תערוכת גמר ראשונה לבוגרי ביה"ס לעיצוב לאחר האיחוד עם אונ' חיפה

לאחר המיזוג עם ויצו חיפה, יישארו רוב החוגים במבנה של קמפוס המושבה ואילו החוג ללימודי תואר ראשון בצילום ובקולנוע יעבור למבנה חדש בשוק תלפיות

כחודש לאחר השלמת האיחוד של ויצו חיפה עם אוניברסיטת חיפה, מוצגת ממש בימים אלה ועד ה 28.8, תערוכת הגמר של בוגרי בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. כ- 130 בוגרי/ות החוגים לעיצוב תקשורת חזותית, אדריכלות, צילום ועיצוב אופנה, משקפים בעבודותיהם שלל נושאים מגוונים בהם בחרו לעסוק שבהם אירועי ה 7.10, התייחסויות לסוגיות קולקטיביות ואישיות וכן עבודות שעוסקות בבינה מחאכותית, דמיון ואפילו פנטזיה. מכיוון שטרם הגענו לתערוכה, מצ"ב פרויקטים בולטים כפי שנבחרו על ידי בית הספר.

תערוכת בוגרי בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. (צילום: יח"צ)

שלושה פרויקטים מהמחלקה לארכיטקטורה:

הפרויקט של שקד חיון בן אליעזר שנקרא 95% גן עדן מתייחס לקיבוץ בארי כדוגמה ליישוב שספג פגיעה פיזית ורגשית קשה במיוחד במתקפת הפתע האכזרית ב 7.10. הפרויקט מציע פעולות שיקום לחלקו הצפון-מערבי של הקיבוץ שנפגע בצורה המשמעותית ביותר. זאת, תוך הסתכלות חדשה על פתרונות המיגון הקיימים בקיבוץ ובמטרה לחזק את תחושת הביטחון והקהילתיות בו תוך שמירה על שגרת חיים המותאמת לימינו.

שקד חיון בן אליעזר. הצעה לשיקום קיבוץ בארי

Re-Crafted הוא הפרויקט של נדב שמעוני שמדבר על אזורי התעשייה כחלק אינטגרלי מהעיר ועל ההשפעה הכלכלית, החברתית, והסביבתית שיש להם על האוכלוסייה בה. הפרויקט מציע התחדשות תעשייתית בעיר נתניה תוך בחינת ייחודו של אזור התעשייה הקיים וניסיון לפתח אותו מבלי לפגוע בייחודו.

מרח זבאד בפרויקט לשבת על הגדר מצביעה על חומת ההפרדה שנבנתה בשנת 2002 בין באקה אלגרבייה לבאקה אלשרקייה כתוצאה מהמציאות המורכבת במדינת ישראל. אלגרבייה, שנמצאת בתוך מדינת ישראל, גדלה והתפתחה ואילו אלשרקייה, שנמצאת מחוצה לה, נותרה כמעט כשהיתה. זבאד מציעה שתי אופציות: או שהחומה נשארת ואז צריך להחיות את הנמק ולשקם את האזור המתפורר סביבה; או שהחומה נופלת ואז צריך "לתפור" מחדש את הממשק שנקטע בין שתי הערים.

שלושה פרויקטים מהמחלקה לתקשורת חזותית:

חמישה שירי אהבה, פרי עטו של המחשב, עומדים במרכז הפרויקט של יובל רוזלי המכונה הפואטיקה של הקוד. השירים מוצגים דרך דימויים חזותיים וסאונד שהושאלו מהבינה המלאכותית כשהרעיון הוא לבחון איך הבינה המלאכותית יוצאת מגבולותיה ופוגשת רגש. במהלך הפרויקט, שאלה את עצמה רוזלי שאלות כמו: האם המחשב יכול להכיל חוסר הגיון? האם המחשב יכול להתחקות אחר רגש אנושי? והאם אנחנו יכולים להביט בדברים כפי שהם מבלי למצוא להם הקשר לוגי? רוזלי מצאה שהבינה המלאכותית משרתת את הנטייה האנושית לחפש משמעות ושהמחשב, בדומה למוח האנושי, לעולם מחפש הגיון.

יעל בר בפרויקט נולדתי בתקופה הלא נכונה משקפת את תחושת אי השייכות תוך שהיא שואלת "האם באמת היה פה יותר שמח לפני שנולדתי?". הפרויקט בוחן היבטים ואופני חיים שונים בעבר ובהווה ואיך הטכנולוגיה השפיעה על התקשורת בין בני אדם לאורך השנים.

