המעצבת ניפה דושי בבלעדיות ללג'יט: "עיצוב זה החיים"

ניפה דושי וג'ונתן לויאן, לסטודיו 'דושי ולויאן' הגיעו השבוע לביקור בארץ. הביקור מרגש לא רק משום שעבור דושי זוהי הפעם הראשונה בארץ (לויאן היה כאן בעת פתיחת מוזיאון העיצוב בחולון) אלא גם משום שממש השבוע חוגגת דושי יום הולדת ומשום שאל הנסיעה הזו הצטרף גם בנם, ראול, בן העשר שבהמשך, כך יסתבר, כבר מפתח כישורים אמנותיים ואינטליגנטיים הדומים לאלו של הוריו. "השהות שלנו בישראל קצרה מאוד והיינו שמחים לבקר ביפו, בירושלים ובמוזיאון לאמנות מודרנית" אומרת המעצבת ניפה דושי "אבל הכי מרתק זה פשוט להסתובב בעיר ולראות את חיי הרחוב ואיך האורבניזם עובד אצלכם ועד כמה הוא פעיל ומלא אנרגיות חיוביות".

כשישבנו לראיין את ניפה דושי, גילינו אישה נעימה, שופעת ידע, ולא בלתי דעתנית גם בנושאי סביבה ופוליטיקה. עם זאת, מה שמניע אותה בחיי היומיום, זה ללא ספק המטען התרבותי והחברתי שספגה בימי ילדותה בהודו. דושי, הנמנית עם הדור הצעיר של מעצבי העל הפעילים היום, היא ילידת 1971. כילדה בבומבי, פיתחה הערכה עמוקה לעבודת האומנות ההודית המסורתית, בייחוד בתחום הטקסטיל. "מדהים לראות איך הנשים ההודיות הולכות לשוק לבחור לעצמן פיסות בד צבעוניות עבור הסארי המהווים עבורן פריט הלבוש העיקרי במהלך כל חייהן".

כשאנחנו מבקשות לשמוע קצת על הרקע שלה, היא מספרת שאימה הייתה נטולת מקצוע בעוד שאביה היה שחקן ואיש עסקים גרוע למדיי אבל ששניהם היו פמיניסטיים, כך שהרבה השראה שאבתה משם. "אבל את רב ההשראה שאבתי דווקא מסבי שהיה מאצ'ו ואסתטיקן ודאג תמיד לאפן שבו הדברים נראים ומסודרים בביתו. החיים במחיצתו, השפיעו מאוד על תפיסת העיצוב שלי כי מבחינתי עיצוב זה החיים, זה איך מציעים מיטה ואיך עורכים שולחן" אומרת דושי "הוא פשוט קיים בכל מקום ובכל דבר, לאו דווקא בפריטים עצמם".

כשבגרה, למדה דושי במכון הלאומי לעיצוב בהודו ואז עברה ללונדון, במטרה להמשיך את לימודיה בבית הספר המלכותי לאמנויות, שם גם פגשה את לויאן (יליד 1972, סקוטלנד). עם סיום הלימודים, החלה לעבוד עבור האדריכל הבריטי המוערך דיוויד צ'יפרפילד בעוד שלויאן בחר להתמחות בעיצוב תעשייתי והשתלב בסטודיו של רוס לבגרוב. כעבור שלוש שנים החליטו השניים לאחד כוחות כשעבדו על פרויקט ראשון משותף עבור טום דיקסון. בעקבות ההצלחה, הבינו שטובים השניים מן האחד, נישאו והקימו את הסטודיו הלונדוני 'דושי ולויאן' הנושא את שמותיהם.

אני האינטקטואלית ג'ונתן המעשי

איך הרקע והתרבות מהם את באה משפיעים על מהלך חייך היום?
"אני באה מתרבות שונה לחלוטין מזו האירופאית. כזו העשירה בהיסטוריה אדריכלית עתיקה אך מעורבת בחדשנות וחידושים. כשהחלטתי לעזוב, להגיע ללונדון, להשתקע בה ולעסוק בעיצוב תעשייתי האירופאי המאורגן כל כך, הבנתי טוב יותר את היופי של התרבות שלי ויותר ויותר רציתי לחלוק אותו עם אחרים. כשהקמנו את הסטודיו, אחרי שעבדנו בסטודיו אחרים, ראינו הזדמנות לשלב בין הרקע והכישורים שלנו וכך לאחד בין שני עולמות שונים".

