנו יכולים לעשות מבנה שיוצר הזדמנויות להתחככות ולפעילות בין סוגי אוכלוסייה שונים. במבנים שלנו, אנחנו לרב משדרים שקיפות ונדיבות כלפי הציבור כי הוא למעשה המזמין ולו הם שייכים".

בדרך של תחרויות

החריגות של סטודיו חיוטין אדריכלים טמונה בעובדה שהעבודה בו היא תוצר של זכייה בתחרויות. "בתחילת שנות הארבעים שלנו, התמזל מזלנו וזכינו בתחרות דו שלבית פומבית ואנונימית של בית המשפט בחיפה" מספרת חיוטין "זו הייתה עבודה ממש קשה. הפורמט של המשרד אז היה מיקי, אני ועוד סטודנטית. עלינו לשלב השני, שכבר היה גלוי וכלל "שימוע" בבית המשפט העליון בראשות שר המשפטים דאז, דוד ליבאי, נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, ואדריכל יעקב רכטר, שעמד בראש צוות האדריכלים המקצועי.

"הרעיון שלנו בפרויקט הזה, היה ליצור אגף גמיש של אולמות ואגף גמיש של מנהלות על הקשרים ביניהם – זה, בניגוד  לסכמה המקובלת של בנין בו כל אגף מיועד לערכאת שיפוט אחרת על אולמות המשפט והמנהלות שלה. למיקי הייתה תעוזה אדירה. הוא שם סימני שאלה ובחן סכמות של בניינים לעומק. במידת הצורך, הוא גם המציא סכמות חדשות. בתום השלב הראשון, צלצלו אלינו לבקש מודל ולי כבר לא היה כוח להמשיך לעבוד על התחרות. לא חשבתי שנזכה. למתמודדים האחרים כבר היו פרסי ישראל, ואנחנו היינו משרד צעיר בתחילת הדרך. גם כאן, מיקי הוא זה שאמר לי "את עושה מודל ואת זוכה". כך קרה שהתחלנו לתכנן מבנה של 100,000 מ"ר מבלי שהיה לנו גב או תמיכה ומבלי שהיינו מוכרים עדיין".

שליטת המזמין

איך הזכייה ההיא, שהקפיצה אתכם גבוה והלאה, שונה מזכיות שבאו לאחר מכן?

"אז, הודיעו לנו על הזכייה בטלפון. עשו את זה בלי לשאול על מספר מחשבים במשרד, על מספר אנשים במשרד, על כמות של מטרים מרובעים שבנינו בשנתיים האחרונות ובאיזו תוכנה אנחנו עובדים. פשוט נתנו צ'אנס לאדריכלים צעירים. זו הייתה הנקודה שבה הרגשנו שהכל אפשרי.

"היום, לעומת זה, תנאי הסף להשתתפות בתחרות הם מגוחכים ובנוסף לזה, שכר הטרחה מעליב ומביש את המקצוע. בזמנו, הפרסים לא היו גבוהים אבל לפחות יכולת לסמוך על שיפוט מקצועי כי זה תמיד היה בחסות אגודת האדריכלים. התמדנו לנסות לזכות בתחרויות על מבני ציבור כי זו היתה דרכנו לקבל עבודה. היום, המזמין הוא הקובע, בעל המאה הוא בעל הדעה".

תחושת בטן

אז איך בכל זאת מתמודדים עם המזמין?

"אני תמיד  מאמינה בדיאלוג עם המזמין. בנייה, שהיא לא תולדה של דיאלוג, מפספסת המון. הנושא, הוא לחשוב מה עיקר ומה טפל למזמין ולאדריכל כאחד. מיקי היה אומר שאני לא קלה בלהתפשר. אינסטינקטיבית, הייתי אומרת שזה לא נכון אבל מיקי היה מסתייג – הייתה לו ראייה של להוציא את הטוב מתוך אילוצים.

"היום, מעמד האדריכל נחלש וזה משפיע על התייחסות המזמין אליו. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך בתחום. במכון ון ליר למשל, היה לי מזל שהמזמין רצה לכבד את תוצאות התחרות האדריכלית כפי שנקבעו גם על ידי צוות שיפוט בינלאומי. במקרה הזה, אין הרבה הבדל בין התוכנית המקורית שהגשנו לתחרות והמבנה הסופי".

המון רגש

ובטח יש גם אכזבות

"כשאני מתחילה פרויקט, זה לא עוזב אותי. יש בזה ריגוש גדול. חלק מהעשייה היא כמובן רגשית. כשלא זוכים יש אכזבה. זה לא קרה לנו הרבה פעמים. בפרויקטים מסוימים, כשאנחנו מגישים הצעה לתחרות, יש לנו תחושת בטן שלא יכול להיות שלא נזכה. בפרויקטים אחרים, אנחנו לא לגמרי שלמים עם ההצעה ואז זה פחות נורא אם לא זוכים".

