הקולאז'ים החייתיים של לירון הם מחווה מתוקה לחברינו הנאמנים ביותר

בקולאז'ים של לירון דהרי נתקלתי בפייסבוק והם מיד משכו את תשומת לבי. הרגשתי שאני חייבת לקרוא מה עומד מאחוריהם ובאמת גיליתי סיפור מרתק. כשפניתי אליה באופן אישי, התרגשתי עוד הרבה יותר. "התחלתי ליצור קולאז׳ים של חיות בתחילת המלחמה כשהבנתי שפגעו גם בחיות של המשפחות בדרום. זה הכעיס והעציב אותי מאוד בעיקר בגלל התחושה שהן לא יכלו לעשות כלום בשביל להגן על עצמן" אומרת לירון דהרי". סיפור אחד, על הכלבה בוניטה האמיצה והיקרה, ששייכת לתום אורייה כהן מקיבוץ סופה, ריגש אותי בהתחלה באופן מיוחד. בוניטה הגנה בחירוף נפש על המשפחה בזמן שמחבלים נכנסו לביתה ובכך הצילה את המשפחה ממוות ודאי. לצערי, בוניטה עצמה לא שרדה את הפציעות הרבות וכך היא הייתה לכלבה הראשונה שהכנתי עבורה ועבור משפחתה מזכרת הנצחה. מאז, כל יום אני נחשפת לעוד בעל חי שנפגע ולא שרד את התופת". 

איך נתקלת בסיפור של בוניטה?

"דרור פרידמן כתב עליה בפייסבוק באופן מאוד מרגש ״בוניטה, כלבת לברדור מדהימה, הצילה חיי בני אדם במשך כל 8 שנות חייה עד שנרצחה בשלוש יריות על ידי טרוריסט מהחמאס בשואת 7.10.2023.  במשך כמעט שבע שנים, היא שירתה במשטרת ישראל. אביעד, ששירת לצידה במשטרה, אשתו תום, ילדיהם והחתולה המשפחתית, אימצו אותה באהבה גדולה כשהיא יצאה לגמלאות. בזמן האסון, כשרוצחי חמאס השתלטו על קיבוץ סופה, בוניטה ואחותה החתולה היו לבד בבית. בני משפחת השכנים ברחו לחדר הממ"ד ולא הצליחו לסגור את הדלת בזמן שרוצחי חמאס ירו להם על הבית. בוניטה רצה לדלת השכנים והצליחה לסלק ולהדוף משם את רוצחי החמאס. בכך, היא הצילה את חייהם של כל בני ובנות משפחת השכנים. לאחר שחמאס ירו בבוניטה כדור ראשון, היא המשיכה לרדוף אחריהם, ואז רוצח חמאס ירה בה עוד 2 כדורים. בוניטה הייתה עולם ומלואו, והותירה אחריה משפחה שלמה, שלא מפסיקה לבכות. כלבה עם נשמה גבוהה ולב ענק״.

איך את מגיעה לחיות מהעוטף? 

"אני חברה בהרבה קבוצות של בעלי חיים בפייסבוק ואת רוב כלבי העוטף מצאתי בכל מיני קבוצות של בעלי חיים אבל בעיקר בקבוצה ״חרבות ברזל סיוע לבעלי חיים״. באותו שבוע נוראי, היו מלא פוסטים על בעלי חיים שברחו או נרצחו. יש לי חיבור מסוים לעוטף, אם זה הנגב או אנשים שהכרתי, וכל הזמן חשבתי לעצמי על החתולים והכלבים שהיו מסתובבים חופשי בשבילי הקיבוצים ושאת חלקם צילמתי בתקופה שעוד הייתי מגיעה לבקר בהם". 

ואיך נוצרו הקשרים עם המשפחות?

"בהתחלה לא יצרתי איתם קשר כי לא הרגשתי נוח ונראה היה לי שזה עדיין לא הזמן התאים. אז פשוט התחלתי לייצר מזכרות הנצחה מהצילומים שהם העלו לפייסבוק. בהמשך, פניתי אל המשפחות ואמרתי להם שהכנתי דיוקן ואם ירצו שאשלח להם".

איך בעצם את מעבדת עם המשפחות את האובדן של החיה האהובה עליהן?

"בהתחלה, לא ידעתי כל כך איך לתקשר ומה להגיד. לא מדובר בחיות שהלכו לעולמן באופן טבעי או ממחלה. זה היה טבח שאף אחד מאיתנו לא הכיר. כשפרסמו שמשפחות שלמות נשרפו בחיים, הכלבים והחתולים היו שם גם. זה מוות אכזרי ושובר לב.