למרות היותם של דושי ולויאן זוג מעורב ורב גוני, בביתם, מסתבר, התרבות ההודית היא זו ששולטת. "אחרי הכל, האישה היא הדומיננטית בבית, לא?" שואלת אותנו דושי בבדיחות משועשעת. "יש לנו מטפלת הודית ומבשלת הודית, כך שאנחנו נושמים את הודו על בסיס יומי, נוסעים לביקורים בהודו פעמיים בשנה ואפילו הבן שלנו, ראול מבין הינדית ומקבל את כל זה בטבעיות גמורה".

למרות הדומיננטיות של דושי בבית, הסטודיו, כך נראה, מבוסס בפירוש על כור ההיתוך הנדיר, על הרקע ההטרוגני של שניהם ועל שילוב רב תרבותי בין אומנות מסורתית לבין טכנולוגיה ועיצוב תעשייתי. אל עבודתם מתייחסים דושי ולוין כאל "סחר חליפין תרבותי". נקודת מבט זו באה לידי ביטוי במרבית העצובים שלהם המשלבים בין מזרח ומערב, בין מסורתי ומודרני, בין אומנות להיי טק, ובין תפירה הודית לאסתטיקת העיצוב האירופאית.

גישתה של דושי לעיצוב נובעת מהעולם הפילוסופי תרבותי ממנו היא ניזונה ותפיסת העיצוב שלה נסמכת על חוויות חושיות. אהבתה העזה לאיור וקולאז' דו ממדי, כמו גם לטקסטיל ולצבע, ניכרת בכל עבודותיה. לויאן, לעומתה, חב את גישתו העיצובית לתחילת דרכו המקצועית בלימודי נגרות והוא מתייחס לעיצוב כאל מלאכת פיסול הנובעת מראייה תלת ממדית ומהבנה עמוקה של תהליכים, חומרים, מבנים, אלמנטים טכניים ודיוק תעשייתי. "הייתי אומרת שאני האינטלקטואלית יותר מבין שנינו בעוד שג'ונתן הרבה יותר מעשי" אמרה לנו דושי בזמן הריאיון אך לא בצורה מתנשאת או מרושעת אלא במטרה להדגיש ולחדד את האיזון ואת ההשלמה ביניהם.

כמו שכובע ממסגר פנים
בני הזוג, בחיים ובעבודה מזה חמש עשרה שנה, הגיעו לארץ כאורחים של טולמנ'ס לרגל השקתן של שתי קולקציות חדשות שעיצבו ונחשפו בשבוע העיצוב של מילאנו: האחת, של מורוסו, בה מככבת ספת Modernista. והשנייה, של קטאל, ובה גרסת המשך לסדרת רהיטי החוץ Cala. "למעשה, פגשנו את שוקי שוורץ (המנכ"ל ומבעלי טולמנ'ס) בתצוגה של המותג HAY במילאנו" אומרת דושי "הוא ניגש, הציג את עצמו ואמר שפריטים רבים שלנו נמכרים אצלם ולמה שלא נבוא לביקור. הסכמנו מיד".

איך היית מתארת את העבודה מול שני המותגים המכובדים האלה?
"מורוסו היא חברה המובלת על ידי פטרישיה מורוסו שהיא כוחנית ונחמדה מאוד בו בזמן. מבחינתי, היא חוזה עתידות והקשר ביננו כבר מזמן הפך למשפחתי. כשהיא מגיעה ללונדון, המפגשים שלנו מאוד בלתי פורמליים ונערכים אצלנו בבית ולא בסטודיו, שם אנחנו מבשלות יחד ותוך כדי מורוסו מתארת את מה שהיא צריכה או מחפשת וכך אנחנו מדסקסות מיני רעיונות ופתרונות מקצועיים. מורוסו הוא מותג שמח שלא מפחד מצבע ושמדגיש מאוד את יפי העיצוב. הדיבור שם הוא יותר על עיצוב, על אומנות ועל חללים רכים ומזמינים והתהליך מולם מאוד זריז ואנרגטי כי המידול באיטליה הוא מאוד מהיר וככה ניתן לייצר אבות טיפוס בקלות גדולה.

