תערוכה חדשה חושפת פרק מתולדות האדריכלות והעיצוב הישראליים

בסוף השבוע, נפתחו במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית חמש תערוכות. אחת מהן, 'גולדרייך דה שליט: מקום', מציגה בהרחבה את עבודתם של בני הזוג והשותפים ארטור גולדרייך (2011-1929), אדריכל, אמן, לוחם חירות ומחנך, ותמר דה שליט (2009-1932), אדריכלית פנים ומעצבת. אוצרים: אדריכל ד"ר צבי אלחייני, אדריכלית טליה דוידי.

התערוכה מעניינת במיוחד, בעיקר לאור העובדה שגולדרייך ודה שליט פעלו בצמתים מרכזיים של זירת האדריכלות והעיצוב בישראל וככאלה, הם לקחו חלק מרכזי ופעיל בהיסטוריה של החיפוש אחר המקומי בעיצוב הישראלי במחצית השנייה של המאה העשרים. עם זאת, הם נשארו, יחסית, עלומי שם.

חלקים נבחרים מהאוסף, המוצגים בתערוכה במגירות הארכיון המקוריות, כוללים רבבות פריטים המתעדים את פועלם של השניים. למעשה, מדובר באוסף אישי בלתי שגרתי הכולל מדיה מסוגים שונים. אופיו המבוזר של האוסף, לא רק אִפשר אלא גם הכתיב, התבוננות תמטית, שאינה בהכרח היררכית, כרונולוגית או טיפולוגית בפריטים המרכיבים אותו.

התערוכה פורשת את מכלול עבודתם הרחב של גולדרייך ודה שליט, שבין שנות החמישים לשנות התשעים עסקו, ביחד ולחוד, בתכנון ובאדריכלות. כעצמאים ובמסגרת שותפויות שונות, הם תכננו עשרות עבודות אדריכלות בערים ובקיבוצים שבהן חדרי אוכל, מועדונים לחבר, בתי הבראה, בתי עסק ומשרדים, בתי מלון והארחה, מרכזים מסחריים, בתים פרטיים, בתי תרבות, ושורה של אנדרטאות ומרכזי הנצחה. בין השאר, הופקדו בשנות השבעים, בהזמנת משרד האדריכלים רכטר-זרחי-פרי, על עיצוב הפנים של מתחם בנייני מוזיאון הרצליה ובית יד לבנים.

בנוסף, עסקו השניים בעיצוב גרפי ותעשייתי; בעיצוב טקסטיל, תכשיטים ואופנה; בעיצוב במה ותלבושות לתיאטרון; ברישום, ציור, איור וצילום; בחינוך, כתיבה ומחקר; וכן בפעילות פוליטית־ציבורית ופילנתרופית.

גולדרייך הציג כאמן בתערוכות יחיד, עסק בעיצוב פנים כשכיר וכעצמאי והתבסס גם כמעצב במה ותלבושות. במחצית השנייה של שנות השישים היה לאחד ממקימי המחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי, לימים המחלקה לארכיטקטורה, ב'בצלאל' בה לימד עד אמצע שנות התשעים ואף עמד בראשה. הוא נחשב מבין המורים המשפיעים בתחומו ומהראשונים שהטמיעו שיח ביקורתי־פוליטי בהוראת העיצוב בישראל. אף שהעמיד דורות של תלמידים, יחסית מעט ידוע על היקף עבודתו.

תמר דה שליט, בת הארץ, ממשפחת בוני העיר הרצליה, למדה אמנות ועיצוב בלונדון בשנות החמישים. עם חזרתה לארץ לקחה חלק מרכזי באדריכלות הפנים של כמה עבודות ממלכתיות, בהן עיצוב הבמה למשפט הראווה של אדולף אייכמן בבית העם בירושלים ועיצוב לשכות שרים ובכירים בממשלה ובמערכת הביטחון. בהמשך דרכה כעצמאית, פעלה עם כמה ממנסחי המודרניזם והברוטליזם בישראל ולאורך השנים תכננה את עיצוב הפנים של מבני ציבור רבים בערים ובקיבוצים, בתי מלון, בתי הארחה ובתים פרטיים.

עבודתה של דה שליט משקפת את שאיפתם של מעצבים בני דורה לנסח את האסתטיקה של הציבוריות הישראלית, של מרחבי היומיום של האליטה ושל תרבות הנופש, ההבראה והזיכרון בישראל. תפיסתה הכוללת, המשלבת תמיד עיצוב פנים, ריהוט וטקסטיל, היא פרק חסר בהיסטוריה המתהווה של עיצוב הפנים בישראל, המעמיד אותה לצד שורה של מעצבים שביקשו להגדיר מחדש סגנון מקומי־עברי.