400 אדריכלים, מעצבים ואמנים צעירים בתערוכת הגמר בבצלאל

יותר מארבע מאות בוגרים, אדריכלים, מעצבים ואמנים צעירים סיימו השנה את לימודי התואר הראשון בבצלאל ומציגים כעת את פרויקטי הגמר שלהם בתערוכה השנתית ברחבי קמפוס הר הצופים ובמחלקה לארכיטקטורה במרכז העיר. בתערוכת הבוגרים של המחלקות אדריכלות, עיצוב תעשייתי, עיצוב קרמי וזכוכית, תקשורת חזותית, אמנויות המסך, אמנות וצילום מוצגים פרויקטים שנוצרו מתוך אמירה אישית, מחקר וחדשנות. (עד: 3/8).

אלפי המיצגים בתערוכה, משקפים עיסוק מורכב ומרובד באישי, בחברתי, בגלובלי ובמקומי ומורכבים מקשת רחבה של פרויקטים אישיים בנושאים של זהות, זוגיות, משפחה, תרבות ומורכבות הקיום המקומי והאוניברסאלי. לדברי קברניטי בצלאל, היצירתיות של הסטודנטים באה לידי ביטוי בחידוש וחדשנות, הן מבחינה רעיונית והן מבחינת טכנולוגיות וחומרית, כשלצד אלו ניתן להבחין בהתכתבות עם מסורת, מורשת, שורשים ומלאכות עתיקות.

להלן הפרויקטים הבולטים בשלוש מהמחלקות:

המחלקה לארכיטקטורה:

יואב אוריון – סכר שכחה
העיר חיפה, כנקודת המוצא של הפרויקט, הינה מרחב כאוב, מסוכסך שברבות השנים נעשה ניסיון למחות את הזיכרונות הטעונים בו. 'סכר השכחה' מבקש לעצור את חיפה, לאפשר לה להכיר בעברה המרובד והמורכב ולהמשיך לצמוח באינטנסיביות. יחסי הגומלין, אותם הסכר מנסח, הם בין הצד הריק של ואדי סאליב לבין הצד שיתמלא בשכונת הדר. במרחב השלישי, בין שני הצדדים, נוצר מרחב ביניים ציבורי, מישור פתוח וארוך כמן מרפסת עירונית.

אור רג'ואן – ללא שם
עניינו של הפרויקט, הוא הרצון לחירות והאמונה ביכולת הפעולה והיצירה של האדם, גם כשהוא מסובך ולכאורה לכוד בסבך רשתות הכוח של המדינה והממסדים הגדולים. מחוז חפץ, מעבר לגבול, מדינת הטבע, המשמרת תמידית את רוח הספר, המציעה מרחבים פתוחים. ההתמקמות במחצבה עלתה מתוך חיפוש של מרחב בעל פוטנציאל לפרוח כאזור אוטונומי, פתוח יחסית, אולי בעקבות הזנחה מצד המדינה. טריטוריה חסרה במקום של סכסוך על יחידות שטח, אדמה לא אדמה במציאות של נוף הולך ונעלם, מקום שמאפשר גישה בין לאומית מכיוונים מנוגדים, מרחב תחום מבלי שיהיה צורך בחומות, אפשרות להוספה של טבע במקום גריעה שלה.

מתן גל – אפריקה ישראל
הפרויקט נעוץ בתווך היחסים בין ישראל למדינות אפריקה השכנות. באמצעות כינונו של קו רכבת הנמתח דרך המסדרון הגיאוגרפי של סיני ונע על בסיסו של נהר הנילוס, מוצעת פלטפורמה לסחר גלוי, נקי ושוויוני, הנגיש לפלח אוכלוסייה ושוק רחבים, ועתיד להוות מנוף פיתוח ויזמות במדרג הפרטני והקולקטיבי כאחד. כדי לבסס גישה זו, הפרויקט מציג ייתכנות תכנונית לשתי תחנות – האחת בג'ובה, בירת בדרום סודן, והשנייה, בבאר-שבע, ישראל. המודל ההשוואתי נועד לחשוף את הדומות הטקטונית לצד הערכים המקומיים שמאפיינים כל מקום.

המחלקה לעיצוב תעשייתי:

אלון שריד – קיו טו קיו
תקרות תאטרון עמוסות בפנסים, כל אחד מהם נדלק ב-cue המתאים ויחד הם מספרים סיפור.
Cues היא מערכת פנסים חכמים המאפשרת להתאים מצבי תאורה לצרכים השונים במרחב הביתי, תוך שהיא חוגגת את רגעי השינוי בין המצבים בחוויה תנועתית רבת אלמנטים. טרנספורמציות בגובה ובכיוון של מערך הפנסים, מכוננות מעין טקס מעבר בין שגרות החיים בבית. בכך, הטכנולוגיה שמאפשרת שינוי בלחיצת כפתור לא נותרת סביב נוחות והתאמה בלבד, אלא גם מייצרת מודעות ולמידה של קצב וסגנון החיים בבית.

