הורסים ובונים מחדש: זוג האמנים ניצן מינץ ודדה בריאיון זוגי

נפגשנו עם המשוררת החזותית ניצן מינץ ואמן הרחוב דדה בנדאייד (פלסטר) בהקמות לתערוכה הזוגית שלהם בכיכר המדינה. כששניהם עוד צובעים ומציבים את עבודותיהם, תפסנו אותם לשיחה מרתקת ומפתיעה בכנותה על הסיבות שהביאו כל אחד מהם ליצור ברחוב, על המפגש בין השניים שהגיע לאחר 4 שנים של קשר וירטואלי ועל הודעה של בעלת הדירה שלהם שהכעיסה אותם במיוחד אבל ממנה נבעה התערוכה הנוכחית.

תחילת הדרך

באופן יחסית משיק, שניהם נולדו וגדלו בתל אביב ומצאו בשכונות השונות וברחובות העיר את המקום לפרוק ולפתור תהליכים שמתחוללים בתוכם. שם גם פיתחו את היצירה שלהם שהפכה אותם לשמות מוכרים בתעשייה.

דדה: "גם בתור נער וגם בשירות הצבאי שלי הייתי עושה ונדליזם, יוצא לפרוק אנרגיות ברחובות ובוחן את הגבולות. מצד אחד סבלתי בצבא, לא הסתדרתי במסגרת ומצד שני הייתי קצין ושירתתי בבית לחם שם  עברנו סיטואציות לא נעימות. זה גרם לי לחפש איפה לפרוק ומה להגיד. עד אז לא הסתכלתי על אמנות בתור קריירה זה היה תחביב ואחרי השירות הצבאי, מלווה בפוסט טראומה שהגדרתי לבד, גיליתי את הפלסטר. זה היה תוך כדי שרבוט וממש באותו ערב לקחתי מרקר, יצאתי מהבית וחזרתי עליו באובססיביות ברחבי העיר. רציתי להשאיר משהו קטן ממני. במשך חודשים הייתי יוצא רוב הלילות, חוצה את העיר ומצייר פלסטרים. הייתי עובר במקומות ולא זוכר שהייתי משאיר שם פלסטר. אתה שם לב שהרחוב משתנה, שיש עוד כתובות וסימנים ומתחילים ללמוד את הרחוב ואת המשתתפים בו".

ניצן: "בגיל 17 הסתובבתי אבודה במרחב הציבורי והרגשתי שאין לי מקום בבית בו גדלתי. הוא שימש מעון לא רשמי לילדים ממשפחות הרוסות. הבית היה רווי באסונות של אחרים והייתי צריכה תמיד לחלוק הכל באפס פרטיות. לא מצאתי את עצמי ומאוד סבלתי עד שהתחלתי לכתוב שירה וכמו דדה לקחתי מרקר, יצאתי למרחב הציבורי כדי להביע את מה שאני מרגישה והרחוב קיבל אותי ממש יפה".

איך השפיעה התחושה החתרנית על תחילת הדרך?

ניצן: "האדרנלין החייה לי את הנפש. אמנם זה אסור אבל צריך לזכור שזה בסוף אמנות, לא שדדתי בנק. אבל זה סיפק אנרגיה לנערה שהייתי כמו החייאה".

ואז הפכתם למצרך נחשק

ניצן: "כיוונו לזה כל הזמן. כבר מההתחלה התחלנו למכור עבודות, זה היה אינטואיטיבי לשנינו בנפרד שאנחנו רוצים לעשות כסף מהדברים שאנחנו יוצרים. אני הייתי מארגנת ירידים קטנים בחצר ומוכרת עבודות בגרושים".

דדה: "המפגש שלי עם העולם המסחרי היה שונה. לאט לאט הבנתי שיש את הקטע הזה- למכור. שנתיים שלוש אחרי שהתחלתי, פנה אלי גלריסט שרצה לראות את העבודות שלי והציע לי לעשות תערוכת יחיד. החלטתי לזרום וללכת על זה ומאז החלטתי שזה יהיה העיסוק שלי כי זה מה שאני אוהב לעשות".

