מה עושים עם 1500 מסכות חד פעמיות? המעצבים שמציעים שתלבשו אותן

בשנתיים האחרונות, הפכה מסכת הפנים לאחד מסמלי מגפת הקורונה. לצד המגבלות הרבות שהביאה איתה המגיפה, כיסו המסכות את פנינו ואיתם את הנוף האורבני. רוב המסכות שמשתמשים בהן כיום הן מסכות חד פעמיות, לא מתכלות. בגלל היותן פסולת רפואית, הן לא ניתנות למחזור במתקני מחזור קונבנציונליים ולכן, לרוב נשרפות והופכות לאדים רעילים ומזהמים או, מתפוררות לידי חלקיקי פלסטיק קטנים, שנשארים איתנו בסביבה.

באיסלנד, כמו במדינות רבות אחרות בעולם, בעיצומו של הגל הרביעי עדיין חובה לכסות את הפנים בחללים סגורים ציבוריים. לא פעם, יוצא לנו לראות כאן בישראל מסכה שנותרה מאחור על רצפת רחובות העיר והדבר נכון גם באיסלנד, שם הרוחות חזקות מאוד ויכולות בקלות להשיא את אותן המסכות ובמהירות לזהם את הסביבה שלנו.

אמן ומעצב איטלקי בשם טוביה זמבוטי (Tobia Zambotti) החליט להגיב לזה והגה רעיון. הוא החל לאסוף  מסכות, את הנפוצות בצבע תכלת, מרחובות רייקיאוויק. זמבוטי אסף כ-1500 מהן, חיטא אותן באמצעות גז אוזון ושלח אותן לאלקסי סאסטמוינן (Aleksi Saastamoinen), סטודנט לעיצוב אופנה באוניברסיטת אלטו שבהלסינקי.

רוב המסכות החד פעמיות בשוק עשויות פוליפרופילן, חומר תרמו-פלסטי שמשמש בתעשיית האופנה כחומר למילוי מעילי פוך זולים. מהמסכות שנאספו עיצבו השניים את מעיל 'Coat-19'. אותו חומר, אותה פונקציה, אבל במראה שונה לגמרי, וכך שימשו המסכות למילוי המעיל. לחלקן נוסף צמר גפן אורגני שמקנה נפח נוסף לפריט הלבוש. כשכבה חיצונית, השתמשו בשכבה נושמת ועמידה למים, שכבה שקופה שמאפשרת לראות דרכה באופן גלוי את מילוי המסכות החד פעמיות המוכרות.

מלבד המעיל, עיצב זמבוטי ספה מודולרית, שגם בה, המסכות מתפקדות כמילוי לפוף לישיבה. המסכות בצבעים הקרים לבן ותכלת, ממלאות את השכבה השקופה שמעליהן. הספה מעוצבת בהשראת קרחון, אחד מהסמלים האייקונים לנושא הבוער של התחממות כדור הארץ. שני הפרויקטים הללו, ממחישים את רוח התקופה הבעייתית ומדגישים את אחת מן השלכות המגיפה האבסורדיות ואחת הבעיות המהותיות איתן העולם מתמודד בימים אלו, זיהום האוויר והסביבה שלנו.

יש לכם רעיון? מחשבה? סיפור שתרצו לספר לנו? ~> כתבו לנו