יערה קידר מייעצת למותגי אופנה, מלמדת סטודנטים לפתח את האינדיבידואל האישי ומספרת על התערוכה אודות רונית אלקבץ ומה הפרויקט הבא? ראיון אישי עם ניחוחות של חו"ל
אוצרת, היסטוריונית, מרצה ב-NYU: הישראלית שמסחררת את ניו יורק
כהיסטוריונית, מייעצת יערה קידר למותגים בתחום האופנה כיצד עליהם לפעול בעתיד. כמרצה ב-NYU, היא מלמדת את הסטודנטים שלה כיצד לפתח אינדיבידואל אישי. כאוצרת, היא מספרת כיצד עבדה על התערוכה אודות רונית אלקבץ המוצגת כעת במוזיאון חולון אבל לא מוכנה לחשוף מהו הפרויקט הבא
את יערה קידר, היסטוריונית ואוצרת אופנה ומרצה באוניברסיטת ניו יורק בקורסים 'אופנה במוזיאונים' ו'אופנה בקולנוע', פגשתי בשתי הזדמנויות במהלך השנים. התערוכה, 'ז'ה טם רונית אלקבץ' שאצרה קידר ושמוצגת עד סוף אפריל במוזיאון העיצוב חולון, העלתה אותה שוב לתודעה שלי. אחרי ביקור בתערוכה, יצרתי איתה קשר וכך הסתבר לי שהספיקה להיות בוגרת מצטיינת במחלקה לעיצוב ואופנה בשנקר ומוסמכת מצטיינת במחקר ואוצרות ב-NYU שם צורפה מאוחר יותר באופן רשמי לסגל המרצים. בין לבין, גם התקבלה, מבין אלפי מועמדים, להתמחות במכון התלבושות במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ובנוסף התמחתה גם במוזיאון המכון הטכנולוגי לאופנה בעיר, שם היא חיה בכלל בגלל בן זוגה.
אחרי הביקור ב'ז'ה טם רונית אלקבץ' נראה שהדבר שבטח הכי היית רוצה זה להכיר את רונית
"ממש. התערוכה היא תוצר של שנה וחצי של עבודה מאוד אינטנסיבית. היום, ואחרי ששמעתי המון סיפורים ואנקדוטות, אני מרגישה שאני לגמרי מכירה אותה".
איך התגלגלת לאצור את התערוכה
"הכל התחיל כששלומי אלקבץ, אחיה של רונית, פנה להתייעץ איתי לגבי מחשבה על תרומת האוסף של פריטי הלבוש שאספה רונית עם השנים ואופן השימור שלהם. במהלך הפגישה, שוחחנו ארוכות על משמעות הבגד ותוך כדי דיון עלה הרעיון לתערוכה. התחלנו במחקר פרטני שארך שלושה חודשים בהם יצאנו למסע בעקבות הארון של רונית. המלתחה המיוחדת שלה כוללת למעלה משלושת אלפים פרטי לבוש שנאספו בקפידה רבה במשך שלושה עשורים. שלומי, שהפך למנהל האמנותי של התערוכה, הגיע פעמיים לניו יורק לפגוש אותי לטובת התכנון שלה.
"עם הזמן, שקענו לתוך בניית הקונספט עד שלבסוף בחרנו לסדר את התערוכה לפי סצנות מתוך חייה של רונית. בתערוכה, מוצגות שתי שמלות שעיצב עבורה ויקטור בלאיש שלא הספיקה ללבוש. במהלך התחקיר, גיליתי סקיצות נוספות שלא הצליחה להגשים, שעיצבו עבורה יניב פרסי ובטי אלדד. שתי השמלות נתפרו והמתינו למדידה האחרונה, כך הן גם מוצגות בתערוכה כשמלות שהעבודה עליהן לא הסתיימה.
"תערוכות אופנה מוצגות לרוב על בובות חייטות. בתערוכה הזאת, בחרנו להציג את פריטי הלבוש לא על בובות אלא לתת לבגד להיות עצמו כמאין פסל המרחף באוויר. רצינו לתת לאוויר להכנס לבגד. אנשים המבקרים בתערוכה, מציינים כמה התלהבו מהבובות בעוד שבפועל אין בה בובות כלל. מישהי אפילו התקשרה לברר היכן רוכשים את הבובות וזה בעצם מה שרצינו – שגם בלי הבובות תתקיים תחושת החיים והגוף".
