משקפי תקווה (צילום: אחוה רחמינוב)

IN&OUT: משקפי התקווה שחושפות את מה שקשה לבטא במילים

"גם כשהמצב הנוכחי יחלוף, הכתמים יישארו ויזכירו לנו את מה שעברנו. זה מעורר שאלות על מהות הקיום שלנו ועל הדרך בה אנחנו מתמודדים עם השינויים"

אחוה רחמינוב פנתה אלי לא מזמן דרך האיסטגרם של המגזין והציגה פרויקט שמיד דיבר אלי. פרויקט מהסוג שאפשר לראות אותו וכמעט מיד להבין הכל. פרויקט שמדבר לכולנו ושנקרא 'משקפי תקווה'. כשפניתי אליה, הבנתי מיד שגם בסיפור האישי שלה יש אלמנטים מרתקים, מהסוג שעשוי לעניין ולסקרן לא מעט אנשים. אחוה כתבה לי שיש לה קשר אישי ל 7.10 וזה היה הדבר שרציתי להבין לפני הכל.
"ה-7.10 הביא איתו כאב עצום" מספרת אחוה רחמינוב. "ככל שנחשפתי לזוועות שקרו, הכאב רק הלך והעמיק. ההבנה שיש כל כך הרבה נרצחים, נעדרים וחטופים, והתחושה שהכל כאוס, הייתה ועדיין קשה לי מאוד. לצערי, גם לי יש מכר שנרצח בנובה. הוא גדל איתי בשכונה ולמד איתי בבית הספר היסודי. מאז שנרצח, המבט שלו כשהייתי פוגשת אותו מלווה אותי בתחושות שקשה להסביר במילים".

הסיפור האישי נגע לי ללב. אין כמעט אדם במדינה הזאת שלא מכיר מישהו שקרה לא משהו נורא מאז אותה שבת של שמחת תורה בשנה שעברה וצילומי המשקפיים, אותו קרח אדום שנמס על הפנים, ללא ספק משקפים את הרגשות של רובנו.

סיפור נוגע ללב (צילום: אחוה רחמינוב)

איך מתוך התחושות האלה נוצרו המשקפייים?
"בתקופה של תחילת המלחמה, חיפשתי דרך לבטא את הרגש, לנקות את הלב ולשחרר את הנפש. התחלתי ליצור כדי להעסיק את המוח וחקרתי מושגים וחומרים שמבטאים שבריריות, זמניות ותקווה. אז נחשפתי לקרח והבנתי שזה החומר הנכון לבטא את התחושות שלי. הצורה הייתה לי ברורה – דמיינתי משקפיים מקרח. למה משקפיים? כי דרכם אנחנו לא רק רואים את העולם, אלא גם חושפים את הדרך שבה אנחנו חווים אותו מבפנים. כמו שהעיניים הן ראי לנפש וחושפות את מה שבמילים קשה לבטא, כך המשקפיים הופכים לאמצעי שמחבר בין הפנימי לחיצוני – עדשה שדרכה העולם רואה אותנו ושדרכה אנו רואים את עצמנו".

פנימי וחיצוני (צילום: אחוה רחמינוב)

מהיכן באה הצורניות של המשקפיים?
"בחרתי בצורניות של משקפי תלת-ממד כדי להדגיש את תתחושת החוויה המוחשית והעמוקה של מי שמרכיב אותם. הצורניות הזו מטשטשת את הגבול בין הצופה למציאות, כך שהאדם הופך לחלק בלתי נפרד מהחוויה עצמה. עד שלא תחווה בעצמך, לעולם לא תבין. כל צורניות וחומר שבחרתי בפרויקט בחרתי בקפידה כדי להעצים את המסר של היצירה. השתמשתי בכסף לעיצוב המסגרת כי הוא מסמל יציבות, כוח, והבטחה לעתיד בטוח – אלו הערכים שאנחנו שואפים אליהם כחברה. העדשות העשויות מקרח אדום, מסמלות, מצד אחד, את השבריריות והזמניות של המצב הנוכחי, ומצד שני, את הכאב והדם שנשפך בשנה האחרונה. הקרח, שנמס בהדרגה, מדגיש את אי הוודאות והזמניות של החיים, אבל גם את התקווה לשינוי ולצמיחה מתוך השברים".

שבריריות (צילום: אחוה רחמינוב)
וכאב (צילום: אחוה רחמינוב)

מה המסר שרצית להעביר?
"הפרויקט מעביר מסר של תקווה בתוך מציאות כואבת. העדשות, העשויות מקרח, מייצגות את המציאות השברירית שלנו, העטופה באבידות, כאב ודם שנשפך. הקרח הנמס מסמל את הזמניות של המצב, אבל גם את האפשרות לשינוי והתקדמות. גם כשהמצב הנוכחי יחלוף, הכתמים יישארו ויזכירו לנו את מה שעברנו. זה מעורר שאלות על מהות הקיום שלנו ועל הדרך בה אנו מתמודדים עם השינויים".

