סיפור שמתחיל בדליי גלידה ונגמר בספרייה ציבורית באינדונזיה

היינזלמן הוא דוקטור לאדריכלות מהאוניברסיטה הטכנית בדלפט ובעלים משותף במשרד SHAU המתמחה בדיור בר השגה בדגש על בנייה פאסיבית ומשמרת אנרגיה. את המשרד הקים עם חבריו ללימודים טוביאס הופמן ודליאנה סוריאווינטה, שלימים הפכה לאשתו.

"דליאנה במקור מאינדונזיה ונפגשנו במהלך לימודינו. התחלנו לעבוד יחד ואחר כך התחתנו. במובן הזה, תמיד היה קשר עם אינדונזיה. בשלב מסוים התחלנו להיות פעילים ב- "Indonesian Diaspora Network" (רשת של אינדונזים שגרים בתפוצות), לאט לאט הרחבנו את הקשרים שלנו, המעבר לאינדונזיה הוא תוצאה של תהליך שלקח שנים".

ה- Microlibrary הוא פרויקט של ספריות ציבוריות קטנות שנהגה על ידי היינזלמן לאחר שהבחין במיעוט בחללים ציבוריים בכפרים ובמטרה לטפח אהבה לקריאת ספרים. הספריות נבנות תוך התחשבות בסביבה ושימוש בחומרים ממוחזרים עובדה התורמת להעלאת המודעות להפחתת הפסולת הפלסטית, בעיה כואבת באינדונזיה שפוגעת קשות בנתיבי המים ובחופים.

מה הנחה אתכם בבחירה בספרייה דווקא כשברור שהצרכים של הקהילה המקומית באינדונזיה רבים?
"למרות שהעניין בספרים וקריאה בירידה בשנים האחרונות, שיעור האנאלפביתיות ושיעורי הנשירה מבית הספר באינדונזיה נותרו גבוהים. המשימה שלנו היא לעורר מחדש עניין בספרים על ידי מתן מקום ייעודי לקריאה ולמידה, מדיה וסדנאות. ה- Microlibrary מוסיף זהות ומקור גאווה לתושבי השכונה. חרף העובדה שהפעילות וההוראה נתמכות ומאורגנות כיום על ידי ארגוני צדקה, המטרה הסופית היא לאפשר למקומיים לארגן את התוכן והתחזוקה באופן עצמאי".

בזמן שפרויקט רגיל עשוי להימשך עד עשור, לפרויקטים בקנה מידה קטן יש מסלולים מהירים יותר ולרוב הם בעלי השפעה מיידית על הסביבה, האם זה היה המניע ליציאה לדרך?
"אם להיות כנים, Microlibrary הוא פרויקט שיצרנו כדי "לשחק" באדריכלים. מדובר בפרויקט ברמת סיכון נמוכה יחסית אבל במקרה הזה כשהגענו לפרקטיקה, גילינו עד כמה גם פרויקטים קטנים יכולים להיות קשים לביצוע. אי אפשר לעבור למקום ופשוט להקים בו פרויקט, היה צריך להראות נוכחות, לבנות יחסי אמון, זה לקח זמן. ב- 2012, במהלך כנס בלוס אנג'לס, הצגנו את הרעיון בפני אחד המנהלים של "Dompet Dhuafa" (ארגון צדקה מוסלמי), שהיה מוכן לממן את ה- microlibrary הראשון. אחרי שהספרייה הראשונה הוקמה ,ראש עריית בנדונג דאז התאהב ברעיון. היום אנחנו משלימים את הקמתה של הספרייה הרביעית וקיבלנו כבר אישורים לספרייה נוספת".

איך הספרייה מתכתבת עם התנאים הסביבתיים באינדונזיה?
"המטרה שעמדה לנגד עינינו היתה להוסיף ולא לשנות את הקיים. הספרייה, בצורת תיבה צפה, נבנתה משלד פלדה פשוט ולוחות בטון ששמשו לרצפה ולגג והיא מצלה על הרחבה הפתוחה שהיתה במקום במקור".

מה היתה שרשרת ההקשרים שהובילה אתכם לבחור להשתמש בדליי גלידה עבור הקירות החיצוניים?
"אינדונזיה היא מדינה טרופית ומטרתנו הייתה ליצור אקלים פנימי נעים ללא שימוש במיזוג אוויר. חיפשנו חומרי חזית זמינים וזולים בשכונה, שיוכלו לעשות הצללה בפנים המבנה ובו זמנית לאפשר כניסה של אור יום ואויר. בתחילה, יצרנו קשר עם ספקים קטנים שמכרו פחיות משומשות אבל רגע לפני הבנייה גילינו, למזלנו, שאין ביכולתם לספק כמות מספקת מהן. במקום זאת, מצאנו דליי פלסטיק משומשים של גלידה שנמכרו בכמויות גדולות, שינוי שהתברר לטובה כיוון שמדובר בחומר יציב יותר.

"הדליים הונחו בין צלעות פלדה אנכיות המשתרעות בין הרצפה לגג ונוטות כלפי חוץ על מנת להדוף מי גשמים. בעת סופות גשמים קשות יותר, ישנן דלתות הזזה שקופות בפנים המאפשרות סגירה זמנית של המבנה. בעלי מלאכה מקומיים, הם שהרכיבו את הדליים.

