כשהתותחים רועמים המוזות שותקות

צלצולי האזעקות עוד מהדהדים באוזנינו אחרי סבב ביטחוני נוסף, שמערער רבים מאתנו ומפר את שגרת החיים. בימי מלחמה, הראש עסוק בעניינים אחרים, קשה לפנות מקום להשראה ומחשבות יצירתיות. אז איך בכל זאת מתעלים על המוזות הנאלמות ומניעים את עצמנו ליצירה? רבים מן האמנים המתגוררים ועובדים בעוטף עזה מכירים זאת מקרוב, לימור צרפתי מקס היא אחת מהם, אמנית רב תחומית מקיבוץ רוחמה שליד שדרות, ציירת ופסלת, בעלת סטודיו לקרמיקה ומנחה סדנאות אמנות בשיתוף מרכז חוסן. יוצרת נוספת מאופקים בדרום היא בת אל אלפסי, אמנית פיסול סביבתי ומרכזת את מרכז המצוינות של בצלאל בעיר, שלוחה לנוער בפריפריה שמטרתה להנגיש את מקצועות העיצוב והאמנות. כמי שחי את זה ביום-יום, חוסר היציבות משפיע עליהן גם כאמניות ובא לידי ביטוי באופן כזה או אחר בגוף העבודות שלהן.

"כל יום ומה שקורה בו נכנס בדרך לא מודעת לעבודה. היום למשל כשנכנסתי חזרה לסטודיו אחרי שפינו אותנו, התחלתי לצלם ולצייר את עצמי. חיפשתי לבחון איך אני נראית, איך אני מרגישה אחרי מבצע מטלטל, מה הדופק שלי, מה מעסיק אותי בראש" מספרת לנו צרפתי-מקס. "יש גם מחסומים פיזיים, בימי מבצע סוגרים, אין וודאות, גם כשיש שגרה וטפטופים זה מאיים ומשתק את היצירה".

גם אלפסי מספרת על המחסומים המנטאליים והפיזיים שהמצבים האלה מביאים איתם ומבלי להתכוון נכנסים בדרכים מסתוריות אל היצירה. "החיים נעצרים בבום, קופאים עד שנגמר סבב. אני עובדת עם מודלים ותוכנות אדריכליות ואני צריכה זמן עבודה בסטודיו ובעיקר שקט. בנוסף, רוב העבודות שלי מעוצבות למקום ספציפי ודורשות מחקר באזור. זה גם שינה את השפה הפיסולית שלי, פעם עבדתי בשרף פלסטיק, פיברגלס ומראות, אחרי הסבב האחרון התחלתי לעשות סיבובים באזור ומצאתי מעין בונקרים ישנים שנראים כמו איגלו מבטון והצורות שלהם התחברו לי לעבודות הפיסול. אני גם עובדת מול הנוער של העוטף וגם הפרויקטים שלהם מתעסקים המון בחרדה, בקושי ובהווי של החיים תחת צבע אדום".

לפעמים סיטואציות כאלה מכניסות את הגוף למצב הישרדותי שקשה למצוא בו פנאי לעשיה אמנותית. אך פעמים אחרות, חדוות היצירה מנצחת ולאמנות פן מרפא שגם יכול לגעת באנשים אחרים. "כואב לי בידיים כשאני לא מציירת או נוגעת בחומר, אז השתדלתי לצייר גם מרחוק, להתאמן, לקחת דף ופשוט לשרבט קצת" משתפת צרפתי-מקס. "בשבילי הציור, הרישום הם כלי לשחרר את המשקעים שמצטברים". בעיניי אלפסי חשוב גם לתת לנושאים האלה במה באמנות, להיות אותנטיים ולהביע עמדה. "אני מרגישה שיש שתיקה רועמת בנושא. הייתי שמחה להגיד בעיקר לאמנים צעירים, לא לפחד לגעת במקומות הכי חשופים וכואבים כי יש בזה המון כוח". ממצבי קיצון, אתגרים וחוסר יציבות לפעמים נולדים רעיונות חדשים, שיכולים להתפתח למקומות ומיזמים נפלאים. "אני אמנית אבל גם בעלת עסק בתחום האמנות והחשיבה העסקית היא איך אפשר להמשיך ליצור במצב חירום, גם כשיש מחסומים של יצירה ופרנסה, הייתי שמחה להרים קהילת אמנים שתהווה מנוף גם בתקופות האלה" אומרת צרפתי-מקס.