"ההשראה לספת 'מודרניסטה' באה לנו מהאדריכלות המודרנית וממזג האוויר אליהם נחשפנו בביקור בסאו פאולו. בנוסף, ממורוסו התבקשנו לדמיין קולקציית ישיבה שתתאים לחלל גיאומטרי דווקא. זה חייב בסיס גיאומטרי שאליו הוספנו פרטים שמתאימים לשפה של המותג. כך למשל, לא רואים תפרים בחיבור שבין הבסיס למושב, מה שכמו הופך את הספה לסוג של פסל סביבתי. למרות שעל פניו הספה נראית כמו גיאומטרית ופשוטה, מעורבת בה עבודת אומנות לא פשוטה בכלל".

סגנון העבודה דומה גם בקטאל?
"בקטאל, אנחנו עובדים מול הבעלים וגם להם יש מנהל אמנותי נהדר. הקשר איתם מאוד אסטרטגי והעבודה שעשינו איתם שינתה לחלוטין את הנראות של החברה באמצעות החומרים והגוונים אותם יצרנו עבורם ממש מהיסוד. שם, מעניין לראות איך חומרים וגוונים שאנחנו הגדרנו, משמשים מעצבים כמו פטריסיה אורקיולה והאחים בורולק שמעצבים גם הם קולקציות למותג".

בין היתר, התבקשו דושי ולויאן לעצב עבור קטאל כיסא שבעת פיתוחו שאב יותר ויותר השראה מכיסא Emanuelle האיקוני רחב המשענת העשוי קש. הכיסא של דושי ולויאן, בעל משענת הגב הגבוהה והנוכחות הדומיננטית, עשוי ממארג של חבלים וקשירות תוך שמירה על מרחב אינטימי בתוך גבולותיו הברורים. "למעשה התבקשנו לעצב כיסא איקוני" אומרת דושי "אבל מבחינתנו, עיצוב לא מתחיל משם. פריט מסוים עשוי להפוך לאייקון רק עם הזמן. מבחינתנו, אנחנו מתחילים עיצוב מדברים אחרים, מנקודת מבט אמנותית הכוללת מחשבה על חלל, על מחווה מסוימת, על פסל ועל חומר. כיסא, הוא למעשה רהיט שבא למסגר את האדם שיושב בו בדיוק כמו שכובע ממסגר פנים".

למעשה, הייתם ברי מזל וההצלחה שלכם הייתה די מידית
"ההצלחה לא הייתה כזו מהירה. זה בכל זאת לקח לנו חמש עשרה שנה להפוך למוכרים בזכות עבודתנו ולהיחשב הצלחה של ממש. זה מצריך עבודה עקבית וטובה לאורך כל הדרך. לא שלא היו גם אינספור פרויקטים ניסיוניים אבל זו גם לא חוכמה לייצר פרויקט אחד שסוחף אחריו את המדיה ואחר כך להיעלם. עם זה, גם כשמצליחים, צריך כל הזמן לדאוג שלא להפוך לקלישאה".

נהוג לחשוב שפריט הריהוט שהביא את הזוג דושי ולויאן לתודעה ולהצלחה הייתה ספת My Beautiful Backside שעיצבו למורוסו שהושקה במילאנו לפני עשור בדיוק. זה למרות שעיצבו קודם לכן גם פריטי ריהוט נוספים. "פטרישיה מורוסו מתאפיינת בגישה העשירה שלה לעיצוב" אומרת דושי "הם זיהו את השילוב שלנו בין מסורת עתיקה ותרבות עכשווית. בזמנו, זה לא היה רגיל ובטח שלא מובן מאליו לראות פרטים כמו אלו בהם התעסקנו אז ובהם אנחנו מתעסקים גם היום הכוללים הקפדה על אומנות, מתן דגש לפרופורציות ושימוש בחומרים יפהפיים. מאז, חברות התחילו להבין שאנחנו מסוגלים לעשות דברים בעלי אופי חזק מאוד וכך אנחנו עובדים על בסיס אותם עקרונות ואמונות עבור מותגים רבים נוספים.

