מתוך ההצגה "אשכבה". צילום יאיר שרמן

סיפור באור: מעצב התאורה נדב ברנע בריאיון

האמן הישראלי מספר לנו על ההצלחה שהגיעה עד לבייג'ינג, על הקורונה שקטעה הכל ברגע ומאיפה הוא שואב את ההשראה שלו

בגיל 34 עם רקורד של עשרות עיצובי תאורה להצגות תיאטרון, אופרה ועבודות מחול, מעצב התאורה העסוק בישראל, נדב ברנע, מספר לנו שבכלל הגיע מלימודי מוזיקה. היום הוא כבר משלב את השניים ויוזם עבודות בהן הוא היוצר המרכזי, כמו ״PA'AM" ו- "THE DREAMERS" – עבודות פרפורמנס שהועלו בפסטיבלים מובילים בארץ, העושות שימוש באור, סאונד ווידאו אך ללא שחקנים, ללא גוף חי.

מתוך ההצגה "הכלה וצייד הפרפרים" תאטרון גשר. צילום:דניאל קמינסקי

איך אתה ניגש לפרויקט?

כשאני יוצר עבור אחרים, העבודה מתחילה מפנייה של הבמאית או של כוריאוגרף בשלב מאוד ראשוני עם רעיון או מחשבה ליצירה. שם אני נכנס ומנסה לדמיין איתם מה זה הדבר הזה – אני מביא רפרנסים, מחפש כיוונים ורעיונות שידליקו אותי ואותם. זה יכול להיות איזו אסתטיקה מסוימת, קונספט, שפה, צורה או צבעוניות. אני מנסה לבנות עולם שלם, להשפיע על החלל ועל העבודה של מי שאיתו אני עובד. אפשר לקרוא לזה התערבות דומיננטית, אבל כך אני תופס את העבודה שלי – לצאת למסע עם שותפים לחלום ולנסות להבין את החלום הזה ביחד. לעזור לתרגם אותו למשהו מוחשי וחי על הבמה.

הרבה פעמים הפרטנרים איתם אני עובד, יודעים לבקש משהו כללי כמו תחושה מסוימת בלבד והעבודה שלי היא לקחת אותם יד ביד ולהוביל אותם למקום אותו הם דמיינו. גם אם הם עצמם לא ידעו לתת לזה שם או צורה.

מתוך ההצגה "כימים אחדים". צילום יוסי צווקר

איך אתה תופס את תפקיד התאורה ביצירה בימתית?

אני מאמין שתאורה טובה יכולה לספר סיפור וליצור דרמה. לתפיסתי תאורה באה לאתגר, לתת ״פייט״ מול הפרפורמרים ולא רק לשרת את המחזה והשחקנים. תאורה מוצלחת יכולה לתת מצע שלם של התרחשות, של מקום, של עולם בו יכולה היצירה הבימתית להתקיים. יש לתאורה את האפשרות, בגלל שהיא לא קונקרטית, לעשות מניפולציות מאוד גדולות וחזקות מבלי להיכנס לאזורים ליטרליים, מוחשיים וספציפיים, גם מבלי שהצופה שם לב. התאורה יודעת לעבוד מתחת לפני השטח, לספר לך את הסיפור בלי שתרגיש שזה מה שהיא עושה. זה מה שכל כך קוסם לי בעולם האור כמו גם בעולם המוזיקה- אתה יכול להשפיע בצורה מאוד משמעותית , ויחד עם זאת להישאר בלתי נראה.

 

כששאלנו אותו מה ההשראה שלו, הוא ענה תשובה מרעננת שאנחנו לא רגילים לשמוע. אצלו לרוב היא לא מגיעה והרבה פעמים צריך למשוך אותה באוזן. "אני מאמין שזה שריר שאפשר לאמן ולחזק". הוא מוסיף. "אני זוכר שבעבר ההשראה הייתה אצלי משהו נשגב שהייתי מחכה לה ומתפלל שרק תגיע, אבל למדתי לשבת על הטוסיק, לחפש, לראות דברים אחרים מעולמות שונים, לנסות ולשייף ולדייק עד שמגיע הדבר הנכון, ה״קריספי״. לפעמים אני עובד על פרויקט ומיד הכיוון מאוד ברור ובהיר ובפעמים אחרות אני חווה חודשים של חיפוש וחוסר ידיעה".