"למשל הסיפור על הכלבה שנקראת 'רבע'. מצאתי אותו בקבוצה שנקראת 'החבר הכי טוב שלי מת – התמודדות עם אובדן של בעל חיים אהוב'. בן משפחה של אחת מהחטופות הצעירות פרסם פוסט לזכרה של רבע שהייתה שייכת לבת דודתו, וזה מה שהוא כתב: ״קראו לה רבע כי הרגל השמאלית האחורית שלה נקטעה. היא הייתה הכלבה של בת דודה שלי בניר עוז. המלכה של הצ'יל, הכלבה הכי קול בעוטף, שלא נתנה לנכות לעצור אותה. חמאס רצחו אותה בשביעי באוקטובר. נכון, זה משהו קטן יחסית לכל האובדן שאנחנו חווים לאחרונה, אבל אוף. הגיע לה יותר טוב״.

"כשבת דודתו שוחררה מהשבי, הוא כתב לי בהודעה: ״מעדכן שבת דודה שלי, לאחר שחזרה מהשבי, הפכה את התמונה שלך לשומר מסך בטלפון. מרגיש שעשית משהו לשיפור מצב הרוח שלה ועל כך אני מודה לך מאוד״. כשקראתי את זה, פשוט התחלתי לבכות בכי מסוג אחר. עם המון עצב וגם קצת תקווה על כך שמשהו, קטן ככל שיהיה, עשה מעט טוב לאותה נערה".

וואו, כל כך מרגש. אני מניחה שיש עוד המון סיפורים כאלה

"כן. למשל הסיפור על הכלב חביבי שקראתי עליו בפוסט של מיקה שיינוק־קרטן שכתבה: ״לפני כמה ימים הגעתי לפלמחים. ירדתי לחוף ופרח פלסטיק אדום משך את תשומת ליבי. היתה שם מצבה קטנה. רציתי כבר להגיע לקו המים וחלפתי על פניה. ראיתי רק את השם – הכלב חביבי היה טמון שם. כשחזרתי לאט, עצרתי, כי יש מילים ומילים צריכות שאקרא אותן. הכלב חביבי, מנחל עוז, נרצח בביתו ב-7/10, שם נרצחו גם כמעט כל בני משפחתו. הלב שלי החסיר פעימה. המצבה של חביבי מול הים, חילקה לי את המציאות למנות קטנות, טפטפה לי אל ההכרה ועל הלחי".

את יוצרת גם דיוקנאות של חיות מחמד לאו דווקא מהעוטף?                                                

"בטח. יצרתי בהתנדבות  גם דיוקנאות לכלבי יחידת 'עוקץ'. בתחילת המלחמה, פירסמו כמעט כל שבוע על עוד כלב גיבור ומתוק שנהרג בלחימה בעזה וכך יצרתי דיוקנאות לזכרם של ג׳ק, מידו, נארו, טייגה וגנדי. אני יוצרת גם דיוקנאות לכל משפחה שרוצה מזכרת הנצחה לחיה האהובה שלה שנפטרה".

ויש גם הזמנות ממשפחות שהחיה האהובה שלהן עדיין בחיים?

"כן, בטח. יש גם משפחות שבעלי החיים עדיין איתן ומעוניינות בדיוקן הרמוני וחמוד שלהן. עד עכשיו פנו אלי משפחות שרצו דיוקנאות לחתול, כלב, ארנב, צב קטן ואפילו חזיר אהוב שנער אוהב לבקר אותו בחוות שיקום. יצרתי גם קןלאז' צבעוני עבור צוות העובדים במשרד מסוים שרצה להיזכר בחברים הנאמנים שלו גם במהלך יום העבודה".

לירון דהרי בת 40. היא נולדה ברמת גן וגרה ביפו. את לימודיה סיימה במכללת מנשר לאומנות בתל אביב ועד לא מזמן עבדה בעמותת 'אנימלס' (אנונימוס לשעבר) שפועלת למען זכויות בעלי חיים. "אני טבעונית ובגדול אוהבת, מעריכה ומתפאלת כל יום מחדש מחיות" היא אומרת. "אני מאמינה שכל בעלי החיים צריכים לחיות את חייהם בלי שום יד שתקצר אותם בשום צורה שהיא".  

מה מושך אותך לחיות המחמד ועל אילו רגשות זה יושב?

"כשהייתי קטנה, רציתי כלב וההורים לא הסכימו. בגיל 15, מצאתי גורת כלבים קטנטנה ומתוקה והבאתי אותה הביתה. ההורים ממש לא הסכימו אבל אני התעקשתי ולא הסכמתי לשמוע "לא". אמרתי להם שנעשה ניסיון של שבועיים ואם לא אמצא לה בית אז אמסור אותה לעמותה. בשבועיים האלה, התחלתי לחוות את גיל ההתבגרות על מצבי הרוח שבו ולאקי הקטנה הייתה תמיד איתי. היא ליקקה לי את הדמעות כשבכיתי ואילצה אותי לצאת מהבית ולטייל איתה. בסוף השבועיים, ההורים, שהתאהבו בה, לא היו מוכנים למסור אותה והיא הייתה איתנו עד שנפטרה כשהיתה בת 14".

דהרי אמנם יצאה לדרך חדשה אבל תשמח להכין גם לחברים שלכם פורטרט מהמם.