יש משהו יפה בזה שקהל רחב יכול לצרוך את האמנות שלכם, החל מאנשים שיראו אותה בשכונה ולא היו נחשפים אליה בדרך אחרת, עד לאנשים שיקנו יצירה יחידה במינה וישקיעו לא מעט כסף

ניצן: "צריך להסתכל על כל הקהל הזה, רובם צורכים בחינם את היצירות שלנו במרחב הציבורי וגם בגלריה וזה יפה שיש אופציה נגישה".

ספרו על המשולש של השכונה, המתגוררים בה או המבקרים בה והאמנות

דדה: "מצד אחד חשוב לנו לדעת איפה אנחנו יוצרים ולמי זה מדבר. עם השנים הרעיון שמוביל אותנו הוא להיות ספציפיים במקום פה ניצור. אבל מהצד השני, בתחילת הדרך הכנתי שבלונה והלכתי לרסס אותה מאה פעמים ולא חשבתי איפה זה בדיוק ייצא. צריך את האיזון בין האינטואיציה לחופש ותכנון".

בטח נתקלתם בחוויות מגוונות

ניצן: "יש המון סיפורים מוזרים כשיוצרים ברחוב. למשל כשעבדנו בניו יורק, פתאום ראינו שודד שמנפץ חלונות של רכבים, אז השתטחנו על הרצפה מאחורי רכב והתקשרנו למשטרה שבאה ואספה אותנו כדי לרדוף אחריו ולזהות אותו. יש בעלי בית קיצוניים שיום אחד יבואו להציע קפה ועוגה בבוקר ולפעמים יאיימו להתקשר למשטרה אם לא נמחק את העבודות".

דדה: "יש שיחות נפש עם הומלסים וסרסורים ודברים שלא חשבנו שנגיע אליהם. רגע אחד אנחנו יכולים להיות בגלריה מפונפנת לכרוע ברך בשלולית שתן כדי להגיע לחלק מסוים בקיר. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את זה. אנחנו מרגישים כמו נוסעים בזמן שמדלגים בקלילות בין העולמות אבל לא שייכים לאף עולם".

איפה אתם מרגישים הכי בנוח?

דדה: "ברחוב אני מרגיש הכי בנוח ושם לעבודות שלי יש אנרגיה שאין בשום מקום אחר. אבל אני אוהב את תהליך היצירה גם בסטודיו. בעבודה בחוץ מתמודדים עם בלת"מים, אתה לא רוצה לעשות פאשלות. בסטודיו תמיד יש עוד יום".

ניצן: "אני מאוד חרדתית כשאנחנו עובדים ברחוב. יש לי חזון אבל כל התנאים לרעתי. הזמן אוזל, אנשים שעוברים ומדברים והתמודדות עם המון סיטואציות, בעוד שבסטודיו יש שקט ונוחות".

איך הכרתם?

ניצן: "הכרנו בזכות הרחוב. עקבתי אחריו והייתי גרופית, הערצתי אותו. התחלתי לשים את השירים שלי ליד עבודות שלו שאולי הוא ישים לב והוא לא שם לב. פניתי אליו בפייסבוק והתחלנו להתכתב. אלה היו סך הכל 4 שנים של ניסיונות להכיר את הבן אדם עד שבסוף החלטנו להיפגש. אמנם דדה הוא אמן אנונימי אז אין תמונה שלו ברשת ולא ידעתי איך הוא נראה אבל ההתכתבויות היו מאוד שונות, הייתה כימיה מדהימה בשיחה, הייתי יכולה להיות הכל והרגשתי שהוא נתן לי בית. אחרי שנפגשנו, מהר מאוד עברנו לגור ביחד ויצרנו באופן טבעי זה לצד זה. שנינו עובדים על הרצפה והתחלנו לראות את החומרים אחד של השנייה. העבודה יחד לא התחילה מיד אבל תמיד ניסינו למשוך אחד את השני לאותם פרויקטים כדי שנהיה תמיד ביחד. הבנו שאנחנו מגיעים ממקומות דומים והרבה פעמים הרעיונות שלנו יכולים לעבוד תמתית וקל להצמיד אותם בכל מיני דרכים, אבל זה לא התחיל בקלות. האתגרים שיכולים לצוץ זה החיבורים והקומפוזיציות אבל בסוף שנינו לא מפחדים לבקר אחד את השנייה, לדבר על פגמים, לנסות דברים, להתחיל מאפס ולהרוס אחד לשנייה".

