אחרונה בהחלט: תערוכת הגמר של בוגרי אריאל תפתח בחמישי

ביום חמישי, 16/8, תפתח במרכז עמיעד הצמוד לשוק הפשפשים ביפו, תערוכת בוגרי בית הספר לארכיטקטורה של אוניברסיטת אריאל. לכאורה, הפסקנו לסקר את תערוכות הבוגרים של שנת תשע"ח ובכל זאת החלטנו לתת במה גם לפקולטה הזו ולבחון האם הקולות בה נשמעים אחרת. "תערוכת הבוגרים ממצה חמש שנים של השקעה ולימודים במנעד רחב של נושאים הדנים במהויות אדריכליות" אמר פרופ' אדריכל גלעד דובשני, ראש בית הספר לארכיטקטורה אוניברסיטת אריאל "השנה, בולט בעבודות במיוחד, הדיון במהות של אדריכלות מקומית בניסיון לנסח שפה ומהות ייחודיות לאדריכלות הישראלית. עם זאת, נעשו ניסיונות מעניינים לחשיבה מושגית רעיונית הבאים לתת קריאת כוון לחשיבה אדריכלית יצירתית, ולאו דווקא התמודדות עם בניין פיסי".

על מנת להכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות באוניברסיטת אריאל, יוצגו לצד עבודות כחמישים הבוגרים לשנת תשע"ח גם עבודות מצטיינות משנים א'-ד'. את התערוכה אצרו, עיצבו והפיקו הסטודנטים וככזו היא משמשת להם חלון ראווה ומייצגת אותם ואת פועלם. בערב סגירת התערוכה, ביום חמישי, 23/8, יוכל הקהל ליהנות מהרצאה של משרד XS, אקסס סטודיו לאדריכלות קומפקטית.

שלושה פרויקטים מצטיינים יוכרזו בערב הפתיחה:

לילך הרצוביץ – מקום, אדם. ממוקם בגבעת השלושה הישנה בפתח תקווה

נקודת המוצא של הפרויקט של הרצוביץ, היא ההבנה שיש קשר אימננטי בין אדם לחלל. שתי המהויות משפיעות זו על זו ועל כן, אם על פי טשרניחובסקי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו", הרי שבתור מי שגדלה בישראל, מנסה הרצוביץ להבין מה זה אומר 'אדריכלות ישראלית' והאם היא קיימת בכלל.

בפרויקט שלה, היא מעוניינת לייצר אדריכלות מקומית, כזו המשרה תחושת זהות והזדהות וכזו היוצרת ביטחון בקרב כל המשתמשים בה. "כדי לעשות זאת, פיתחתי סט כלים המושתת על מושגים המתארים את 'הישראלי' לאור ספרו של פרופ' גד יאיר 'צופן הישראליות'. זאת, מתוך האמונה לפיה האדריכלות המתחשבת בתכונות האדם בשילוב תכונות המקום, היא ניסיון לייצג מרחב המזוהה עם ישראליות חוצת זמנים והיא סיכוי לייצר אדריכלות מקומית".

חן עיני – גבול. הפרויקט ממוקם ברחוב שמחה הולצברג על גבול בת ים יפו

עיני בחנה את התפיסה הרווחת לפיה גבול מקבל תצורה קווית ודו מממדית. "אנו מתייחסים בדרך כלל לתכונה הפיזית שלו כסיום בינרי ודיכוטומי בין שני מצבים . בפרויקט, אני דנה במושג הגבול, מהו וכיצד ניתן לחשוב עליו כמקום. התעמקתי בכתביו של הפילוסוף מרטין היידגר והוגה הדעות ז'אק דרידה ומתוך הגדרתם למושג הגבול ניסחתי את ההגדרה חדשה – גבול פרום.

