תערוכה מציעה איך ייראו הבתים של כולנו כשנחגוג פה מאה שנה

ביום ששי, 16/11, תפתח בבית האדריכל התערוכה 'הבית העתידי' שתדון בשאלות איך ייראה בית המגורים הישראלי בעוד שלושים שנה, איך נגור, ומה ישמר ומה יעלם מתרבות המגורים הנוכחית של כולנו. לקראת התערוכה, הוזמנו שמונה יוצרים, מדיסציפלינות שונות, לשאול את השאלות הללו, להתעמק בהן ולנסות לענות עליהן במסגרת עבודות שנוצרו והופקו במיוחד במסגרתה. אוצרות: אדר' לימור יוסיפון גולדמן, אדר' דנה גורדון.

"היוזמה לתערוכה יצאה אל הפועל במיוחד עבור שבוע האיור לאחר שבשנה שעברה השתתפנו בו גם עם התערוכה 'יסודות העיר' בה הפגשנו אדריכלים ומאיירים ששילבו את עבודתם יחד" אומרת אדריכלית דנה גורדון, מאוצרות התערוכה. "הפעם, החלטנו לקחת את הדברים צעד קדימה, להקים קבוצת סטודיו שתעבוד יחד תקופה מסוימת ולהתייחס למונח 'בית'. מכיוון שהתחלנו בסביבות יום העצמאות השבעים למדינה, קבענו לנו הסתכלות על הבית כפי שזה ייראה בעיננו בעוד שלושים שנה בעת מאה שנה למדינה".

היוצרים המשתתפים בתערוכה הם: אדריכלית טולה עמיר, אדריכלית רוני אביצור, מעצב תעשייתי עזרי טרזי, מעצבת טקסטיל תמרה אפרת, מאייר ניב תשבי, מאיירת בתיה קולטון, מאייר אלון ברייאר וצלם האדריכלות יואב פלד. יחד, פעלו כולם כצוות סטודיו במשך חמישה חודשים, במהלכם נפגשו להרצאות, דיונים וסיעורי מוחות עם צוות האוצרות של גלריית בית האדריכל ומרצים מומחים בתחום המגורים. במהלך התקופה, הם עברו תהליך משותף וגיבשו את עמדתם האישית לגבי הבית בעתיד. העבודות שיצרו לבסוף, נוקטות בגישה פארודית, הומוריסטית וביקורתית לנושא המורכב.

התהליך שעברתם נשמע ממש מעניין
"נכון. הזמנו אורחים ומרצים מבחוץ כמו ד"ר אדריכלית יעל אלואיל חוקרת תחום המגורים בטכניון, כרמלה יעקבי וולק שדברה אתנו על מגורים בהקשר של מינימום וד"ר אריאל הנדל שמגיע דווקא מתחום הגיאוגרפיה ודיבר על הפן הפילוסופי של הדברים. אבל בסופו של דבר, כמעט כל המשתתפים עבדו לבד למעט שניים שעבדו יחד. כל אחד תרם את ההבט שלו לנושא הבית ונוצרו הרבה עמדות ופרשנויות".

לאחר מספר מפגשים ודיונים, התמקמו המשתתפים בתהליך על ציר שבין שעבוד לחופש ובין הצורך והכמיהה לפרטיות, רכוש ונוסטלגיה לבין שחרור מדפוסי חיים קיימים על ידי וויתור על מרחב פיזי קבוע. הדיון הקבוצתי התפתח לכדי מחשבה אודות האפשרות של מותו העתידי של הבית בתצורתו המוכרת כיום. מות הבית מייצג עבור המשתתפים את התפיסה בה האינדיבידואל לא נזקק יותר לבלעדיות על פיסת קרקע או ארבעה קירות קבועים, אלא יכול לנוע ולנדוד בעולם, לחיות בקהילות שיתופיות חדשות או אפילו ברחוב. עם זאת, ימשיך הפרט לחפש זיקה ושייכות על ידי שמירה על חפצים או סימנים שמייצגים עבורו חוויות, תחושות וזיכרונות.