"הספה מבחינתנו היא מעין הדמיה של כריות שכמו מרחפות באוויר והמקור לעיצוב שלה הוא בין היתר באיורי הקולאז' שלי שדרכם אני מדמיינת את המוצר. היא עשויה שכבות של פריטים כשחשוב היה לנו להקפיד גם על ההפתעה המצויה בגב המושב". דושי מתכוונת כמובן לאותה ספה איקונית המשלבת מוטיבים רקומים ושימוש בחומרים וצבעוניות השאולים מן התרבות ההודית לבין הייצור האיטלקי המוקפד אבל גם א-סימטריה ומוטיבים השאולים מציור של נסיכה הודית היושבת על כריות המדמות חלוקי נחל שנלקח ממדריך לשימור בצמחי מרפא.

היזון חוזר מהחומר

אתם עובדים עם מיטב המותגים, בהם Hay, Cappellini ו Kvadrat. יש לכם גם עיצובים המושקים תחת שם הסטודיו?
"בוודאי. אנחנו עובדים על עיצובים שלנו כל הזמן אותם אנחנו מוכרים למשל דרך גלריות לעיצוב כמו גלריית 'קראו' לעיצוב בפריז. למעשה, כחמישים אחוז מהזמן שלנו בסטודיו מוקדש למחקר ופיתוח שפה משלנו, מה שנראה לנו ממש חשוב. בדיוק עכשיו פיתחנו קולקציית תאורה שנשיק ממש בקרוב".

ואיך מתבצעת העבודה בפועל בסטודיו?
"אנחנו חמישה אנשי צוות במשרד כשג'ונתן ואני עובדים באפן אורגני ומעלים רעיונות היוצאים אל הפועל בתמיכת העוזרים שלנו. לעיתים, הרעיון הוא לגמרי שלי ואז אני עובדת עם העוזרים ומקבלת היזון חוזר מג'ונתן. לעיתים, הרעיון הוא של ג'ונתן או שאנחנו חושבים על הדברים יחד ואז בונים מודל ומפתחים אותו על פי פרשנויות שונות. כך או כך, אנחנו תמיד מתחילים מנקודת מבט אמנותית וממחקר מעמיק. התהליך נובע מההשראה העצומה שאנחנו שואבים מכל סוגי האמנויות שבהם אמנויות פלסטיות, קולנוע, ממוסיקה, מחול ואופנה.

ובנוסף, אתם לעולם לא מוותרים על שילוב של אומנות בעיצוב שלכם
"אנחנו עובדים הרבה עם אומנים בהודו, באיטליה ובאנגליה. מעניין לראות איך אנשים עדיין עובדים עם הידיים גם היום. כך למשל, כשאנחנו עובדים עם המותג HAY, שנחשב מאוד תעשייתי, אנחנו עדיין מקפידים שלפחות בחלק מהפריטים תשולב גם עבודת יד. גם בסטודיו, עבודת היד שלנו היא חלק בלתי נפרד מהליך העיצוב ורבים מהפריטים שלנו החלו ממודלים עשויים קרטון. אנחנו לגמרי חושבים עם הידיים ומקבלים היזון חוזר מהחומר שכמו אומר לנו מה לעשות. אנחנו עושים מודלים רבים בסטודיו ומנסים לפתור כמה שיותר בעיות לפני ההגעה למפעל.

"באחד המקרים, רולף היי, מבעלי HAY, ביקש מאתנו לעצב כיסא בהתחשב במחיר הסופי הנתון שלו בחנות. זו נקודת מוצא יבשושית למדיי להתחיל פרויקט אבל היא באה ממקום של איך לייצר עיצוב בר השגה. איקאה למשל מעניינת כי היא עושה תהליך אחר שמתחיל ממחיר אבל מתפשר על העיצוב. לבסוף, עיצבנו כיסא שרוב ההשקעה בו הייתה בריפוד ובתבנית המבנה שלו ומה שיפה שהוא לא נראה זול.