מתוך ההצגה "הלוויה חורפית". צילום: כפיר בולוטין

בוא נדבר על אור וצבע. למה אתה מתחבר יותר- חמים או קרים?

זה כמו לשאול אם אתה מעדיף את אמא או את אבא. כל מקרה לגופו. אני לא נוהג לעבוד עם צבע כמעט בכלל ואם קרה שכן השתמשתי בצבע, אשתדל לעבוד רק איתו ובצורה עדינה ומדודה. בתאורות שאני יוצר לרוב יש הרבה לבן – זה יכול להיות לבן חם או לבן קר – אבל יש עולם שלם של אור וגוונים בתוך השחור לבן. אפשר לייצר תאורה עשירה וטובה עם מעט מאוד צבע. זה עולם שלם של ניואנסים, של עוצמות, של זוויות.

מתוך המופע "ארבע עונות". צילום נדב ברנע

בכלל התחלת כמוזיקאי, ספר על הקשר בין אור ומוזיקה

היום יצירת תאורה ויצירת מוזיקה לבמה נראים לי כמו פעולה כמעט זהה. מבחינתי זה כמו לקחת מכחול ולצייר – פעם בעזרת סאונד שנותן את הצבע, ופעם באמצעות אור. שניהם צובעים את ההתרחשות הבימתית ומשפיעים עליה באופן דומה. האור והמוזיקה מרגישים לי כמו המשך ישיר אחד של השנייה והיום אני מאוד אוהב לשלב ולעשות את שני הדברים ביחד.

 

בתקופה האחרונה בעקבות מגפת הקורונה, מרחב היצירה התרחב אל מעבר לאולם המופעים, קצת בעל כורחם של האומנים. ברנע מספר לנו על יצירה מחאתית חשובה שתפסה אותו בתקופה של כמה חודשים ארוכים ללא פרנסה.

"לפני שנה באחד מגלי הקורונה כשהכל היה סגור ונעול, הרמנו יוזמה עם שותפים וחברים נפלאים שנקראה "RED ALERT" בה הצלחנו להאיר באדום כ- 200 מוסדות תרבות בכל רחבי המדינה, מאילת עד קריית שמונה – היכל התרבות, האופרה הישראלית, היכל נוקיה, אמפי שוני, קבוצת  זאפה, תיאטרון ב״ש, הבימה ועוד. זאת הייתה פעולת מחאה שקמה מהשטח, מחברות ההגברה והטכנאים, מנהגי המשאיות ועובדי הבמה וזה היה אחד מהפרויקטים המרגשים שעשיתי בחיי. הפעולה הזאת נתנה לי המון תקווה וסיפוק גדול, לראות את הכוח שיש לקבוצה של אנשים לפעול, לשנות, להזיז הרים ביחד".

פעולת מחאה. צילום: יוסי צווקר

יכול להרחיב?

לצערי הקורונה העבירה אותי ממצב של  עבודה ב- 200 קמ״ש ל- 0. העבודה שלי מגיעה כאשר עובדים ויוצרים פרויקטים חדשים, הצגות, אופרות ועבודות מחול, אבל כשהכל נסגר מצאתי את עצמי יושב בבית ומחכה. אני מודה שהיו רגעים בתוך הסגרים הראשונים שחששתי שהמקצוע שלי נעלם מהעולם ולא ישוב. אני זוכר שהיו לי שאלות על מה עוד אני יודע לעשות, ממה אני יכול להתפרנס שהוא לא עולם הבמה; התשובה שהגעתי אליה הייתה אוכל. חשבתי לעצמי 'אם ממחר אין יותר במה ותיאטרון אני חושב שהייתי מבשל'. אני אוהב את זה וטוב בזה. בת הזוג שלי ליאור והילדה שלנו מילה ״סבלו״ מהתחביב הזה מאוד בסגרים הראשונים כי העברנו את מרבית זמננו באכילת פחמימות וגדלנו יפה.

