למרות הכל: תערוכת חפצים משוחזרים של תושבי העוטף נפתחת מחר

כחצי שנה מיום הקמת המיזם חפץ מעבר וכארבעה חודשים מאז איסוף החפץ הראשון מקיבוץ בארי, נפתחת מחר, יום רביעי, תערוכה מיוחדת שתציג חלק משמעותי מהחפצים והצילומים של משפחות שבחרו לקחת חלק בתהליך. התערוכה מאפשרת זווית התבוננות שונה על אירועי השבת השחורה והיכרות עם סיפורים אישיים דרך חפצים. עם זה, ולאור החדשות העצובות שנתקבלו אודות מותם של ארבעה מהחטופים, התערוכה תפתח לקהל הרחב במועד שנקבע אך ללא אירוע השקה.

מיזם 'חפץ מעבר' נולד מתוך תחושת רצון עמוקה לסייע ולהקל, ולו במעט, על תושבי הדרום שחייהם השתנו ללא הכר מאז אותה שבת. מובילות הפרויקט מזמינות תושבים מפונים לבחור חפץ או פריט שנפגע ונשאר במקום המגורים ההרוס שננטש. את אותו חפץ הן משנעות לסטודיו, מחדשות ומתקנות ולמעשה הופכות אותו לחפץ ישן-חדש. תהליך החידוש מלווה בסיפור של החפץ ובעליו ומתועד בצילום אמנותי מקצועי. "הבנו שדווקא בזמנים של מצוקה וקושי, אנחנו נזקקים עוד יותר לעוגנים של ביטחון ושליטה" אומרת טל סטרלין הלפרין, יוזמת ומרכזת המיזם. "שיקום ושיפוץ החפצים המשמעותיים, יכול לעזור ליצור משמעות ולייצב מחדש את הקרקע המטולטלת".

מהן בעצם מטרות המיזם?

"המיזם הזה הוא רגשי, נפשי ואמנותי ונולד מתוך רצון עמוק לסייע למי שחייהם השתנו. בעזרת נשות צוות המיזם, סיפורה האישי של כל אחת מהמשפחות משולב בחידוש כל אחד מהחפצים. אחת המטרות המרכזיות היא להיות זרז ומקדם לתהליך של תקווה אצל המשפחות שנעקרו מבתיהן. וכך, אנחנו מקוות שנצליח לייצר יחד איתן עתיד טוב יותר עבורן ועבור החברה כולה".

איך זה מתבצע הלכה למעשה?

"בערך פעם בשבוע, אנחנו נוסעות ליישוביי הדרום לפגוש אנשים, לאסוף חפצים ולהקשיב לסיפורים. הלב מתכווץ מהדמעות והכאב, אבל רגע אחרי הוא מתרחב מהתודות, המילים החמות והתקווה שיוצר המיזם".

אילו חפצים יצא לכן לחדש?

"כשיצאנו לדרך, לא ידענו מה יהיו החפצים שנקבל לחידוש. לרגע חשבנו שאולי יהיו במיזם רק שידות אבל בפועל ובאופן מפתיע אין לנו כמעט חפצים שחוזרים על עצמם וכך שחזרנו וחידשנו שידה, מראה, תמונה, ציור, ספסל ועוד. המפתח לבחירת כל חפץ הוא של המשפחה עצמה וכל פעם אנחנו מתרגשות מחדש מהבחירות האישיות והמיוחדות. עד כה, ליווינו חמש עשרה משפחות כשלכל משפחה הסיפור שלה ולכל חפץ הייחודיות שלו, אבל כולם בעלי משמעות אישית שמשקפת חוויות משותפות וזיכרונות מרגשים ושונים".

לדוגמא?

"שרון ודורון, חברי קיבוץ בארי, הם המשפחה הראשונה שהצטרפה לפרויקט ושאיתם נפגשנו בביתם בקיבוץ וממנו הבאנו לחידוש ספסל, מראה ותמונה ששרדו את השרפה. הם פתחו את לבם ואת מה שנשאר מביתם וסיפרו על השעות הרבות בממ"ד, על הפחד והעצב באותה שבת ועל הדרך שהם עושים מאז. באותו בית, כמה סמלי, נמצא גם דגם קטן של בית עץ שנפגע וחודש על ידי דורון בסטודיו של מאיה כחלק קטן מתהליך החידוש של הבית הגדול יותר".