"מבחינתנו, עיצוב לא נעשה רק נחלתם של מעצבים. בהודו ובברזיל למשל, אנשים מייצרים לעצמם סביבות מגורים מחומרים נגישים וזולים. יפה לראות את הדרך הבלתי פורמאלית לעשות עיצוב ואת האנשים שיוצרים דברים לעצמם, מאלתרים ופותרים בעיות כמעט ללא אמצעים".

על מרחב אישי ולונדון כמרכז עיצוב

נראה שזה לא תמיד קל לעשות את זה בזוג
"גבולות חשובים מאוד בכל קשר ולכן חשוב מאוד לדעת ליצור מרחב אישי. בבית, בגלל ראול, אנחנו לא עובדים בהחלטה. אם אני צריכה למנות יתרון וחסרון בעבודה המשותפת, הרי שהיתרון הוא בכך שכשאתה עובד עם מישהו שהוא בן משפחה אז את החלק הטוב של היום אתה מבלה יחד אתו. זה גם מאפשר גמישות עם הילד למשל. החיסרון הוא שאנחנו בכל זאת רואים אחד את השני קצת יותר מדי".

אז מה הופך אתכם לזוג מנצח?
"משלב מוקדם יחסית, הבנו שיש לכל אחד מאתנו כישורים שהאחר מעוניין בהם ועל זה בדיוק מושתתת השותפות ביננו. יש כמובן גם את עניין האמון והערכה הדדיים שרק הולכים וגדלים עם הזמן. דווקא המפגש בזמן הלימודים הוא מעניין כי זה בדיוק שלב שבו כל אחד מחפש להישען על מישהו. נראה שג'ונתן בחר בי כי הייתי שונה ולא כזו בריטית מנומסת כמו כל הסטודנטים האחרים" צוחקת דושי "עם הזמן, פיתחנו אהבה עצומה ליופי, לאמנות ולאומנות ברמה הגבוהה ביותר. וכך, שנינו אוהבים דברים שעשויים מצוין, את השימוש המיטבי בחומר ובצבע וכמובן את המפגש המרתק בין התרבויות שלנו".

מפגש שהעיר בה בחרתם לגור בהחלט מאפשרת
"בלונדון אתה יכול להיות אתה. שלא כמו בארה"ב, שם אתה הופך, מרצון או שלא, לאמריקאי לכל דבר, לונדון חופשיה לביטוי, ליצירה ולשמירה על הזהות המקורית שלך כך שאתה יכול בהחלט להיות לונדוני אבל אתה לא הופך להיות אנגלי. אנחנו בחרנו לגור בברביקן שהוא פרויקט מגורים גדול בצפונה של הסיטי של לונדון, שנחנך בתחילת שנות השבעים וזכה ללא מעט ביקורות. הסטודיו שלנו ממוקם במפעל ריהוט מהמאה התשע עשרה ברחוב קולומביה שבאיסט אנד הידוע גם כרחוב שוק הפרחים".

ומה הופך את העיר למרכז עיצוב בינלאומי?
"לונדון הפכה למרכז אדריכלות ועיצוב בגלל העובדה שקל מאוד להקים בה סטודיו. זה לא כרוך בהליך בירוקרטי כמו בהרבה מקומות אחרים. מן הסתם יש בה גם אקדמיות מצוינות שבהן ה AIA כמובן וה Royal Academy of Arts".

ואפרופו אקדמיות, במהלך הביקור שלכם כאן, אתם עומדים להרצות בפני סטודנטים בשנקר. עד כמה זה חשוב?
"להעביר את הידע הלאה לדור הבא זה הכי חשוב עבורי. אני ממש מאמינה בזה. באפן מסוים, הצעירים הם המעצבים הבאים של כולנו ולכן אני מרגישה שזה מחובתנו לעשות את זה. באפן אישי, אני באה מתרבות של העברת ידע ומסורת מדור לדור ומאחד לשני. הלימודים בבית ספר מסוג זה מסמלים את תחילת המסע של כל מעצב צעיר וכך, ככל שעושים יותר ונחשפים יותר הופכים טובים יותר".