אביב הגיע: האמן שיגרום לכם להסתכל על מוצרי ניקיון מזווית אחרת

כשפתחתי את דלת הסטודיו הכבדה של אביב גרינברג חשבתי שאראה משהו אחר. ציפיתי לראות את עבודותיו הצבעוניות הכוללות חומרי ניקוי מסודרים כמו חיילים על מדף, אין סוף חובטי שטיחים על הקירות וצינורות מלאים בנוזלים זרחניים. נכנסתי והופתעתי לגלות חלל מלא ציורים סוריאליסטיים, עגלה עם צבעי שמן ושלדי פלסטיק לבנים שזורים זה בזה. "ברוכה הבאה לסטודיו" הזמין אותי בחיוך.

איך הכל התחיל

הסטודיו באמת היה מלא בעבודות פיסול גדולות וצבעוניות עד לא מזמן, אך התרוקן מהן למען פרק אמנותי חדש בחייו של אביב. "כדי להבין מה קרה, צריך לחזור להתחלה" אמר.
"התחלתי כצייר חובב ולא התייחסתי לזה כאל משהו רציני. רק אחרי הצבא היה לי מין פרץ אמנותי גדול. כל מה שרציתי היה לצייר וזה מה שעשיתי. בטיול אחרי הצבא התעסקתי בלייצר לעצמי תיק עבודות והגעתי לשנקר עם ציורים שציירתי בהשראת מה שראיתי בבית".

מה ראית בבית? 
"האמת שאני בא ממשפחה של יזמים, אמא שלי בעלת חברה ואחי הייטקיסט, אז יש לי גם את הצד היזמי, אבל אז בעיקר התמקדתי בציור פורטרטים, כמו אחותי. הערצתי אותה תמיד, מאז שהייתי ילד. חיקיתי אותה. הייתי רושם בעיפרון, אנשים ודמויות מצילומים. באיזשהו שלב היא הפסיקה לצייר, כי היא הייתה במצב נפשי ממש לא מאוזן. היא טופלה בהמון כדורים פסיכיאטריים והקשר בינה לבין היצירה אבד לגמרי. הרגשתי אז שאני ממשיך את הדרך שלה".

לאן נעלמו הפורטרטים בדרך? 
"כשלמדתי בשנקר, הצד היזמי שלי התעורר ובשנה השנייה שלי הקמתי תערוכת יחיד שלי מאפס. ביום ציירתי, בלילה חילקתי פליירים. אצרתי והפקתי אותה בעצמי ומאוד התרגשתי. לתערוכה הזאת, הגיעו מעל לאלף איש שהתחילו לשאול אותי שאלות כמו למה יש סימנים מסוימים בדמויות, או למה בחרתי בצבעוניות הזאת, ופתאום הבנתי שאני לא יכול לדבר על זה. שאני חסום". 

מה היה החסם?
"הדמויות האלה היו מאד קשורות לאחותי, לדברים שקורים לי בבית ולנטייה המינית שלי. הקאתי בתערוכה את כל מה שהיה לי בצבא. הפורטרטים היו התנקזות של המון דברים לתוך משהו מאוד ראשוני. בוסרי. מצד אחד, ההתנסות הזאת בעשייה של תערוכת יחיד נתנה לי המון כלים, אבל מצד שני היא גם מאוד חסמה אותי כי הרגשתי לא מוכן לפתוח את כל הדברים האלו דרך העבודות. אחרי התערוכה הפסקתי לצייר לגמרי וחיפשתי דרכים אחרות ליצור".

הבריחה מהציור

חיפשת דרכים לברוח.
"לגמרי. התחלתי לייצר דברים שאני לא צריך לעמוד מאחוריהם. יותר קרים, ציניים ומרוחקים. ניסיתי למצוא דרכים אחרות לדבר על ציור ולייצר ציור, אז התחלתי לפסל".

אז למה פלסטיק ומוצרי ניקיון?
אני גר בנווה שאנן. כל פעם שהייתי עובר בשכונה, המבט שלי היה על החנויות הקטנות והקיוסקים הסובבים מוצרי תחזוקה וניקיון. הייתי עובר ליד הפחים שעומדים ליד בתים בשיפוץ והמבט שלי היה נתפס על צינורות ובקבוקים, אז פשוט הבאתי אותם לסטודיו והתחלתי ליצור איתם". 

ומה באמת עומד מאחורי מוצרי הניקיון? 
"היום אני יודע להגיד שהרבה דברים עומדים מאחורי זה. מעבר לזה שהבית שלי היה סגור ולא היינו מוציאים החוצה דברים, כמו הסיפור עם אחותי, הוא היה סוג של מקדש, גם פיזית. לא היינו מזמינים אנשים. אבא שלי סופר אובססיבי לניקיון, לפעמים הוא לא היה מסכים לנו להיכנס לסלון כשהיינו ילדים כדי שלא נלכלך את השטיח. היינו בית כזה עם חוקים מאוד ברורים. משהו התחבר בין הבית, לשירות הצבאי ולנווה שאנן, המאוד מלוכלכת שיחד עם זאת יש בה המון מוצרי ניקיון, ונוצרה לי מין רשת משמעויות בשלב מאוחר יותר".