 

ובנימה יותר אופטימית, בתקווה שאף אחד בעולם התרבות לא יצטרך להסב מקצוע בקרוב, יש יצירה או רגע שאתה מתגאה בו במיוחד?

קשה לי לבחור ״ילד״ אחד ולהגיד שבו אני הכי גאה,  אבל אם אני חייב לציין כמה יצירות שהייתי מעורב בהן שאני מאוד אוהב, אני יכול להזכיר את : ״מתאבל ללא קץ״ (ארי פולמן, תיאטרון הקאמרי), ״הכלה וצייד הפרפרים״ (יאיר שרמן, תיאטרון גשר).

אני לא יכול שלא להזכיר גם את ההפקה של ההצגה "אשכבה" מאת חנוך לוין בסין זכורה לי במיוחד, זאת הייתה הרפתקה מרגשת ומוזרה בה יצא לי לעבוד עם חבורה של יוצרים ישראלים מוכשרים ומיוחדים (רוני תורן, פולינה אדמוב, אלדד לידור ויאיר שרמן).

תהליך העבודה שם הרגיש כמו לעשות הפקה בחלל. התחלנו לפני פרוץ הקורונה בסין, חבורה של ישראלים בלב בייג׳ין, לצד כל ההפקה סינית, השחקנים, המפיקות, התאורנים כולם סינים. אני מאוד זוכר את הבדלי התרבויות וצורות העבודה השונות, אך בסוף התהליך יצאה הפקה קסומה ומרגשת של "אשכבה" בסינית. לראות את המחזה האייקוני הזה, הישראלי כל כך משוחק בסינית, מול קהל סיני, עם הבמה המטורפת שרוני תורן ייצר, זאת חוויה שלא אשכח בחיי. אני מקווה שיום יבוא והקורונה תירגע ואוכל לחזור לסין עם הצוות הנהדר שהרים את הפרויקט המופלא הזה.

מתוך ההצגה "אשכבה". צילום יאיר שרמן
"אשכבה" בסינית. צילום: רוני תורן

פרויקט חלומותיך?

יש לי הרבה חלומות לשמחתי. למשל, הייתי רוצה ליצור עבודת אופרה המשלבת Light Installation. הייתי רוצה גם ליצור תאורה לפרויקטים בקנה מידה גדול שבו אין תקרת תקציב ואין כמעט גבול למה שניתן לעשות. אם ביונסה או רדיוהד היו ממש מתחננים הייתי מסכים לעבוד איתם.

אני נרגש ממחשבה על צמיחה וגדילה למחוזות שטרם ביקרתי בהם, כמו להציג עבודות שלי במוזיאונים, או לביים בחו״ל. באופן כללי אני אוהב לעבוד עם יוצרים שלא מפחדים לקחת סיכונים, לנסות ולחפש שפה משלהם, שמוכנים לזוז מאזור הנוחות שלהם מהמוכר.

נרגש מהעתיד. צילום שמחה ברבירו
מתוך "הכלה וצייד הפרפרים" צילום דניאל קמינסקי

היום ברנע עובד על לא מעט פרויקטים ביניהם תאורה ללהקת המחול בת שבע, לפילהרמונית הישראלית, תיאטרון בית ליסין והאופרה הישראלית, כולם עתידים לעלות בחודשים הקרובים. אז בפעם הבאה שתצפו במופע, תנו מבט לתאורה המאירה אותו ותדעו שמאחוריה עומדים אומנים עם הרבה מחשבה, דמיון ויצירה.

אולי יעניין אותך גם...