מה היעד הבא?

אנחנו צריכים לגדול עוד ולהגיע לסקיילים רחבים. אנחנו מרגישים בתחילת הדרך ויש לנו ים אנרגיה. אנחנו רוצים להתפתח לפיסול, הצבות וחומריות פנימית ולהכיר עוד חומרים ועוד טכניקות וליזום עוד שיתופי פעולה עם אנשים ואמנים שיש להם כלים שלנו אין ואפשר להסתייע בהם. אין גבול לאן אפשר להתפתח. אנחנו לא שבעים ויש לנו המון תיאבון".

מה מעורר בכם השראה?

"מבחינת אמנים, ג'ני הולצר ((Jenny Holzer ומארק ברדפורט ((Mark Bradford. שעובדים בסקיילים מטורפים ומבחינה חומרית עובדים באופן דומה בהקשר של אסטתיקה של חפירה ושכבתיות. מעבר לזה, מה שהכי מסקרן אותנו הוא איך הרחוב מגיב לזמן, איך הוא מתקלף, איך נחשפת שכבה שחושפת איך חיו לפני 100 שנה. אנחנו יכולים לעבור ליד קיר בדרום העיר שיש עליו שכבת השפרצות של מלט וצבע ואנחנו חוקרים ומגלים שהבעלים של הנכס מייצר אריחים מ-1936 וכל יום עובר עם מלט ופיגמנטים ושופך על הקיר כי בא לו לזרוק את החומר ונוצרות טקסטורות. זו השראה מדהימה עבורנו".

התערוכה התחילה ממקום לא צפוי

"לפני חצי שנה קיבלנו טלפון מבעלת הדירה שלנו שמבשרת שהיא מכפילה לנו את השכר דירה. נכנסנו לנכס הזה בדרום העיר בסגר הראשון של הקורונה, זה היה 200 מ"ר של מתחם נטוש ששימש בעבר כמועדון חשפנות ובית זונות וכשאנחנו נכנסנו זה היה חורבה. קירות מפורקים, בלי חשמל וסמים מפוזרים בכל עבר. בתקופת הסגר שיפצנו מאפס את המקום והפכנו אותו לסטודיו ובית. סיימנו את השיחה עם בעלת הבית והיינו כל כך כעוסים ועצבניים. אתם יודעים מה זה לשנע 200 מטר של חפצים ועבודות ומחסן מלא ביצירות מלפני עשור, חשבנו שזה טירוף. מתוך הכעס התחלנו לשבור את הבית ולהרכיב עבודות חדשות. יש בעבודות הכל מהכל: רהיטים, תיבות דואר וחשמל, ציפיות, אריחים, חלקי קירות וטפטים וארכיון שלם של עבודות ישנות שקרענו. קולאז' של עבודות מכל כך הרבה התקופות. זה יצר אצלינו שרשרת יצירה, אנרגיה כאוטית של השמדה ובנייה עצמית. היצירה עצמה הייתה ממש כיפית, הרגשנו הרבה יותר קלילים".

"היכולת שלנו להשמיד עבודות בקלילות נובעת מתוך היצירה במרחב הציבורי", הם מספרים. "במרחב עולים ומוחקים אותנו. בניין נהרס ובנין נבנה. אנחנו מתרגלים לשינויים האלה, לעובדה ששום דבר לא לנצח, עבודות מתכלות".