שילוב של פיה וחד קרן: ריאיון עם המעצבת שצובעת את מורוסו

באחד מימי פסטיבל העיצוב של העיר לונדון שהתקיים בחודש ספטמבר האחרון, הגענו לאולם התצוגה של חברת מורוסו במרכז העיר. בין הכורסאות, הבדים וכל הצבעים שהשתוללו בחלל, הסתובבה בטאן לורה ווד, מעצבת צעירה וצבעונית במיוחד שקשה לפספס. ווד התמקמה לה בשנים האחרונות במקום לא רע בכלל ונמצאת היום בשורה הראשונה של המעצבים הצעירים והמבטיחים של לונדון ובכלל.

איך קרה שיתוף הפעולה עם מורוסו?

"זה התחיל לפני שנה וחצי, בסלון הריהוט במילאנו. פטריציה (Patrizia Moroso) הזמינה אותי לפגישה ושאלה אם אני רוצה ליצור שיתוף פעולה" מספרת בטאן בהתרגשות "זו היתה הזדמנות מאוד מרגשת עבורי לעבוד איתם ולא רק זה, גם האפשרות שהם נתנו לי ליצור סביבה שלמה בחלל התצוגה שלהם, זה היה נהדר. זה התחיל כשיחה ובהמשך עבדנו עם מפיק טקסטיל יוצא מן הכלל בשם לימונטה (Limonta) שעזר לעולם שלקולקציית MONOMANIA MEXICO להתרחב בצורה מאוד צבעונית לקולקציה של ריהוט וטקסטיל שאותה אנחנו מראים כאן בלונדון לראשונה."

MONOMANIA MEXICO היא הקולקציה אותה השיקו באירוע מוקפד באולם התצוגה בלונדון. למעשה מדובר במיצב טקסטיל המשלב בתוכו בדי ג'קארד, הדפסים, שטיחים ומרבדים וריהוט של חברת מורוסו שהוצג כשהוא עטוף בבדים הצבעוניים אותם עיצבה ווד שבילתה בשנה האחרונה הרבה מזמנה במקסיקו, ממנה הביא את ההשראה.

כל הדבר הזה הגיע מהזמן שבילית במקסיקו?

"ההשראה עבור הפרויקט הזה מגיעה מאובססיה מאוד מיוחדת שיש לי לכנסיה מסוימת במקסיקו סיטי ששמה New basilica of the lady in Guadalupe" היא מתחילה להעלות זיכרונות מהתקופה בה הצליחה לחוות את המדינה הצבעונית "התאהבתי בחלונות המצוירים שלה וזה ממש סימן לי פלטת הצבעים חדשה לגמרי שלא הכרתי. לפני זה, לא ממש הייתי בסביבה כזו, שבה כל הצבעים כל כך שונים ממה שאני מכירה באירופה ובאנגליה במיוחד. אותו עולם חדש של צבעים וחגיגת הגילוי הזה, זה מה שהיה הפוקוס בפרויקט. ואז חזרתי והתחלתי לעבור על הטקסטיל והשזירה ואיך היא משנה ומסדרת את הצבעים".

