אדריכל משה ספדי: על מה שבין שיאים של הצלחה לביקורת לא בונה

בביקור בזק בארץ, התפנה אדריכל משה ספדי לספר על חגיגות חמישים השנה למשרדו בבוסטון, על ההישגים הגדולים והאכזבות הקשות, על פרויקטים משולבים בשטח מיליארדי מ"ר שעלותם נמדדת גם היא במיליארדים ועל הביקורת התמידית וחוסר הפרגון בסצנה המקומית. "האופי היהודי והישראלי הוא כזה" הוא אומר בצער

ממרום גיל 80 המכובד, אדריכל משה ספדי פעיל ותזזיתי כמו שהיה מאז ומתמיד. אם הוא לא נמצא בשדה תעופה או במטוס, בוודאי תמצאו אותו בצ'ינג'ינג או בייג'ינג שבסין, בסינגפור או בסרילנקה. כשהוא חוגג חמישים שנה לפתיחת משרדו בבוסטון, הוא בהחלט יכול להסתכל אחורנית ולהתגאות בהישגיו. בנוסף, הוא לבטח נחשב כאדריכל הישראלי המצליח בעולם ואחד האדריכלים המצליחים בכלל. הוא זכה עד כה בפרסים רבים, אם כי עדיין מחכה לפריצקר, ופרויקטים רבים עליהם הוא עובד בימים אלה מוערכים במיליארדי דולרים.

ספדי נולד בשנת 1938 בחיפה ומעיד על כך שיש לו זיכרונות יפים מימי ילדות. "אמנם לא הצטיינתי בלימודים, אבל בהחלט נהניתי מחיי חברה מלאים וסוערים ועם רבים אני שומר על קשר עד היום" אומר אדריכל משה ספדי. בגיל חמש עשרה, ממש באמצע גיל ההתבגרות, הוא נאלץ להתנתק מחבריו בשל החלטת הוריו להגר לקנדה. "אבי, כיזם, לא השיג רישיונות יבוא ובמהלך הזמן הפסיד את כל כספו. מסיבה זו, לא סבל את המגבלות שהיו בארץ על עסקים ואף כינה את המצב משטר בולשביקי. ההרגשה הייתה שהוא מקופח על רקע היותו ספרדי בן עדות המזרח, מה שהוביל אותו להחלטה להגר לקנדה".

מעניין לראות איך ממרחק של שישים שנה ויותר ועם כל ההצלחה המוכחת והכבוד המורעף על משה ספדי ברחבי העולם, גם הוא בעצמו מרגיש בארץ מעט דחוי ואולי אפילו מקופח. הנה רק בשבוע שעבר פורסם מאמר ביקורת על מבנה נתב"ג, אותו מתכנן ספדי בשלבים עם אדריכלית אירית כוכבי. הביקורת הופנתה כלפי מאות מיליוני השקלים שהושקעו בו, כלפי הזרוע השקופה החדשה, כלפי המראה המסחרי המוגזם כביכול ובכלל על היותו "מזוהם עד להקיא", כך לדברי ד"ר דניאל מישורי, חוקר אתיקה סביבתית מאוניברסיטת תל אביב. משה ספדי ביקש שלא להגיב לכתבה זו.

"האופי היהודי והישראלי הוא כזה. בקנדה בקרוב יוצא כבר בול שני לכבודי. בארץ, לעומת זה, למרות שתכננתי פרויקטים מהותיים כמו נתב"ג 2000, העיר מודיעין, המוזיאון החדש ביד ושם ושכונת ממילא המחברת בין העיר הישנה והחדשה בירושלים, מעולם לא זכיתי לפרגון. להיפך, ממילא היא תוצאה של עשרות שנים של פרוצדורות, מלחמות וקשיים והעיר מודיעין זוכה לביקורות עד היום" אומר ספדי בעצב.

מסתבר, שגם כשספדי ניגש בארץ לתחרויות, הוא לא מצליח להגיע אפילו לרשימת המועמדים הסופיים. "בין היתר, הגשתי מועמדות והצעה לתכנון הספרייה הלאומית בקריית הלאום בירושלים שאותה רציתי עד מאוד לתכנן, אך לבסוף זכה בו משרד הרצוג ודה מרון השווייצרי. לא הגעתי אפילו לרשימה הסופית" אומר ספדי בתמיהה "למרות זאת, קצת עצוב לי שאני פחות פעיל בארץ אבל היום אני כבר לא אקח כל פרויקט אלא אך ורק כאלה שבאמת יכולים להביא לשינוי סביבתי ותרבותי מהותי כמו מגדלי יוקרה למשל".

המשרד של ספדי בארץ ממשיך לפעול על אש נמוכה יחסית אם כי לא באמצעות צוות קבוע אלא כלשכה ואדריכלים שותפים הפועלים באופן עצמאי פר פרויקט תחת שמו של ספדי כאדריכל מוביל. היום, מתבצעות, בין היתר, עבודות השלמה במודיעין ובנתב"ג ועבודה על בניין עבור אלפרד אקירוב בתל אביב.