איך השירות הצבאי השפיע?
"בצבא פיקדתי על פלוגת חיילים בכלא 4 בתור סוהר. מסדרי ניקיון היו חלק מהרוטינה בתוך מקום כזה שלא באמת יכול להיראות נקי. זו גם הייתה תקופה מטלטלת בשבילי, פגשתי הרבה אוכלוסיות שונות, הרבה אנשים שלא רצו להיות בצבא בשום צורה, ובסוף כל הרגשות שהרגשתי ולא הוצאתי בזמנו, קיבלו ביטוי מאוחר יותר ביצירה שלי".

מוציא את הכביסה המלוכלכת

אביב מספר שבדיעבד הוא הבין שמאחורי מוצרי ניקיון יש הרבה משמעויות. שהם לא נצבעו בצבעים שלהם בלי סיבה; הם צבועים כך כדי למשוך את העין כמו משהו מתוק, ומנגד הם מלאים בכימיקלים ורעל. חומרי הניקוי היו מבחינתו ביטוי לדברים שאנשים מחביאים בארונות, כמו את ה'כביסה המלוכלכת' שמעדיפים להשאיר בבית. "כשהתובנה הזו נחתה בראש שלי, החלטתי להוציא את מוצרי הניקיון החוצה ולשים אותם בפרונט. החומרים האלו נועדו להסתיר, לנקות, לטאטא ואני רוצה להוציא הכל. בזמן הזה, שיניתי גם את שגרת החיים שלי, התחלתי טיפול פסיכולוגי ואימונים ולאט לאט גם המשפחה שלי השתנתה דרך האמנות".

איך המשפחה הגיבה לשינוי? 
"העבודות שלי הפכו להיות מאוד אישיות והיה להם קשה בהתחלה. רק לאחרונה, בשנה שאחותי נפטרה, כשהספדתי אותה והוצאתי את הסיפור שלה למעגל קרוב ורחוק, אז הם התחילו להבין את זה באמת".

ועכשיו חזרת לצייר כי אתה מרגיש בנוח לחשוף את עצמך ככה? 
"הקורונה הפכה את העבודות שלי לרלוונטיות מידי. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו אחר ומהר, כי הדימוי של חומר ניקוי כבר מת, גם סימבולית מבחינתי. לפני שהתחילה הקורונה הייתי אמור לעשות כמה פרויקטים גדולים בהיכל התרבות, ב- Pecha Kucha ולדבר על השפה הזאת של הניקיון וממש התכוננתי לזה. בסוף כל זה לא קרה והגעתי למצב שהסטודיו מלא בעבודות ואין לי מקום לזוז בו, אז החלטתי לסדר בסטודיו מייצג של העבודות שלי. אחרי שסידרתי את המייצג, הגיעו לצלם איתי ראיון בסטודיו, ופתאום הייתה לי אנחת רווחה והבנתי שעכשיו כולם יכולים להיחשף לעבודות שלי ולמה שהן מסמלות. הנקודה הזו שחררה אותי וחתמה את העיסוק שלי בחומרי ניקוי". 

יש עוד אזכורים של מוצרי ניקוי בציורים שלך.
"זו התפתחות של זה. אני עדיין משחק איתם אבל משהו מאוד השתנה, גם בי, וגם ברצון שלי להיות יותר אקולוגי וירוק. אחרי הסגר הראשון החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי במקום הזה, כי גיליתי שהמחזור כאן הוא מאוד מיושן, והיה לי חשוב לייצר גם טוב ודרך האמנות שלי להעלות גם את המודעות האקולוגית. התחלתי להסתובב בין החירייה למפעלים מסוימים ונחשפתי להמון פסולת ושאריות שאפשר להשתמש בהן. התחלתי לאסוף את כל החומרים האלו וליצור מהם. זו בדיוק האנטיתזה לעבודות המוקדמות שלי. עד עכשיו דיברתי על ניקיון ועל סדר ולייפות דברים ולהסתיר, והיום אני נותן הרבה מקום ללכלוך ולבלאגן דרך פסלים שאותם אני גם מכניס לציור. כך בעצם התחלתי לצייר שוב.

מה על הפרק?
"בחודשים האחרונים התחלתי לצייר בשמן, בניגוד לאקריליק שאיתו עבדתי בעבר, והתאהבתי שוב בפעולה הזאת. אני מרגיש שיש לי המון חופש היום בציור. עכשיו אני עובד על שתי תערוכות שישלבו בין הפסלים הלבנים לציורים ועוד תערוכת יחיד שאני עובד עליה במקביל. אני גם מוצא את עצמי מאוד נמשך לווידאו לאחרונה, ואני כבר עובד על משהו חדש".