ווד סיימה את לימודיה לתואר שני בעיצוב מוצר ב RCA לפני תשע שנים ומיד לאחר מכן הקימה את הסטודיו שלה בו היא יוצרת בדרכים שונות ומגוונות, חוקרת חומרים ונותנת חופש לתשוקה שלה לצבע ולפרטים. כשביקשנו ממנה לבחור את הצבע האהוב עליה, זה לא צלח. היא התעקשה שהיא אוהבת את כולם בצורה שווה וסיפרה שהיא חולמת 'להלביש' יום אחד את הטוטמים של סוטסאס (Ettore Sottsass), מייסד קבוצת ממפיס. ניכר כי מקסיקו השפיעה רבות על היצירה שלה ונראה שהיא שינתה עבורה משהו וחשפה אותה לעולם חדש. "הפעם הראשונה שנסעתי למקסיקו, היתה כי זכיתי בפרס שנקרא 'פרס מעצב העתיד' ולמזלי באותה שנה מי שנתן חסות לתחרות היתה הקבוצה של 'W Hotels' שרצו שכל מעצב ייסע לעיר אחרת שבה היה מלון שלהם וייצור שם מתוך ההשראה של המקום עצמו. כשהם אמרו לי שהעיר שלי זו מקסיקו סיטי" היא מסמנת תנועה ניצחון בידיה "אמרתי כן! זה ה-מקום בשבילי." מקסיקו סיטי אמנם נמצאת כמעט 10,000 קילומטר מהמקום בו אנחנו יושבות על הכורסאות היפהפיות אותן עיצבה ווד במרכז העיר לונדון אבל החוויה כולה לא מושפעת מהמרחק כלל וטבועה עמוק בליבה.

אומרים עליה שהיא מאסטרית של צבע ודוגמאות ויודעת להראות אותן בצורות גיאומטרית ואמורפיות כאחד. אבל ווד שומרת על צניעותה ודואגת לתת קרדיט לכל מי שפתח לה דלת או הראה לה את הדרך. "למזלי, מעצב מקסיקני צעיר ומדהים, פרננדו לאפוס (Fernando Laposse) שעובד בלונדון, בדיוק נסע למקסיקו לבקר את המשפחה בזמן שאני הייתי שם וקצת שידלתי אותו להיות המדריך שלי להרפתקה הזו, כך שקיבלתי את ההיכרות הכי טובה שיכולתי לבקש עם העיר ממישהו שממש גדל שם. הוא לקח אותי לכל הברים הכי משוגעים ולתעלות המים שיש שם כדי לראות את כל הצבעים המטריפים שמשתקפים במים, את הסירות ואת השווקים מלאי החיים. זו היתה פשוט חוויה כל כך מלאה באושר. כל פעם שאני יוצרת משהו שקשור לתקופה הזו, זה מביא לי אושר ורוח צבעונית מקסיקנית."

ומתי כל האהבה הזו לצבע הפכה להופעה הכל כך צבעונית שלך?

"תמיד התלבשתי בצורה" היא בוררת את מילותיה "לא קונבנציונאלית נגיד. אני חושבת שבערך מגיל 12 או 13, תמיד היו מקניטים אותי בבית ספר אז חשבתי לעצמי, טוב עדיף שלפחות תהיה להם סיבה לעשות את זה או אם הם בין כה וכה הולכים להקניט אותו, לפחות אני אהנה מזה". בתקופה ההיא, עוד היתה צריכה ללבוש את מדי בית הספר, מה שלא נתן לה חופש מוחלט בבחירות האופנתיות שלה. אבל היום, לא נראה שמזיז לה אפילו במעט מה אנשים חושבים על בגדיה שנראים יותר כתחפושת. כמות הצבעים, ההדפסים, הצורות והפריטים היא בלתי נגמרת ומחברת אותנו אוטומטית לאישיותה המיוחדת. את רוב הבגדים אגב, היא קונה בשוק פשפשים כזה או אחר במקומות אליו היא הולכת "כשהתחלתי ללמוד לתואר הראשון, עברתי לברייטון והיו שם המון חנויות ווינטג' וכל מיני שווקים של בדים ובגדים ושם באמת התחלתי ליצור את הקולקציה שלי" היא אומרת.