מהלך הדרך
גלשנו מיד לתערוכה, כי אי אפשר שלא, אבל ספרי מאיפה התחלת
"למדתי עיצוב אופנה בשנקר. שימשתי כמעצבת בקסטרו שלוש שנים ובהמשך הפכתי לעצמאית. הייתי כתבת אופנה במוסף 'סגנון' של מעריב, ניהלתי בלוג אופנה וכתבתי באתר אקס נט. מאוחר יותר, הציעו לבן זוגי לעבור לניו יורק והחלטנו ללכת על זה. הוא עובד בחברת 'קלטורה' המעניקה פתרונות מתוחכמים של אונליין וידאו. לפני שעברנו, הבנתי שיש לי הזדמנות להתמקצע ושניו יורק היא המקום המושלם לזה. התקבלתי לתואר שני ב-NYU ואת ההתמחות שלי עשיתי במוזיאון המטרופוליטן וב-FIT, מוזיאון האופנה הגדול בניו יורק".
מטרופוליטן? בטח עמדת בתור להתקבל עם עוד אלפי מועמדים
"כן, משהו זה. היה תור אדיר להתקבל. תהליך הקבלה עצמו היה תהליך ארוך של ראיונות שכלל אפילו טביעות אצבע, בשל העובדה שיש לך גישה לאובייקטים הנדירים בעולם, בכלל קורים שם דברים מטורפים. יום אחד נכנסו למשרדים דניאל די לואיס והבמאי פול תומאס אנדרסון. הם באו לראות שמלות של מעצב האופנה צ'ארלס ג'יימס, שעליו התבסס הסרט האחרון שלהם – 'חוטים נסתרים'. שמרתי על מראה אדיש אבל מבפנים רציתי לצעוק מרוב התרגשות. זה המחיש לי שאני נמצאת בלב שבו הדברים קורים".
למה דווקא את מכל האלפים שהגישו מועמדות?
"אני חושבת שהרבה מגיעים מלימודי תולדות האמנות, מתאוריה. לי היה תואר מעשי משנקר שמעניק ידע עמוק בטכניקה של הבגד. הבנתי גזרה וחומר, דברים שלאנשים שלמדו תאוריה אין מושג בהם. חוץ מזה, אני עורכת לפרנסתי סיורים פרטיים במטרופוליטן ומכירה את המבנה הענק הזה על בוריו. אני יודעת ללכת בו בלי מפה. יש במוזיאון הזה שני מיליון פריטים בתצוגת הקבע ואני חושבת שהבקיאות שלי בכל מה שקשור למוזיאון עצמו מאוד הרשימה את מי שהיה צריך לקבל החלטה. חוץ מזה, הייתי גם מצטיינת המחלקה שלי, אז אולי גם זה עזר".
איך את מגדירה את עצמך? אוצרת? היסטוריונית?
"אני אוצרת והיסטוריונית אופנה. עוסקת באוצרות ובחקר ההיסטוריה של האופנה. אני מלמדת ב-NYU ומעבירה הרצאות במוזיאון היהודי בעיר".
איזה קורסים את מלמדת ב- NYU?
"שני קורסים: 'אופנה במוזיאונים' ובקיץ אתחיל להנחות 'אופנה וקולנוע'".
התקדמת מהר מאוד מהיותך סטודנטית למרצה באחת האוניברסיטאות החשובות בעולם. איך עשית את זה בכזאת מהירות ואיך מעבירים הרצאות שלמות לא בשפת האם שלך?
"סיימתי בהצטיינות את הלימודים בשנקר ואני חושבת שהרמה המעשית וההבנה העמוקה שלי, קידמו אותי במסלול מהיר יותר. האנגלית שלי מאוד טובה בעיקר בזכות הלימודים לתואר השני. הדרישות בקריאה, כתיבה ודיבור היו כל כך גבוהות שאין לך ברירה אלא ללמוד את שפה. לפעמים זה לא נתפס לי. עשיתי תואר שני עם ילד קטן ועבדתי במקביל כדי לממן את הטירוף הזה. שנתיים לא שמעו ממני. כמרצה, אני חושבת שמה שחשוב זה שהמרצה שמולך יאהב את מה שהוא עושה וילהיב אותך ולא נורא אם שכח מילה או שתיים".
כמו שאת בחרת להתבונן באופנה מזווית היסטורית, תרבותית, כך גם ראוי להתייחס לעיצוב. את רואה את הקשר? ההסתכלות ההיסטורית / תרבותית היא למעשה סוג של תפיסת עולם, של זווית התבוננות על הדברים
"אחד הפוקוסים שלי במחקר הוא על מטריאל קאלצ'ר, תרבות החומר, התבוננות על התרבות שטמונה בחומר ובאובייקט. אופנה מתחברת לכל תחומי החיים והתרבות ואני חושבת שכך גם עיצוב".
