פותח חזית Ι טור אישי – דן ישראלביץ

בשנים האחרונות, החלה הבנייה הפרטית בישראל לשנות מעט את פניה. את הארכיטקטורה הגנרית מחליפה זו המעידה על תעוזה מצד בעלי הבתים שאינם מסתפקים עוד ב'רגיל' וב'מוכר', אלא שואפים ליצור סביבת מגורים בעלת ערך מוסף ומבקשים לחזק את מעמדם בקהילה. השינוי עדיין רחוק מלהשביע רצון שכן חלקה הארי של הבנייה החדשה עודנו מתאפיין בקו גנרי חסר מעוף שנדמה כאילו נלקח מתכניות שיצאו לביצוע בעשור האחרון של המאה הקודמת. כאילו העולם עמד מלכת ולא השתנה והתפתח מאז.

אקדים ואומר, שמדובר בתופעה כלל עולמית ואינה נחלתה של ישראל בלבד. הרי על כל בית מפעים שמפורסם בפינטרסט או במגזין עיצוב נחשב, נבנים מאות אחרים משמימים שמספקים ליושביהם מחסה, אך לא את אותה תחושת שייכות אינטימיות ובכך מחטיאים את מטרתם.

מדוע, אתם שואלים? ובכן, הבעיה אינה טמונה בבעלי הבתים, שכן רבים מהם פרצו את תקרת הזכוכית ופתוחים ליישם תמות אדריכליות מגוונות. זוהי גם אינה אשמתה של האקדמיה; רבות מהפקולטות דוחקות ב'אדריכלים לעתיד' לפתח קו קונספטואלי ויצירתי ואינן מקבעות אותם על בנייה קונסרבטיבית משמימה. הבעיה נעוצה בנו, ציבור האדריכלים, שבחלקו ויתר על הרעיון להשפיע ולהירתם ליצירת שינוי אמיתי במארג הבניה הישראלית. רבים נכנעים לצורך לייצר פרנסה במינימום השקעה וזמן. כך יוצא, שבפועל, מדובר בפרדוקס של ממש – הלקוח מבקש להעז ואילו האדריכל הוא זה שמטרפד את המהלך.

נראה שנדרש שינוי. אני לא מדבר על הצפת הארץ במבנים מונומנטליים ווירטואוזים המושפעים ממשנתם של אדריכלי על פורצי דרך כמו זאהה חדיד, דניאל ליבסקינד, משה ספדי ונוספים, אך בהחלט ראוי לצקת לתוך חווית המגורים המקומית ממד של חדשנות ותוכן שיהפכו את הסביבה האורגנית לדינמית ומסקרנת. מהלך שכזה, יכול גם להציב את האדריכלות הישראלית בקדמת הבמה הבינלאומית. כמו בכל תחום אחר, גם בזירת האדריכלות המקומית, ישנם אנשי מקצוע מוכשרים ונפלאים שאיבדו עם השנים את הברק בעיניים, את הרצון להוביל שינוי ולספק ביצירתם ערך מוסף שיטיב וישפר את תמונת הנוף המקומית.

חשוב לציין, שהשינוי שאני מייחל לו אינו נחלת בעלי הממון בלבד. אדריכלות קריאטיבית היא לאו דווקא נגזרת של תקציב בלתי נגמר. גם בבנייה עבור מעוטי יכולת, אפשר ליצור אדריכלות מדהימה. אפשר ליצור אייקון אדריכלי יצירתי ופרקטי ועדיין הוא יהיה יחסית זול. זהו, ללא ספק, אחד מתפקידיו הבולטים של האדריכל – לגרום לזה לקרות. הוא אמור ללוות את הפרויקט בצורה הדוקה הרבה יותר ולספק פתרונות יצירתיים שיצליחו 'לעקוף' את עניין התקציב מבלי שאיכות וייחוד הפרויקט יפגעו.

בעוד עתודות השטח לבנייה צמודת קרקע הולכות ומדללות, התחרות בין האדריכלים הולכת וגוברת.המקצוע המורכב, מושתת, בין השאר, על התעמקות בפרטים קטנים ומציאת פתרונות יצירתיים לקשיים תכנוניים ומבניים שנגלים לאורך הדרך, בפרט כשמדובר בפרויקט שאפתני המבוצע לראשונה. כל אלה, דורשים זמן, הרבה זמן. ובדיוק בשל כך, רבים בוחרים להימנע מלהתמודד וליצור יש מאין ובוחרים להיצמד לאלטרנטיבות תכנוניות שבלוניות שיושמו כבר בפרויקטים קודמים.

לגבי הטענה לפיה אדריכלות נועזת עשויה ליצור ג'ונגל אדריכלי של מוטציות, אני מאמין שהחשש עקר שכן אנחנו, האדריכלים, נושאים באחריות. אחד התפקידים שלנו כמתכננים, הוא ליצור אלמנטים שמשתלבים במרחב ואינם חוטאים לו. בד בבד, התב"ע מעגנת ומגדירה מה מותר ומה אסור במרחב, כך שהתוצר הסופי אמור להשתלב בסביבה בהרמוניה יחסית. עם זאת, ברור שמתן חופש פעולה, יכול ליצור מידי פעם 'מוטציות' וזה גם בסדר. ממש כמו שגוף האדם אינו מושלם וזה ממש בסדר. זה הופך את העולם להרבה יותר מעניין ולהרבה פחות סטנדרטי ושבלוני.

פרט לכך, בעוד שכלפי חוץ נראה שהמקצוע זוהר ויוקרתי, המציאות בפועל שונה. בכדי להוסיף קצת עניין, יותר ויותר אדריכלים בוחרים לכלות את זמנם בהשקות, נסיעות ואירועים כדי להקל, ולו במעט על שגרתם התובענית, וזאת על חשבון התמקדות בעיקר. והתוצאות, בחלק מהמקרים, בהתאם.

והרשויות? גם הן אינן תורמות לשינוי המגמה, בלשון המעטה. בדיוק כמו האדריכלים, גם הפקידים נמנעים מלפרוץ את גבולות המוכר ומקשים על אלה המבקשים ליצור כאן משהו אחר וחדש. ככל שהמבנה מורכב יותר, כך הן מערימות יותר קשיים ומגבלות. בררת המחדל במקרים הללו, היא פשוט לסרב לבקשה ולא להתיר פיתוח ויצור של אדריכלות יצירתית ואחרת, כך שאין זה פלא שרבים מהאדריכלים בוחרים פשוט להימנע.

דן ישראלביץ בעל תואר ראשון ושני באדריכלות. אוהב מוסיקה, שואב ממנה השראה ומשלב אותה דרך מקצבים ודרמה במבנים אותם הוא יוצר. האדריכלות התל-אביבית, שמלווה אותו מילדות, משמשת עבורו ככלי לפיתוח כיווני חשיבה ויצירה חדשים.