בהחלט קשה להתעלם מהלבוש של בטאן וזה מוביל אותנו לנסות ולהבין האם היא מעדיפה בכלל לעסוק באופנה. ווד לא שוללת אך מסבירה כי זה לא ממש הכיוון. "במשך הרבה זמן זה מה שאנשים חשבו שהם רואים, שאני אוהבת להתלבש בצורה מיוחדת. אבל אני רוצה ליצור ריהוט ואובייקטים. לקח לי הרבה זמן להבין איך לשלב את האהבה שלי לבד בתוך הדיסציפלינות בהן אני רוצה לעבוד. זה לא שאני לא רוצה לעשות אופנה או מוצרים מבוססי טקסטיל אם הזדמנות כזו תבוא, אבל מגיל צעיר תמיד נמשכתי לאובייקטים ולתלת ממד שיכולים להיות חלק מהיומיום שלנו אבל גם להוות חפצים בעלי חיבור רגשי עבור אנשים מסוימים" היא מסכמת בזה שהיא מעדיפה להלביש חפצים מאשר להלביש אנשים.

בטאן מוצאת השראה לא רק בצבעים העזים של מקסיקו אלא גם באמנים ובאמנות מסורתית ולכן החיבור שלה לפריטים שנעשים בעבודת יד מובן. אבל היא מצהירה שהיא אוהבת גם דברים שנעשים בייצור המוני. "אחד הדברים האהובים עליי בעבודה עם מורוסו ובשיח שהיה לי עם פטריציה, היה הרגישות שלהם לדברים שנעשים בעבודת יד ולפרטים והדרך בה הם עובדים כדי להצליח להוציא אותם לייצור המוני. פטריציה התאהבה בכמה סאמפלים שעשיתי יחד עם האמנית לורה ליז (Laura Liz) של דוגמאות בדים וזה היה מרגש לראות אותם ולעבוד יחד איתם על למצוא את הדרך לשמר את הרוח של הדברים והאיכות שגם תוביל לייצור בד לפי מטר או תתאים להלבשת רהיטים". מנקודת מבטה, זה היה השיא של הפרויקט, המקום בו היא באמת התחברה עם המותג.

לא רק בצבעים ווד התקשתה לבחור באהוב עליה מכולם. כשתהינו לגבי המשך הדרך, באיזה עוד מדינה תרצה להתמקד היא לא כל כך הצליחה לבחור. "תשלחו אותי לכל מקום. מעולם לא הייתי בישראל. למקומות שמעולם לא הייתי בהם אני תמיד מאוד שמחה לנסוע. בעיקר אם יש שם שוק פשפשים, זה בדרך כלל קונה אותי". אבל אנחנו אוהבות להקשות ומאלצות אותה להיות יותר ספציפית והיא מספרת לנו על יפן. "הייתי שם כבר כמה פעמים. אני עדיין בונה את פלטת הצבעים של יפן אבל אני מאוד אוהבת את הערים ואת הסביבה מחוץ לעיר וכמה הן שונות. אני אשמח להגיע לאפריקה בקרוב ואולי להודו. שמעתי שזה מקום עם הרבה מאוד צבע. בגדול, כל מקום שיש לו זהות צבעונית, לא בהכרח צבעים בוהקים. אלו יכולים להיות גם צבעים רכים יותר כמו צבעי האדמה במקום. הדברים האלו מאוד מעניינים אותי כי הם משפיעים על הסביבה".

הצבע ממש מלווה את לאורה ווד בכל מקום, לא רק בעבודתה כמעצבת אלא גם בנסיעותיה הפרטיות. "לפני חודש הייתי באיסלנד בביקור ממש קצר, כדי ללכת להופעה של ביורק, אני מעריצה לא קטנה" היא צוחקת במבוכה קלה "ואפילו שהייתי שם רק יום אחד, האדמה והחול בצבע שחור ופתאום חשתי בניגוד הזה של לראות משהו שאתה לא רגיל לראות, שפה הוא הנורמה אבל אותך זה קצת מבלבל ומשנה את האסוציאציה של הדבר עבורך. זה כל כך מעניין בשבילי שאני חייבת לראות את זה העיניים שלי ולעכל את זה ממקור ראשון".

ואם היית יכולה להנחיל משהו מהעבודה שלך לעולם כולו, מה זה היה אנחנו שואלות אותה והיא חושבת רגע ואומרת "יותר שכבות. אנחנו צריכים יותר שכבות בחיים שלנו".