חקר והיסטוריה הם האנטי תזה לחיי האינסטנט של היום שמתבססים על הצלחה מהירה ועל מי שלמעשה דילג על שלבים חשובים של חקר והתבוננות שזה בעצם מה שאת עושה. עד כמה את מרגישה את הפער הזה?
"אני מרגישה את זה לגמרי. כשאת חוקרת את המאה ה-19 את רואה טרנדים שהתחלפו כל עשר שנים וגם זה נחשב קצב מהיר מאוד, אבל זה עדיין קצב שמאפשר לחקור. היום הקצב כל כך מהיר, שקיימים מיקרו ומיני טרנדים. הכתרת כוכבי ריאלטי זה גם סוג של טרנד. מאוד מסובך לחקור ולהבין, אם כי גם עכשיו נוצרים טרנדים שמלווים אותנו תקופות ארוכות יותר".
ציינת פעם שהבלוגר ארי סת' כהן (מחבר הספר על אופנת הנשים המבוגרות בניו יורק) כתב לך כהקדשה על הספר שלו שהסגנון והנשמה הופכים טובים יותר עם הגיל. יכול להיות שהעניין של הטעם האישי האינדיבידואלי הוא בכלל עניין של גיל?
"כן. יש כאלה שזה קורה להם בגילאים צעירים יותר אבל בטוח שיש אנשים שהטעם מתחדד אצלם בגיל בוגר יותר. ככל שמתבגרים, פחות אכפת לך מה כולם יגידו או יחשבו. המקום הזה עוזר מאוד לפתח סגנון אישי ולהיצמד אליו".
את היסטוריונית שחוקרת עבר. האם העתיד הוא גם נדבך שמעניין אותך? את מביטה לעברו?
"עתיד מאוד מעניין. אני גם נותנת ייעוץ למותגי אופנה, בנוגע לעתיד. הרבה פעמים אפשר לצפות עתיד על בסיס העבר".
בחזרה לארץ
הארץ שלנו קטנטונת. אנשים מוכשרים פורחים בחו"ל. אני שומעת על המון דוגמאות כמו למשל יעל מר (לסטודיו Raw Edges) שראיינתי פעם שספרה לי שלונדון שינתה לה את הקריירה. ניו יורק פתחה אותך לעוד אפשרויות? הזדמנויות?
"יש פה הרבה יותר אנשים והרבה יותר קהל. עשיתי כאן תערוכה על נעליים, A Walk of Art Visionary Shoes, בשיתוף עם בצלאל. היה באז סביב שישים זוגות הנעליים וחשיפה חסרת תקדים. רק הווידאו בפייסבוק זכה לשישים מיליון צפיות. ספר התערוכה היה מהר מאוד סולד אאוט, אין עותקים ואין להשיג אותו. קנו אותו אנשים מעשרים מדינות שונות. זאת חוויה מדהימה. זאת תערוכה שבשל הצלחתה נדדה והוצגה גם בגלריית Refusalon בסן פרנסיסקו. אגב, גם המטרופוליטן וללמד ב-NYU לא היה קורה אם לא הייתי כאן. אין ספק שנפתחו בפני הזדמנויות שלא הייתי מצליחה לקבל בארץ".
איזה אדריכל ישראלי את מעריכה?
"פחות מתמצאת באדריכלות בארץ. בהמשך לפרויקט האחרון שלי, אני מאוד מעריכה את האדריכל אבנר ישר, בן זוגה של רונית. הוא תרם את האוסף של רונית למוזיאון בנדיבות אדירה. הוא בנה את הגשר שמופיע בקומה העליונה של התערוכה וסייע לנו עד אין קץ".
איזה מעצב אופנה ישראלי את אוהבת במיוחד?
"את מסבכת אותי. אם שוב נקשור את התשובה לתערוכה של רונית, אז היה לי לעונג לשתף פעולה עם יניב פרסי, ויקטור בלאיש, סמדר עזריאל, רונן לוין, ישראל טאגורי, מיקה בשן, קום איל פו, רן צוריאל ואלבר אלבז – מתוך כל קשר כזה יצאו הסיפורים שבנו את התערוכה. רונית היתה מעורבת בעשיית הבגד ומתוך המעורבות הזאת נוצרו סיפורים וקשרים עמוקים. במהלך התחקיר הצלחתי לדלות הרבה מאוד מהם".
