גם קונסטנטין גרצ'יץ' מציג שם: תערוכה חדשה במוזיאון ויטרה

בסוף ההודעה לעיתונות, ממש בשורות האחרונות, מציינים אנשי מוזיאון העיצוב של ויטרה שמעצב העל הגרמני, קונסטנטין גרצ'יץ', ייקח חלק בתערוכה שתפתח בו בסוף השבוע הקרוב. העניין מעט מוזר בהתחשב בעובדה שלא מדובר בפריט מוכר וקיים של גרצ'יץ', אלא במיצב אורקולי שיצר במיוחד לתערוכה יחד עם מעצב התאורה מתיאס זינגר. בניגוד לסדר התערוכה הכרונולוגי, המיצב בולט בכך שהוא מציע למבקרים בתערוכה לחוות את ההיבטים השונים של עיצוב מועדוני הלילה באמצעות אפקטים ויזואליים וצלילים.

התערוכה 'נייט פיבר. עיצוב מועדוני לילה משנות השישים ועד היום', נפתחת בשנות השישים וחוקרת את הופעתם של מועדוני הלילה כחללים בהם נוסו עיצובי פנים חדשים, נעשה שימוש בניו מדיה ונחקרו סגנונות חיים אלטרנטיביים. כדוגמה למועדון כזה, מובא המועדון הניו יורקי The Electric Circus שנוסד ב 1967 ועוצב על ידי האדריכל צ'ארלס פורברג כמקום מפגש של תרבות הנגד. הגישה הרב תחומית לעיצובו נחשבה חלוצית והשפיעה בהמשך על עיצובם של מועדונים רבים באירופה.

מועדון Space Electronic למשל, שנוסד שנתיים אחריו בפירנצה, עוצב על ידי קולקטיב גרופו 9999 ונחשב לאחד מתוך קבוצת מועדונים שנקשרו בתנועת העיצוב הרדיקלי האוונגרדי של איטליה באותה תקופה. מועדונים דומים הם Piper בטורינו שתוכנן כחלל רב שימושי שבו שולב עיצוב מודולרי שהותאם להופעות, אירועי הפנינג, תיאטרון ניסויי וכמובן ריקודים.

עם זריחת קרנו של הדיסקו בשנות השבעים, תרבות המועדונים זכתה לתנופה מחודשת וזוהרת במיוחד. ז'אנר המוסיקה החדשה לריקודים השפיע גם על עיצוב רחבת הריקודים שהפכה לסוג של במה להופעות יחידים וקבוצות כשלזה הצטרפו גם פריטי לבוש אופנתיים לתקופה שהשלימו את ההופעה. בעת ההיא, Studio 54 בניו יורק, נחשב למועדון האהוב על הידוענים ואליו הגיעו בעיקר כדי לראות להיראות. שנתיים לאחר מכן, הגיח לאקרנים הסרט 'שגעון המוסיקה' בכיכובו של ג'ון טרבולטה שציין את שיאו של מסחור הדיסקו. כתגובה לכך, בסוף שנות השבעים, הדיסקו נחשב כבר כזרם פופוליסטי ונדוש וכמוסיקה 'שחורה' ו'הומואית'. שיא ההתנגדות לו נרשם בליל ה'דיסקו דמולישן' שהחל בשיקגו במשחק בייסבול והסתיים בפיצוץ תקליטים.

בערך באותה תקופה, מועדוני לילה ניו יורקיים משגשגים כמו Mudd Club ו Area הציעו לאמנים חללים חדשים בהם יוכלו למזג בין סצנת המועדונים לבין אומנותם וכך, במועדוני הריקודים פצחו אמנים כמו קית' הרינג וז'אן מישל בסקיאט בקריירות שהביאו אותם לשיאים של תהילה. בו בזמן, בראשית שנות השמונים בלונדון, במועדונים כמו Blitz ו Taboo הגיחו המוזיקה והאופנה הרומנטית החדשה הקשורה בתרבות הפופ. אך דווקא במנצ'סטר, יצר האדריכל והמעצב בן קלי את מועדון Haçienda בסגנון פוסט תעשייתי ממנו יצאה מוסיקת האסיד האוס שכבשה את בריטניה כולה.

ההאוס והטכנו נחשבים ככל הנראה לסגנונות המוסיקה האחרונים לריקודים שהגדירו דורות של מועדונים ומסיבות. הם הגיעו לברלין בתחילת שנות התשעים מיד אחרי נפילת החומה אז נוצלו בעיר חללים שהיו נטושים וזנוחים לטובת הקמתם של מועדונים כמו Tresor ויותר מעשור אחר כך ה Berghain הידוע שנוסד בתחנת כוח ישנה. האחרון הוכיח מחדש כיצד סצנת מועדונים פעילה יכולה לשגשג דווקא מתוך השברים של רקמה עירונית בשטחים ובבניינים עזובים.

הדברים הפכו מורכבים יותר בראשית שנות האלפיים כשמצד אחד, תרבות המועדונים המשיכה להתפתח ולשגשג כשאומצה על ידי מותגים בינלאומיים ופסטיבלי מוסיקה אך מצד שני, נדחקה אל מחוץ לערים או שרדה בקושי כמונומנטים היסטוריים עצובים שכבר פחות התעניינו בהם. במקביל, דור חדש של אדריכלים, בחלקם ידועים מאוד, מבקש להשתלב בתחום וכך למשל משרד OMA של רם קולהאס מגיש הצעה לתחרות תכנון מועדון הלילה הלונדוני Ministry of Sound, מתקבל ולבסוף נדחה – אירוע שזכה לכיסוי מתוקשר במדיה.

התערוכה, המבוססת על תחקיר מקיף, אוצרת בתוכה מידע רב על הנעשה במועדוני הלילה בשישים השנים האחרונות החל בריהוט ועד עיצוב גראפי, דרך מודלים אדריכליים ועד אמנות, קטעי וידאו, תצלומים ופריטי אופנה.

מוזיאון ויטרה לעיצוב. עד: 9/9.