החלום ושיברו הוא הפרויקט של תמר רוזן שמציג את שברו של החלום מול המציאות העגומה שמתקיימת בישראל בימים אלה. רוזן מתייחסת לשיכונים שנבנו בישראל בשנות ה־50 וה־60 כסמל לחזון הציוני שביקש ליצור חברה שוויונית וצודקת וכדיור מכובד שהוענק לעולים ולאוכלוסיות מוחלשות. במרוצת השנים, רבים מהשיכונים הפכו לסמל של הזנחה ותזכורת לכישלון החזון של דור המייסדים. מכאן, עולה בעצם השאלה: האם השיכונים הם באמת כישלון או שמא עדיין קיימים בהם שרידים של החלום הציוני?

תמר רוזן. השיכונים כסמל לחזון הציוני (צילום: יח"צ)

שלושה פרויקטים מהמחלקה לעיצוב אופנה:

נעה גריצר בפרויקט מות האסקפיזם מתייחסת למציאות השבורה והאימתנית שילדים נאלצים לחוות בתקופה של מלחמות ואסונות שמעצבת את חוויותיהם ופוגמת בהן. ילדים נקלעים לזוועות שלא באשמתם ולא מרצונם, ואחת מדרכי ההתמודדות שלהם היא אסקפיזם המשמש כמנגנון הישרדותי של הגוף והנפש. הקולקציה של גריצר נותנת ביטוי לפער שבין עולם ילדותי תמים ואוטופי לבין אימת המלחמה, והיא מתאפיינת בצבעוניות ניגודית ובתכנים סימבוליים דיכוטומיים של ילדות ואימה.

נעה גריצר. מציאות שבורה (צילום: שי פרנקו)

הפרויקט בגדי פלאות של דניאל פדידה מתייחס לחדרי הפלאות של עידן התגליות. אותם חדרים הציגו נפלאות מעולם הטבע ומעשי ידי אדם שהגיעו מעבר לים. הרעיון של תמהיל חפצים שנועד לעורר, לשעשע ולשמש כנושא שיחה, מתורגם בקולקציה של פדידה לעיצוב מקסימליסטי. הקולקציה משלבת בתוכה מודרניזם ובארוקיות וכוללת שפע של טכניקות מסורתיות כמו קראפט מסורתי וטקסטילים שפותחו ביד לצד טכניקות חדשניות כמו חיתוך בלייזר והדפסת תלת ממד.

דניאל פדידה. בגדי פלאות (צילום: שי פרנקו)

אנחנו יכולים היום להזמין דייט בלחיצת כפתור, בדיוק כמו שאנו מזמינים חבילה מאסוס או משלוח של סופר עד הבית – זו התהייה שעומדת בבסיס הפרויקט של שקד הרוש שנקרא בקריצה RelationShop. אפליקציות הכרויות מתוכננות כביכול למציאת אהבה אבל, האינטרס שלהן הוא שנתמכר לריגוש, לסיפוק הרגעי ולמבחר האינסופי. השיטוט באפליקציה, הוא שופינג דרך חלון ראווה דיגיטלי בו הופכים בני האדם למוצרי מדף מפתים. הקולקציה בוחנת כיצד נראית השטחה והחפצה של אהבה ויחסים בעידן הדיגיטלי המבוסס על צריכה וסיפוק מידיים.

שקד הרוש. השטחה של אהבה (צילום: שי פרנקו)

שלושה פרויקטים מהמחלקה לצילום וקולנוע:

לאל רייס בפרויקט כשהריק פורח נעה בין פיסול וצילום תוך שהיא נוגעת בשבריריות הגוף ובפגיעותו אך גם ביופיו הייחודי. בתהליך היצירה בחנה רייס את מערכת היחסים בין הגוף והריק שממלא אותו לבין הסביבה החיצונית דרך העור המקשר ביניהם.

שלוש שמלות, נשמה אחת הוא הסרט העלילתי של לוזן סלמאן שמתמקד בסיפור גלגול הנשמה של סלאמן והתמודדותה עם טלטלת המעבר בין זמנים ומקומות שונים. הסרט, כמסע של חיפוש עצמי, מתאר את גילוייה של לוזן לגבי גלגולה הקודם וכיצד היא מצטרפת לחייה הקודמים באירועים משמעותיים. לעתים היא מתבוננת מהצד ולעתים היא חלק מההתרחשות, רואה ואינה נראית.

הסרט התיעודי פריאל של הג'ר חמודה מתמקד באימה של חמודה ובהתמודדות שלה עם אובדן בנה היחיד. הסרט מתעד את הכאב והכוח שלה ומשקף את המאבק הפנימי בין עצב לתקווה. עם זה, זהו לא רק סיפור על אובדן, אלא גם סיפור על אישה, שלצד ניהול בית ועבודה ללא הרף, מפגינה כוח בלתי מתפשר לחיות למרות כל האכזבות והקשיים.