איפה הוצגו המשקפיים עד עכשיו? 
"בעמוד אינסטגרם בשם OPTICAL_STYLE, שמתמקד בעיצובים אמנותיים של משקפיים מכל העולם. עבורי, זה היה כבוד גדול שהמסר שלי, שנולד מתוך הכאב שלנו כאן בארץ, הצליח לגעת בעורכת העמוד בחו"ל ושיש לי את היכולת להשמיע אותנו גם שם. העורכת העלתה את העיצוב שלי כפוסט, וכשהודיתי לה באופן אישי, היא שיתפה אותי שהמסר שלי נגע בליבה ואף גרם לה לבכות. העובדה שהצלחתי להעביר את הכאב שלנו לעולם ושהיא הצליחה להתחבר אליו, הייתה עבורי הישג משמעותי. הפוסט זכה לתגובות מגוונות, כולל תגובות פרו-פלסטיניות, מה שהיה צפוי".

מסר של תקווה (צילום: אחוה רחמינוב)

פרויקט 'משקפי התקווה' של אחוה הוא לנעשה המשך לפרויקט הגמר שלה בשנקר MIDPOINT. "אני מרגישה שבעזרת דימוי המשקפיים אני מצליחה לבטא את רגשותיי, כי גם בפרויקט הגמר שלי בתואר הראשון בשנקר עסקתי ביצירת משקפיים. בין אם במודע או לא, ייתכן שזו הסיבה שפניתי לזה שוב. את הניסיונות להבין איך עובדים עם קרח ומהי הדרך הנכונה ליצור משקפיים מקרח, עשיתי תוך כדי שהייתי כבר בהכנות ללימודים בחו"ל.

פרויקט הגמר בשנקר (צילום: טל חרס ושירן סיבוני)
פרויקט הגמר בשנקר (צילום: טל חרס ושירן סיבוני)

מסתבר, שאחוה שימשה גם כסוג של שגרירת ישראל במהלך לימודיה במילאנו. היא נסעה ללמוד שם מאסטר בבית ספר של קבוצת היוקרה השוויצרית RICHEMONT. "עיצבנו למותגים כמו Van Cleef & Arpels ו-Cartier אבל הכל נשאר עד המחשבים של בית הספר ואסור היה לנו לצלם או להוציא שום דבר. האמת, שטסתי בתקופה מאוד מורכבת ובכיתה שלי היו 20 סטודנטים מכל העולם שידעו מה קורה בישראל. עם זה, תמיד הצגתי את עצמי בגאווה כישראלית בפני המרצים, המעצבים והמנכ"לים של המותגים".

זכוכיה לך חוויה מיוחדת בהקשר הזה?
"לגמרי. באחת מהפסקות הצהריים, כל אחד כתב על הלוח 'תודה רבה', 'שלום', ו'בוקר טוב' בשפתו. כשהגיע תורי, וכתבתי בעברית מה שעורר מיד התעניינות רבה – העובדה שאני כותבת מימין לשמאל והאותיות לא מחוברות לצורה מילולית מוכרת עוררה סקרנות רבה. השפה העברית עוררה סקרנות יותר מכל שפה אחרת שנכתבה על הלוח. הם ביקשו ממני לכתוב את שמם בעברית וניסו לשחזר את הכתיבה בעצמם.
זה היה אחד הרגעים שבהם הבנתי עד כמה מעט הם יודעים על התרבות הישראלית והשפה העברית. הרגשתי שאני מגלה להם עולם. השאלות שהם שאלו אותי והמצב בארץ רק העמיקו בי את התחושה שאני סוג של שגרירה".

פרויקט הגמר בשנקר (צילום: טל חרס ושירן סיבוני)
פרויקט הגמר בשנקר (צילום: טל חרס ושירן סיבוני)

מה את עושה היום?
"אני ממשיכה לפתח את היצירה שלי דרך חקירה מתמדת של רעיונות חדשים, במיוחד באזורים שבהם עיצוב ואמנות נפגשים ומתנגשים. אני מתעניינת במתח שבין מה שאנחנו רואים כפריט שימושי לבין מה שמטלטל אותנו רגשית. בחלק מהיצירות שלי, אני מתמודדת עם שאלות על זהות, חוויות אישיות והקשרים חברתיים. בעבודות האלה, אני שואפת לא רק לייצר פריט פונקציונלי, אלא גם לעורר מחשבה עמוקה וליצור דיון על הדרך שבה אנו חווים את העולם. עם זאת, אני גם מתנסה ביצירות אחרות, שמתמקדות יותר בפשטות אסתטית או ברעיונות אחרים".

ומה התוכניות שלך?
"כרגע, אני עובדת באופן עצמאי, מה שמאפשר לי חופש יצירתי מלא. עם זאת, אני תמיד פתוחה לשיתופי פעולה שיכולים להוסיף ערך ליצירה שלי"

פרויקט הגמר בשנקר (צילום: טל חרס ושירן סיבוני)

אולי יעניין אותך גם...