"תוך כדי לימוד אפשרויות העיצוב שטומנים בחובם 2,000 דליי גלידה, גילינו שיש להם נראות בינארית – הדליים הפתוחים נראים כמו אפס והדליים הסגורים נראים כמו הספרה 1. מכאן בא הרעיון להטביע הודעה על החזית בצורה של קוד בינארי. שאלנו את ראש עיריית בנדונג דאז, רידוואן קמיל, אם יש לו מסר להעביר לתושבי השכונה, והמסר שלו היה: "buku adalah jendela dunia", שמשמעותו "ספרים הם החלונות לעולם". מעבר למשמעות הזאת, הדליים יוצרים אווירה נעימה בתוך החלל כי הם מפזרים אור שמש ישיר בצורה טבעית".

יש דוגמאות נוספות לחומרים לא קונבנציונליים ששמשו אתכם בפרויקטים אחרים שלכם?
"בספרייה ב- Taman Lansia השתמשנו בצנרת PVC עבור החזית: צינורות לבנים יצרו דפוס הדרגתי עם אותו היחס בין צפייה בנוף לזרימת אוויר. עבור פרויקט אחר, השתמשנו בחומר טקסטיל פוליאסטר אשר נקרא "Spanduk" (מקורו בהולנדית), חומר שבאינדונזיה משמש לרוב לכרזות ואנחנו מחזרנו באמצעות דפוס קיפול ותפירה ספציפיים לבניית גגות ודוכני אוכל רחוב קטנים. ב- Microlibrary שתבנה בקרוב, נשתמש בפסולת עץ ממפעל ייצור ובשיטת בניה ייחודית שהיתה נהוגה בגרמניה בתחילת המאה ה -20 (Zollbauweise)".

מול פרויקט ה- micro בולט הפרויקט המסיבי של "מנהטן הירוקה", אי מלאכותי שישתרע על שטח של 58 קמ"ר מול רצועת החוף של ג'קרטה
"האדמה של ג'קרטה שוקעת בצורה דרסטית. זה קורה מכיוון שבהיעדר תשתיות מים ציבוריות, התושבים שואבים מי תהום לשימוש אישי ומוציאים נפח מן הקרקע. כיום, חלקים של ג'קרטה כבר נמצאים מתחת לפני הים. הרעיון בבסיס "מנהטן הירוקה" הוא להגן על ג'קרטה מפני שטפונות על ידי הקמת מפרץ סגור, בעל מפלס מים נמוך יותר מן הים הסמוך. מדובר בנדל"ן חדש בצורת אי מלאכותי, כשהאתגר שעומד לפנינו הוא להפוך את עיצוב המקום לידידותי לא רק לסביבה אלא גם למקומיים. חשוב לנו לשמור על הצביון של העיר, כך שגם זקני ג'קרטה יוכלו ליהנות".

איפה הארכיטקטורה בישראל פוגשת את ההתמחות האדריכלית שלך?
"מעניינת אותי הבחירה בחומר זמין, המתאים לאקלים המקומי, לעיצוב בתים בצורה נוחה יותר. במדינות טרופיות עם עונות גשומות, צמחים גדלים בשפע. הדרך הטובה ביותר להפחית לחות ולהתקרר במידה מסוימת, היא דרך אוורור. לכן, אנשים השתמשו בבנייה קלה מבמבוק או מעץ כדי להקים סככות גדולות עבור צל, הגנה מגשם ופתחי אוורור גדולים. בנייה כבדה לא עזרה, כיוון שגם בלילות היה מעונן והטמפרטורה לא היתה נמוכה משמעותית, לכן החום שנתפס בחומרים צפופים וכבדים לא יכול היה להתפוגג בלילה.

"באקלים חם וצחיח עם ימים חמים, לילות קרירים ומיעוט משקעים, ההפך הוא הנכון. בזמנים קדם תעשייתיים, חומרי בניין כבדים וצפופים, כמו סלעים, היו זמינים באופן מקומי ושמשו לבנייה מאסיבית בשילוב פתחי חלון קטנים. קירות עבים יאחסנו מספיק חום במהלך היום ועם זאת לא יקרינו את החום פנימה. פריקה של חום מתרחשת במהלך הלילה, כאשר הטמפרטורה יורדת מחוץ ובפנים המבנה. זה מספק חום לתושבים בפנים ולמחרת הבניין מתקרר שוב כדי להגן מפני השמש. בהקשר הזה, אני מצפה לבקר במערות הר ארבל ובמנזר מרסבא. אני יכול לדמיין שאנשים בעבר נהגו לישון או להתאסף ליד הקירות החיצוניים של המבנים הללו והשתמשו בחללים הפנימיים יותר לאחסון. אבל אלו ספקולציות ואני מצפה גם לחוות אדריכלות עכשווית וירוקה בישראל".

אדריכל פלוריאן היינזלמן יגיע לישראל כאורח בכנס העשור של המועצה הישראלית לבנייה ירוקה שיתקיים ב- 19.11, יום שני, באוניברסיטת תל אביב