לא רק אמנות מקומית מוצגת בעוטף עזה, בקיבוץ בארי יושבת גלריה אמנות ותיקה ששמה לעצמה מטרה להביא אמנות עכשווית במיטבה לפריפריה הדרומית ולחשוף את קהל הציבור המקומי לתרבות ואמנות איכותית מכל הארץ. גם פה, אחד המחסומים הראשונים שעולים הוא המחסום הלוגיסטי. "כשיש מבצע או הסלמה, כל הלו"ז משתנה, כל תערוכות זזות, צריך להזיז את הדפוס, למצוא דוברים חלופיים, לפרסם. בקיצור, זה פוגע בכל התערוכות קדימה ולא רק בנוכחית, זה משבש את החיים. התערוכה כמובן גם עומדת סגורה, כי אנשים לא באים במצב הזה. ביום שהתחיל הסבב האחרון היו פה שני אמנים לקראת התערוכה הבאה, הם נשארו לישון פה והיו אמורים להישאר לעבוד ולחקור את האזור למחרת. בבוקר התחיל המצב, הם נכנסו ללחץ כי הם לא רגילים ומיד דאגתי לפנות אותם, הם ממש נמלטו מפה גם לאמנים המצב לא קל. כשיש מתיחות אין ספק שזה פוגע, אנשים מפחדים לבוא, זה המצב, אבל אנחנו לא נסגור בגלל זה, אפילו באמצע צוק איתן הייתה תערוכה שהציגה". אומרת לנו ד"ר זיוה ילין, מנהלת ואוצרת הגלריה בבארי.

כעת, מתארחת בגלריה תערוכתה של האמנית אורית ישי בשם 'נווה מדבר שלוותא', שעוסקת בניגודיות והתעתוע שבין הנוף הפסטורלי סביב והשקט שמופר. "היא לקחה את הגלריה והפכה אותה לנווה מדבר, כל הרצפה כוסתה בחול, הכניסה דקלים ובריכה שעבודת ווידיאו משתקפת בה. המבקר נכנס למקום מרגיע, אבל זה לא מה שאתה רואה או שומע, בעבודת הווידיאו המוקרנת רואים את נופי האזור שלנו, נופים פסטורליים יפים המצולמים ממבט על בהם מתגלים, נופי מלחמה, מחפירות ושרידים צבאיים של תקופת הבריטים. בפס קול ברקע שומעים את קולו של בחור שמגלם סיפור אמיתי ממלחמת יום כיפור, המציג יחסים מעניינים בינו לבין שבוי מצרי, אליו התחבר ונתן לו לברוח" מתארת ילין. העבודה מספרת סיפור על חברות, שלום על רקע המלחמות המתמשכות ובימים אלה מקבלת עוד יותר רלוונטיות כשהקיבוץ ממוקם ארבעה קילומטרים בלבד מעזה. "אנחנו כגלריה מנסים לתת ייחוד למקום ואמנים אוהבים לבוא ולעבוד פה, לראות קיבוץ שיתופי, יש קסם למקום. יש הרבה אמנים שמתעסקים בנושא הביטחוני באזור, תמיר צדוק למשל הציג בעבר תערוכה בזמנים שהיו פה שריפות רבות, שדות בוערים, הוא לקח את הפצצות ועפיפוני התבערה והתכתב עם הנושא בדימוי שטיח מעופף אותו ניסה להפריח בשמיים".

ילין היא גם אמנית בעצמה, בעלת סטודיו בבארי. כילידת המקום היא נולדה לתוך המציאות הזאת ואפשר להגיד פיתחה מעט אדישות אליה או אולי זה יצר היצירה שמבקש להמשיך ולהתקיים בכל מצב. "הסטודיו שלי שוכן במבנה ערבי ישן ללא מיגון ובכל זאת, אחרי יומיים שהשתגעתי בבית, הלכתי לסטודיו ועבדתי. אולי אני משוגעת, אבל די כמה אני יכולה. גם באמצע צוק איתן כשאני שומעת ברדיו איך זה הולך ומתקרב לבארי, המשכתי לצייר ויש לי עבודה 'צוק איתן', ציור בהול עם נזילות". אמנות ניתנת לפרשנות אישית ובמקרה הזה קשה לנתק את ההקשר הגיאוגרפי ממנה. "מי שמכיר את העבודות האדומות שלי ויודע שאני גרה בעוטף עזה, בדרך כלל משייך את האדום לאיום ולכריזה צבע אדום. אני לא בן אדם פוליטי והאדום אצלי הוא רגשי, שמביע חום ואהבה ולאו דווקא מלחמות, אבל כל אחד יכול לתרגם איך שהוא רוצה".