גם סיפור השידה של שלומית מור מאוד מרגש

"את שלומית פגשנו בפעם הראשונה בסטודיו של מאיה. אישה מיוחדת, רגישה, ענווה, עצובה ומתוך כל אלו מדברת בכנות ובפתיחות. כולנו מכירים את משפחתה, כפי שפורסם בתקשורת. את האבל, את שמות הילדים והנכדים ואת האומץ והגבורה במקביל לאובדן הגדול. אבל הסיפור האישי שלה נשאר מאחורי הקלעים.

"בביתה, שנמצא באחד מיישובי העוטף שנפגעו, נדמה כי הזמן עצר מלכת בשביעי באוקטובר. הגענו אליו כדי לאסוף שידת איפור אותה היא ביקשה שנחדש. כששוחחנו על השידה, שלומית שיתפה במחשבותיה כיצד היא רוצה שהיא תראה לאחר החידוש בתקווה שתזכיר את התכשיטים שאוחסנו בה וכמזכרת מהעבר ומהבית שהיה. ברגישות ובתשומת לב לפרטים הקטנים, הפרידה מאיה, מחדשת החפצים, את המראה מהשידה ויצרה שני רהיטים שונים עדינים ומדויקים לשלומית".

מה התפקיד שלכן בעינכן?

"אנחנו כאן כדי לעזור לחוויות להישמר ולייצר חוויה משמעותית נוספת ונעימה. בדיוק כמו שבילדותנו אנחנו נאחזים בחפץ מעבר, שהוא המקום הבטוח שנותן לנו תחושה של ביטחון, אהבה ושייכות, ככה חפצים ביתיים מייצגים עבורנו חלק ממי שאנחנו, יוצרים את הזהות שלנו ועוזרים לנו לייצר תחושה של ביטחון, אהבה ושייכות בכל גיל ושלב בהתפתחות".

לרוב אין חפצים בלי בית. מהו "בית" עבורכן?

"ברמה הפיזית, בית הוא שיקוף מסוים של האישיות. הצבעים, הרהיטים והצעצועים מייצרים עבורנו מרחב שעונה על הצרכים שלנו. אבל בית זה לא רק קירות, גג, דלתות וחלונות. בית הוא שילוב שמורכב מחוויות אישיות ומשפחתיות. שילוב של חפצים, צמחים וריחות. ברמה הרגשית, הבית הוא יותר מסתם מקום. זה המרחב העוטף שלנו וחלק מכריע מהזהות שלנו. זה המקום שבו אנחנו רוצים להרגיש הכי בטוחים ואהובים. מקום מלא בזיכרונות. לכן ליווי ועזרה, אפילו במעט, בחידוש החפצים מבתיהם הפגועים של תושבי הדרום יכולה להיות, כפי שאנחנו עדות לכך, נדבך משמעותי בתהליך השיקומי אותו הם עוברים".

מה מרגש אתכן במיוחד בתהליך?

"בהודעה מרגשת שקיבלנו מאחת המשפחות שהצטרפה לפרויקט כתבו לנו "אנחנו אובססיביים לכל פיסת זיכרון." זה מלמד אותנו שהזיכרון הוא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. זה תמצית החוויות שלנו שמעצבת את זהותנו ומקשרת אותנו לעבר. חפצים אישיים ממלאים תפקיד משמעותי בתהליך הזה. הם משמשים כתזכורות מוחשיות לרגעים ולאנשים שאנו אוהבים. תמונה, תכשיט או אפילו חפץ פשוט, יכולים לעורר רגשות עזים ולהחזיר זיכרונות חיים. פריטים אלו אינם רק חפצים; הם שומרי הסיפורים שלנו ושומרי ההיסטוריה שלנו".

לפרויקט יש גם משמעות שמעבר לרמה האישית?

"באופן אישי, זה עוזר לנו, חברות הצוות, לעבד את החוויות שלנו ולמצוא משמעות בקושי. ברמה הלאומית, זה מטפח זיכרון קולקטיבי ומבטיח שדורות העתיד יבינו את האתגרים שעמדו בפנינו. מבחינה היסטורית, זה משמר את הסיפורים שלנו ומאפשר לנו ללמוד מהעבר ולבנות עתיד טוב יותר. למשפחות רבות שאנחנו פוגשות, התיעוד הוא חלק משמעותי ומרכזי בבחירה לצאת איתנו למסע".

חברות הצוות לצד טל סטרלין הלפרין: שונית פלקו זריצקי, צלמת ויוצרת, מאיה גל, אמנית ומחדשת חפצים, דנה שקד, גיוס משאבים וכתיבת תוכן, ד"ר בירי רוטנברג, מומחית בפסיכותרפיה פסיכואנליטית וביבליותרפיה.

אוצרות: מיכל קרסני.

כתובת התערוכה: עזריאלי שרונה, דרך מנחם בגין 121, קומה 2.