"הפרימה בעיני, היא התמוססות של רקמה קיימת המאפשרת למישהו אחר להכניס תוכן חדש. הגבול הפרום הוא מעין מצב שלישי בין שני מצבים המכיל בתוכו את תמצית המרקם ממנו הוא מגיע. התבוננתי ברצף השדרות מתל אביב ליפו. השדרות מתעקלות ומייצרות מעין מפרקים (כיכר רבין, כיכר הבימה) ומכל מפרק נשלחת מעין זרוע לכיוון הים. זיהיתי במהלך זה אפשרות לפרימה ולכן בחרתי להמשיך את רצף השדרות מיפו לבת ים באופן דומה כבסיס לפרימה בין שתי הערים. כמקרה בוחן, בחרתי ברחוב שמחה הולצברג כמרחב גבול מוניציפלי בין שתי הערים כבסיס להכנסת התוכן הנוסף ומימוש התזה שלי".

עדן סעדיה טוילי – על הבנייה ועל הריק

בפרויקט של סעדיה טוילי נעשה ניסיון לבחון את מערכת היחסים בין החומר לריק במרחב הבנוי במטרה להבין כיצד ניתן להשתמש בריק כיסוד ארכיטקטוני מהותי. למעשה, כל אחת מהפעולות אותן אנו מבצעים על מנת לבנות, מתייחסות לריק בצורה זו או אחרת. ראשית, גורעים חומר ויוצרים בור אליו משתחל הריק. לאחר מכן, בונים שלד המגדיר את המרחב בו הריק מתקיים. ולבסוף, יוצקים חומר ודוחקים את הריק החוצה.

תצורת הבנייה הרגילה מנכסת את הריק כפוטנציאל לבנייה שיש לנצל על מנת לאפשר לאדם ולעיר להתפתח. במקביל, גדל הצורך האנושי להתקיים במרחב העירוני ונוצר צורך להתפשט לגובה, כך שהעיר משתנה באופן תדיר ונוצרת תאוצת בנייה אשר מעוותת את חתך הרחוב. כך למעשה, נוצרות פרופורציות קיצוניות של בור אל מול מגדל, בשטח מצומצם. המרחב היציב מתערער ותשתית לחרדה מרחבית והבנייה עוברת השתנות מאמצעי התמודדות לגורם מערער.

"על מנת לאזן את כל זה, יש צורך במרחב ריק המנוגד לסיטואציה באמצעותו יוכל האדם להסתגל להשתנות התמידית של העיר. על כן, יש צורך לפתוח פתח לרעיון של יסודות וקונסטרוקציה חדשים לעיר המונעים ממנה לבנות את עצמה באופן טוטאלי ומאפשרים לה להיות בבנייה תמידית" אומרת סעדיה טוילי "אך על מנת לקיים רעיון זה, העיר צריכה לוותר על הניסיון לשלוט בכל האספקטים התכנוניים אחרת, חריגות לא מתוכננות במרחב העיר יכולות להתפרש כאיום על התפתחותה ועל עתידה הבנוי".

הפרויקט ממחיש את הרעיון באמצעות שלד בטון הממחיש חריגה קיצונית של נוכחות בצומת הכי מרכזית בעיר. "ראיתי בנקודה זו הזדמנות להבין כיצד מרחב המגדיר ריק מסוג חדש יכול להיות מיוצג בעיר. המפגש שלי עם המבנה במהלך השנים הכיל בעיקר תחושות של איום וחרדה כיוון שהוא מייצר קנה מידה שהופך את המרחב למאיים. הנחמה באה עם הכניסה למבנה וכך הבנתי כי החריגה העירונית יכולה להפוך למחולל העיר ולשאול את השאלה האם מתוך פעולות הבנייה, ניתן לחולל קונסטרוקציה חדשה לעיר שנפגשת עם הריק כיסוד לגיטימי, כפוטנציאל וכאפשרות. האם קיום הריק באופן זה במרחב יכול לאפשר מעבר תודעתי ופיזי ממרחב המייצר מצב חרדתי קיומי לעבר מרחב בנוי המאפשר נחמה?" שואלת סעדיה טוילי.