יש לך טיפ להשתתפות בתחרות?

"היום, מפת התחרויות השתנתה. בחסות האגודה, מתקיימות רק תחרויות קטנות הקף. היוקרתיות יותר הן בשליטה בלעדית של המזמין".

מבט לעתיד

מה היית ממליצה לבוגרים צעירים?

"לעיתים נדירות, קבלנו למשרד בוגר טרי עם תשוקה בעיניים לעשות אדריכלות. חלק מהמתת התשוקה היא נחלתם של בתי הספר. הם לא מקשה אחת ברמה שלהם ואין לי מישנה סדורה איך צריך ללמד אדריכלות. בשנים האחרונות, יש נתק בין האקדמיה והפרקטיקה. אדריכלים צעירים, צריכים המון סבלנות להבשיל, להתפתח ולבנות את עצמם מקצועית. קצב החיים היום, אולי לא מאפשר הבשלה איטית ובנוסף, זה לא מקצוע עם כדאיות כלכלית. עם זה, ההמלצה היא קודם כל לפתח סקרנות, גם לתחומים שמשיקים לאדריכלות, העשויים להשפיע על העשייה האדריכלית תרבותית".

מה מונח היום על השולחן שלך?

"היום, יש לנו על השולחן פרויקטים שנמצאים בתחילתם כך שהמשרד, ללא ספק, חי ובועט. בתקופה האחרונה של מיקי, השלמנו בסטודיו דברים שהוא התעסק בהם ועכשיו אנחנו מתחילים דברים חדשים. לפני מותו, הוא זכה בהוקרה מקצועית נוספת כשזכינו בתחרות לתכנון ופיתוח כיכר ספרא בירושלים (עם דניאל שטרסבורגר ובהשתתפות עמית שלוש). זו הייתה שירת הברבור שלו בעצם, כאשר כל תבונתו וניסיונו בתחום האורבני באו לידי ביטוי בתחרות זו: בהתייחסות למתחם קריית עירית ירושלים, מגרש הרוסים, רחוב יפו ונתיבי התנועה לעבר העיר העתיקה".

קדימה והלאה

מה התוכניות שלך להמשך?

"מה שקרה מאוד השפיע עלי ולבטח אהיה עכשיו יותר סלקטיבית מבחינת בחירת עבודות. יתכן, מאידך, שאפתח לאפיקים חדשים, כמו הוראה או התעסקות בתערוכות. הייתי רוצה, כמובן, לעשות עוד מבנים משמעותיים. בלי שום ספק, הייתי מתחילה מחר בניין חדש כמו בית המשפט או מכון ואן ליר".

מה חשוב לך היום ומהו פרויקט חלומי מבחינתך עכשיו?

"חשוב לי להיות מוערכת מקצועית. פרקטית, זה יכול לתת את הבניין הבא. ההערכה המקצועית, מבטאת הערכה לדברים שאני דוגלת בהם ולדרך בה הלך והולך הסטודיו שלנו. במהלך הדרך, היה לנו מזל לעשות אדריכלות עם כל הלב והידע ,ללא טיפת ציניות, על ידי זכיה בתחרויות תכנון ומימושן. הייתי רוצה לתכנן בית ספר יסודי, משהו לילדים. לחקור שיטה פדגוגית, להתאים חללים. התעסקות עם חינוך הילדים זה הכי חשוב".

חלקת אלוהים

מיהם האדריכלים האהובים עליך?

"מיס ון דר רוהה, לה קורבוזיה, אלוור אלטו ואחרים יצרו את משקעי המודרניזם שבי. אלוורו סיזה, אדוארדו סוטו דה מורה, דיוויד צ'יפרפילד, רנזו פיאנו ואחרים מדברים אלי. אני מעדיפה אדריכלות שפניה אל העתיד אך גם נשענת על משקעי עבר תרבותיים".

ומה המוטו שהוביל אתכם לאורך השנים?

"באפן אישי, התחנכתי אצל יעקב יער שממנו רכשתי את הגישה ההומנית לאדריכלות. רם ועדה כרמי, אצלם עבדתי בתחילת דרכי המקצועית, הקנו לי את כל האהבה למקצוע ואת הדקדקנות בעיבוד האדריכלי. מבחינת הסטודיו, אני לא בטוחה שמשהו הוביל אותנו. הדבר היחיד שחשבנו עליו, הוא לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים בחלקת האלוהים הקטנה שלנו".