למה הבתים של רובנו נראים אותו הדבר? ברוב הבתים המטבחים לבנים
"כשאני מלמדת את הסטודנטים שלי אני מסבירה להם שכשמסתכלים על ציור או על שמלה או על כל פריט, חייבים להסתכל כאילו נסענו בזמן ונכנסנו לתפיסה של האנשים שיצרו באותה התקופה. העיסוק הזה עוזר לפצח את האינדיבידואל. הוא גורם לך לשאול שאלות, להבין דברים לעומק, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. אם אתה לומד להבין עומק חברתי, פוליטי אתה יכול לפתח תפיסה אינדיבידואלית משלך בין אם בהקשר לאופנה או לחיים ובכלל זה גם לגבי עיצוב. כשמתעסקים באסתטיקה, יש נטייה להתמקד ולשפוט אופנה על פי טעם אישי. אבל אסתטיקה היא לא רק טעם אישי, היא עמוקה בהרבה. לא רק אסתטיקה של בגד, אלא גם התייחסות לאידיאל היופי, דבר שהשתנה לאורך השנים. אני מדברת על אופנה כי אלו העולמות שמהם אני באה, אבל זה בדיוק אותו הדבר גם בעיצוב. אני חושבת שבעיקר צריך פחות לקבל דברים כמובן מאליו ויותר לשאול שאלות. כששואלים שאלות מתפתחת זהות".
לגור בעיר הגדולה
איפה את גרה בניו יורק?
"לוואר איסט סייד. בחרתי להיות שם. זה אזור שאני מאוד אוהבת בניו יורק".
מה סגנון העיצוב בביתך? הבאת דברים איתך מהארץ?
"יש לי סגנון מאוד ברור. אני אוהבת דברים פשוטים. יש לי חיבה עמוקה לוינטאג' של אמצע המאה ה-20 יחד עם טאץ' של שנות השמונים המאוחרות ותחילת שנות התשעים. יש גם הרבה צמחיה. אני מאוד אוהבת מותגים דניים ושילוב של חדש וישן וחושבת על כל חפץ שמשתלב אצלי בבית".
את מרגישה שהשהייה בניו יורק שינתה לך קצת את הטעם האישי באופנה ועיצוב? אולי חידדה דברים?
"שינתה מהבחינה שהבתים פה שונים. רוב הבתים עם רצפת עץ. מורידים נעליים בכניסה וזה לכשעצמו מכניס למוד אחר לגמרי. אף פעם לא קר בבית. בארץ משתמשים במפזרי חום וכאן תמיד חם. יותר נעים בבית המותאם לחורף כי נוצרת אווירה ביתית. זה משפיע. יש הרבה יותר חודשים קרים בשנה אז השקעתי יותר ביצירת הנינוחות של הפנים. בשל חיבתי לפריטי וינטאג', אני נהנית למצוא כאן אוצרות שבארץ נחשבים נדירים ושהייתי רק חולמת להשיג. כך למשל, כורסאות זי של המעצב הדני פול ג'נסן, פריטים של מותג גופי התאורה הצרפתי הידוע Jieldé. הרבה פעמים מצאתי פריטים במצב לא מדהים ופשוט שיפצתי וריפדתי מחדש. לא הייתי מצליחה לאסוף ככה בארץ".
הפינה האהובה עליך בניו יורק?
"מוזיאון המטרופוליטן מבפנים ומבחוץ. בקיץ על הגג ובחורף בגן הסיני".
גלריית אמנות שאת ממליצה לבקר בה בניו יורק?
"השאלה מתי. עכשיו ה GAGOSIAN".
המסעדות הישראליות צצות שם כפטריות אחרי הגשם. יצא לך לבקר?
"הייתי ב'נור' של מאיר אדוני. זה היה בשבוע הראשון לפתיחה אז היה קצת בלאגן אבל כיף. עוד לא הייתי במזנון של איל שני ואני מאוד אוהבת את 'לחמים'".
מותג אופנה שאת אוהבת מיוחד?
"קום דה גרסון".
איזה מעצב אופנה בינלאומי את מעריכה?
"ג'וניאה וואטנבה וגם יוז'י ימטמואטו"
מותג הריהוט המועדף?
"HAY השוודי".
סדרת טלוויזיה שעיצבה אותך כאשת מקצוע. אולי שחידדה אותך?
"סדרה תיעודית על שאנל 'סינייה שאנל' (על החתום שאנל) שמאוד השפיעה עליי".
תערוכות צפויות שאת אוצרת?
"עכשיו הכל בשלב התחלתי עוד לא חושפת. אבל יש למה לצפות".