לא צריך לנסוע רחוק כדי לחוות מחסום יצירתי כזה או אחר, כולנו חווים כאלה מפעם לפעם וזה יכול לקרות גם בסיטואציות יומיומיות אחרות. יעל אורנשטיין יוז היא אוצרת תוכן וקריאייטיב, מעצבת, יוצרת הפודקאסט ׳הניצוץ׳ וכותבת הספר ׳מימוש ופוטנציאל בעולם חסר׳. אורנשטיין יוז יצרה יחד עם חן נבו את LU SCHOOL, בית ספר לאנשים קריאטיביים שמסייע להם לפצח את הזהות המקצועית. את המיזם הקימו השתיים בשנה הראשונה של הקורונה, כשהבינו שבחוץ משהו תמיד משתבש ואנשים צריכים ללמוד איך להישאר בתנועה חרף השינויים סביבנו. התשובה טמונה בגמישות מחשבתית, הפניית מבט פנימה והחוצה אל העולם. "ללא ספק קורים דברים מלחיצים ולא פשוטים, צריך לראות איך זה מניע אותנו לפעולה; לצלם, להקים עמותה או להוציא קולקציה של טישרטים למחאה. יש שיר של מאיר אריאל שאומר 'משורר לוקח את המצב הכי ירוד ועושה מזה שיא של אמנות'. זה מה שאנשים קריאטיביים יודעים לעשות, לקחת מציאות ולהגיב אליה. לחשוב מה באמת יכול להקל עליי ואיך אני יכולה לתת ערך לאחרים ומתוך זה להמציא מוצרים, שירותים ויצירות".

איך אנחנו יכולים לזמן אלינו רעיונות חדשים?

"יש ספר מהמם בשם 'קסם גדול' של אליזבת גילבר שמתעסק כולו ברעיונות ואיך הם מגיעים לעולם. היא מתארת את הרעיונות כישויות נפרדות שמסתובבות בעולם שבאות לידי ביטוי דרך אנשים. כשמגיע רעיון ממש טוב הוא דופק לנו על הדלת, את יכולה להגיד שאת עמוסה או עוסקת במשהו אחר ואת יכולה להגיד כן ולהתחיל להשקיע כדי שייצא לעולם. ככה שרעיונות הם לא בדיוק שלנו, אנחנו רק מייצרים את התנאים כדי שיגיעו ואם אחד כזה מגיע, לא לתת לא לחמוק. ההצעה שלנו היא לטוס למחשב, לפתוח קובץ ולהתחיל לכתוב את כל האינפורמציה שעולה, בניצוץ הראשוני הזה יש פוטנציאל אינסופי. ואז, להוציא את הדבר מעצמך, לקבוע את הפגישה הראשונה למשל, זה מייצר לך מחויבות להתחיל להגשים אותו".

וכשאנחנו נמצאים במצב של מחסום יצירתי, איך אפשר לפרוץ אותו?

"הייתי מציעה למצוא עוגנים של מקומות, אנשים ופעולות שמעוררים בך השראה ולהכניס את עצמך למסגרות זמן עם אנשים כמוך, לנסות להיכנס לתנועה כלשהי שתעורר בנו מחשבות חדשות. כל הזמן יש משהו בחוץ שמשקשק את עולמנו, יש הרבה טכניקות שמלמדות איך לייצר יותר יציבות, להשתמש בשקשוק הזה לטובתנו".

איך עושים את זה?

"לא להיבהל ולהכיר שהשינוי זה הדבר הכי קבוע שיש עכשיו. החובה שלנו בתור אנשים יצירתיים, מותגים או ארגונים היא להביע עמדה; פוליטית, חברתית, סביבתית, לא להישאר ניטרליים. ככל שאנחנו נשדר משהו יותר אותנטי ונגיב למצב בצורה שמתאימה לערכים ולסיפור שלנו, לא בצורה פוגענית כמובן אלא כזו שמביעה עמדה באומץ, יגיעו גם לקוחות, ה'שבט' שהכי מתאים לנו".

לימים שקטים ויצירתיים.