למרות התחושות המעורבות, ספדי מחשיב את עצמו כישראלי לכל דבר. "אמנם יש לי כבר שורשים בקנדה ואני בעל שלוש אזרחויות, אבל מבחינתי, בראש ובראשונה הזהות שלי ישראלית. יש גם מי שמכנה אותי אזרח גלובלי. למעשה, אני גם בהחלט קנדי ומאוד מעריך את קנדה ביחס שלה אלי כאזרח וכאיש מקצוע. במהלך השנים ובאינספור הזדמנויות קבלתי כבוד שהרבה פעמים תורגם גם לפרסים חשובים ויוקרתיים". את פרס פריצקר, כאמור, אליו היה מועמד כבר כמה פעמים, עדיין לא קיבל כך שבהחלט יש עוד למה לשאוף.

סיפור הצלחה

חווית המעבר לקנדה, בילדותו של ספדי, היוותה עבורו שוק תרבותי וחברתי שמהר מאוד גם שינה את כל מהלך חייו; "מכיוון שרב הזמן השתעממתי, השקעתי זמן רב בלימודים ובקריאה. תוף שנתיים, לקראת סיום התיכון, עברתי מבחן פסיכוטכני שאחריו הייתי צריך לבחור באילו לימודים להמשיך. באורח פלא, התגלה שבשל כישורי והצטיינותי במתמטיקה ואמנות ככל הנראה אתאים ללימודי אדריכלות" אומר ספדי. לא חלפה שנה מאז התחיל את לימודיו הגבוהים באוניבסיטת מקגיל במונטריאול וספדי כבר הכיר בעובדה שאדריכלות היא היעוד של חייו.

"מהר מאוד זכיתי בפרסים רבים ושנה לאחר תום לימודיי באוניברסיטה מצאתי את עצמי עובד במשרדו של האדריכל אמריקאי היהודי הנודע, לואיס קאהן". השניים, גם קאהן וגם ספדי התכבדו בהמשך הקריירה שלהם לזכות בפרס מדליית הזהב המכובד מטעם המכון האמריקאי לאדריכלים. קאהן בשנת 1971 וספדי, ארבעים ושלוש שנים אחריו, בשנת 2014.

במהלך התקופה הזו, בהיותו בן עשרים ושלוש בלבד, מנחה התזה שלו ביקש לגייס אותו לטובת השתתפות בתערוכה הבינלאומית 'אקספו 67'. "הוא ביקש שאעמוד בראש הצוות שבו הוא יהיה אחראי על התכנון. הסכמתי בתנאי שאוכל במקביל לקדם את התזה שלי וכך קרה שעבדתי ימים כלילות, בבקר על תכנית האב של התערוכה ובלילה על פרויקט התזה שלי. למזלי, לאחר שהצגנו את תכניות התזה להנהלת התערוכה, לקבינט הפדרלי ולממשלה הקנדיים, זכינו גם לבנות אותו והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה".

כשספדי מדבר על התזה שלו הוא מתכוון כמובן לפרויקט 'הביטאט 67' שנבנה כפרויקט מגורים במונטריאול. הבניין, בסגנון ברוטליסטי, הוא אוסף של יחידות מגורים טרמיות שונות שנבנו מבטון מזוין בנפרד וחוברו יחד כמו משחק לגו באתר עם אפשרויות חיבור שונות בין היחידות. "בכבוד הגדול הראוי לו זכה הפרויקט רק שנים רבות מאוחר יותר" מציין ספדי "בהתחלה, רבים ביטלו ואפילו בזו לו. היום, כל אדריכל שמחשיב את עצמו, עושה סוג של הביטאט בין אם הוא מודה מהו מקור ההשראה שלו ובין אם לאו".

מהביטאט בקנדה להצלחה מטאורית באסיה

היום, כשמונים אחוזים מעבודתו של ספדי מתבצעים באסיה שם הוא מרכז את פעילותו במדינות כמו סין, סינגפור, קוריאה, יפן, הונג קוג וסרי לנקה. כל יתר העבודה מתבצעת בשאר העולם וכך למשל בארה"ב, קנדה, הודו וברזיל. כל פרויקט מאלו עליהם הוא עובד כעת עשוי להגיע לפרוגרמה של מיליון מ"ר המכילה תעשייה, מסחר, משרדים, בילוי, מגורים ומה לא. פרויקטים רבים מסתכמים בעלות פנטסטית שעשויה גם להגיע לשלושה עד חמישה מיליארד דולר ויותר.