הצלחתם להסיק מסקנות מהתהליך?
"כל המשתתפים, כאמור, התמקמו על טווח רעיוני שבין שעבוד לבית לבין חופש מוחלט מכבלי מקום וזמן. הכל נשאר, כמובן, ברמה די פילוסופית, כך שרב העבודות לא עוסקות ברמה הפרקטית אבל הן כן בהחלט ביקורתיות. למעשה, אחד הדברים המעניינים כשמפנטזים על העתיד בנקודת זמן מסוימת זה שמשתמשים בכלים הקיימים באותו רגע אותם אנחנו משליכים על העתיד מה שלא בהכרח יהיה רלוונטי כשהעתיד באמת יגיע. נראה גם שבטווח הזמן הזה עליו דברנו הדברים לא באמת ישתנו. העבודות בסופו של דבר באות יותר לגרום למבקרים בתערוכה לחשוב באמצעות הערכים שיש היום על מה היה רוצה כל אחד לשמר ועל מה היה מוכן לוותר בהקשר של הבית העתידי".

סמלים כן, קונבנציות לא

בחלק גדול מהעבודות, הסמלים נשארים והבית, כפי שהוא מוכר לנו, נעלם. לדוגמה, בעבודתם של תמרה אפרת ויואב פלד 'העתק ללא מקור', הבית המיוצג הוא חלל חדש ללא התחלה וסוף. הקירות אינם מוגדרים, החללים זולגים מאחד לשני ואין בו חדרים, אך הוא כולל את הסימנים ספה, עציצים, חיות מחמד, סדקים וכתמים קטנים על הקירות.

עבודתה של טולה עמיר מתייחסת אל האובייקטים המינימליים הנדרשים על מנת להפוך את חלל המגורים שלנו לבית, על ידי ציטוט מהסצנה המוכרת מהסרט מרי פופינס בו היא מוציאה חפצים שנועדו לשפר את מקום מגוריה / עבודתה החדש. החפצים המוצגים בסצנה מייצרים בית: הקולב הוא מקום אחסון, המראה היא רפלקציה פנימית וחיצונית, העציץ מדמה חוץ, טבע או גינה והמנורה מאפשרת שהייה ושימוש בחלל לאורך כל שעות היממה.

עבודתו של אלון בראייר, Home-O-Nizers מורכבת ממכונות שמטרתן לייצר 'תחושת בית' בקרב המשתמש. כל מכונה פועלת על חוש אחר וביחד הן משלימות חוויה שבאה לשמר את המוכר והמנחם ולגשר על העדר הביתיות בעולם עתידי בו חללי המגורים יהפכו למערכות שיתופיות סטריליות בהם הדיירים חולקים הכל.

גישה אחרת המוצגת בתערוכה היא זו שחותרת להציע תצורות חדשות למגורים העתידיים עצמם. רוני אביצור בעבודתה 'מפרקים', מפרקת את הבית לפעולות אותן יכול הפרט לרכוש או להחליף. כשלא יצטרך פעולה מסוימת, יוכל להפטר ממנה, להחליפה באחרת, שמתאימה יותר לאורח החיים שלו בזמן נתון. רוני טוענת שבאמצעות וויתור על הגדרות של "חדרים" ואימוץ הרעיון לפיו הבית נבנה על ידי הפעולות שאנו עושים, נחייה במרחבים שמתאימים לנו ולא באידיליות ישנות שאינן רלוונטיות עוד.

עזרי טרזי יוצר את 'קפסולת אין בית' שמהווה פתרון לבעיית הדיור של דור ה A שיגיע בקרוב לגיל הבגרות. הוא מבשר באופן רדיקלי על שינוי דרמטי של ערכים, חשקים וסגנון חיים אחר וחדש. קפסולת אין-בית היא מעין שק-שינה קשיח, המצויד בכל הטכנולוגיה החדישה, והוא מלווה את הדייר בכל מקום שהוא חפץ. בטווח, בין שימור חווית הבית, לבין יצירת עתיד חדש, נמצא האדם, הדייר וכן האדריכל.

ניב תשבי, בעבודתו 'ברירה טבעית' תוהה על חיוניותו של הגוף האנושי, המתפוררת לאיטה למול הקונפליקט בין השחרור שהטכנולוגיה מאפשרת לבין השעבוד לה, ושואל אודות המחיר שאנו משלמים על מה ששכנענו את עצמנו שהוא התייעלות ושדרוג איכות החיים.

בתיה קולטון ב'אדריכלי העתיד', מציגה מעין מדריך לאדריכל העתידי, על ידי המחשה ויזואלית חזקה של האפשרויות השונות שיעמדו לפתחו.

התערוכה עד: 4/1.