אלי ספיבק – קומפקט
אם כבר ארזתם לבד, קחו אתכם 50% יותר תכולה במזוודה קומפקטית. אין צורך לשלוח מזוודה לבטן המטוס ולהמתין לכבודה. אפשרי? מסתבר שזה לא בשמיים. מזוודת הטרולי של ספיבק היא בעלת תא וואקום המאפשר את שאיבת האוויר המיותר בעזרת משאבה בגוף המזוודה. מד-משקל מובנה יציג את משקלה כדי שלא תחרגו ממגבלות חברת התעופה. גלגלי 360 יניעו אותה בקלות על מגוון משטחים במגוון יעדים, וכשתשובו הביתה תוכלו לקפל אותה לחצי מגודלה ולאחסן בנוחות.

ליאן רוזנטל – לשפוך אור. מיכלי אור. מים. סאונד.
תהייה על חומר ועל האפשרות שלו להיות נוכח או לא נוכח במרחב, הולידה את הפרויקט. האם חומר הוא מוחשי? האם אור וצליל הם חומר? המחשבה העיצובית על מכלים למזיגה שוכנת במהות ולא בפונקציה. האסתטיקה מתרחשת עם כניסת אור למכלים הבנויים כך שאור נבלע ומתגלה מתוך הפורצלן והמהות היא שיוצאת ועוברת אל המשתמש. מזיגת המים מאפשרת תיווך חווית אור חדשה וחווית תהודה המשתנה בין המכלים.

המחלקה לעיצוב קרמי:

סשה קוטלר – קרוסלה – תנועה במעגל החיים
במבט ראשון, האובייקטים ם נראים בוהקים, מבריקים ומזכירים לנו שעשוע במהלך קרנבל. אבל במבט מקרוב, נחשף סיפור גרוטסקי . קרוסלות מסתובבות, מרמזות על הזמן הספירלי והמרחק. "אני מציעה להסתכל על החיים שלנו כמו על קרוסלה ובבחירתנו להסתובב עליה, לעמוד באמצע, להתבונן מבחוץ, או אולי, לבחור בקרוסלה אחרת" אמרה קוטלר.

רן סלפק – נחיל
"בפרויקט זה, ברצוני לגרום לתחושה של עיוות המרחב, המציאות, הפרופורציות והזמן, באמצעות יצירת אפקט של תנועה אלימה והמולה שקפאו מסיבה כלשהי, אך עתידות להתפרץ שוב בפתאומיות; תחושת ישיבה על קצה הכסא בציפייה דרוכה, מעין "Cliffhanger". כמו כן, אני מכוון לכך שכל זבוב יהיה מרשים בפני עצמו. אלא שאין זו מהות הכל בעיני, שכן זהו נחיל, וכוחה של העבודה נובע מתחושת האנרגיה שגלומה בעדריות או הלהקה, ותורמת לכך שסך כל הזבובים ביחד יהיה שלם הגדול מסך הזבובים המרכיבים אותו. זאת באמצעות עיצוב הדינמיקה במרחב, ויצירת תחושת עומס ומסה" אמר סלפק.

שי רוסלר – דיווה'לה
"יצרתי לי עולם פנטסטי. עולם בו האישה היא המרכז והמוקד, וכל אופני הקיום והנוכחות שלה בו ראויים ומותרים. פיסלתי פיגורינות, דמויות נשים מפורצלן, שבכל אחת מהן מודגשים אלמנטים נשיים ו/או מיניים שונים. הדמויות נעות על הסקאלה בין הסקסי לנלעג, הנינוח והרופס, בין שחרור להיעדר שליטה, בין התרסה לחופשיות, בין הקומי לטראגי, בין האידיאלי ושברו" אמרה פואה רוסלר "לצד אלה, ניצבות עבודות מופשטות מחומר קרמי שחור שפיתחתי בעצמי, שמתנפח פי ארבע ויותר באופן ספונטני ולא מבוקר במהלך השריפה. המפגש, הכמו-אקראי בין האובייקטים השונים, יוצר תרחישים וסצנות המאירים כל אובייקט באור נוסף. אני רואה בשילובים אלו ובאפשרות "לשחק איתם" קטליזטורים למחשבה נוספת".