כשספדי מתבקש לאפיין כל אחד מחמשת העשורים של יצירתו הוא טוען שהחלוקה לא לגמרי מדויקת. "העשור הראשון, מאופיין כמובן בפרויקט 'הביטאט 67' ובכל הבאז שבא אחריו. בעת ההיא עוד עסקתי בגישושים ותכננתי פרויקטים רבים שלא יצאו לבסוף לפועל" הוא אומר, "העשור השני, הוקדש לירושלים, עבדתי עם טדי קולק ומשרד השיכון. מסרתי תכנית אב לממשלה לתכנון שכונת ממילא אולם הפרויקט היה שנוי במחלוקת ונתקל בקשיים רבים במהלך עשרות השנים שאחרי. העשור השלישי, מאופיין במבני ציבור רבים בקנדה שבהם הגלריה הלאומית באוטווה, הספרייה בונקובר, המוזיאון במונטריאול והמוזיאון בקוויבק. בעשור הרביעי, הדגש היה על מבני ציבור המיועדים לממשל ותרבות בארה"ב שבהם בתי משפט, אולמות, קונצרטים וספריות".

החל בעשור החמישי, עשייתו של ספדי מתמקדת ומתאפיינת באופן מובהק בבנייה באסיה. כל הטוב הזה התחיל אי שם במפגש בינו לבין שלדון אדלסון באירוע הפתיחה של מוזיאון יד ושם לפני כשתיים-עשרה שנה. "אדלסון ניגש אלי תוך כדי האירוע, סיפר לי על הפרויקט וכבר שם נזרעו הזרעים למה שיהפוך למתחם מרינה ביי סאנדס בסינגפור שהושק לפני כשבע שנים. "מאז, פרויקט מביא פרויקט ויזמים כבר פונים אלי ישירות ובאופן אישי. הפרויקטים באזור הזה של העולם גדולים פי חמישה ויותר מכל פרויקט מקביל במקום אחר כך שפרויקט מגורים למשל יכול להכיל גם שלושת אלפים דירות. כל זה מצריך המון מחשבה וחוכמה אבל גם צניעות וזהירות רבה".

בלתי נלאה

ספדי עובד בו זמנית על כעשרים פרויקטים בשלבים שונים בינם שלושה או ארבעה נמצאים בשלב עיצוב הפנים. הוא בעצמו מתמרן בתוך לוח זמנים צפוף ומבלה זמן רב בשדות תעופה ובטיסות. "אני מקפיד להגיע באופן אישי לאתרי כל הפרויקטים בכל העולם" הוא אומר "וממש עכשיו אני עובד, בין היתר, במקביל על מוזיאון לאומי וקומפלקס המשלב ספרייה ואולם תאטרון בארה"ב ועל קומפלקס עצום לשימוש מעורב בקוריאה שבו שישה מגדלים, אזורי מסחר, משרדים, מלון, מגורים, אולמות כנסים, שש עשרה קומות לוגיסטיקה מתחת לאדמה, שבעים וחמש קומות מעליה וטרסות חקלאיות בראש הגג. בצ'ינג'ינג, אני עסוק בקומפלקס הכולל ארבעה מגדלים שבו בניין בן מאה ועשרים קומות, משרדים, מגורים ופארק שנוגע בשמיים. ובשדה התעופה בסינגפור אני עובד על השלמה של הגן הירוק הגדול בעולם, בשטח חמישה עשר אלף מטרים, שנבנה אי פעם תחת תקרת זכוכית המקשר בין הפונקציות השונות של השדה".

ממרום שמונים שנותיו ספדי עוד לא חושב על פרישה. הוא חולש על משרד המונה כמאה עובדים שביסס את מקומו בבוסטון עם שלוחות בסינגפור ושנחאי ולשכה בירושלים. עם זאת, לפני מספר שנים, בחר בשישה אדריכלים ממשרדו והפך אותם לשותפים צעירים. בבוא העת, כשיחליט לפרוש, המשרד ישנה את שמו וימשיך הלאה באופן עצמאי. "אני לא מאמין בקונספט של למכור מותג יחד עם השם מהסיבה הפשוטה שבלעדיי וללא נוכחותי זה כבר לא יהיה אותו משרד. לפחות אני יודע שסדרתי את עתידם של כמה מאנשי הצוות המשובח שלי שאני מעריך מאוד וחפץ ביקרם".

ספדי מצביע על כך שהייחודיות במשרדו נובעת מעצם העובדה שמטפלים בו בכל תחום. "אני פשוט אוהב בכל פעם לקבל עלי את האתגר ולעשות משהו שעוד לא עשיתי קודם למרות שבשלב הזה כבר עשיתי כמעט הכל. הייתי רוצה למשל לעשות אצטדיון גדול אבל מכיוון שכל האצטדיונים לאולימפיאדות הקרובות כבר תפוסים, אני אאלץ אולי לקבל על עצמי משהו בקנה מידה צנוע יותר".

כיום, ספדי מעיד על עצמו כעל מי שנהנה מהחיים ונהנה לעבוד במקומות שבהם הוא עובד. "כשאני מביט לאחור, אני יכול לומר שבהחלט היו גם אכזבות ענקיות אבל לאורך כל הדרך שמרתי על אופטימיות ובהחלט היה לי גם מזל גדול. לעת עתה, אני לא מתכוון להפחית את הקצב, להיפך, אחרי חמישים שנה ויותר אני יכוך לנצל את הניסיון שנצבר הפותח בפניי אפשרויות והזדמנויות נדירות, מעניינות ויוקרתיות".