הכרת מאפייני העבר שנעלמו מרחובותינו ויישומם בחיינו מלאי הבניינים, יוכלו לעזור להפחית את צפיפות האוכלוסייה על פני הקרקע, ולספק הזדמנות ייחודית לפיתוח המרחבים הקהילתיים.
המעלית אמנם הביאה לשינוי שעיצב מחדש את אופן הגישה שלנו לחיים הציבוריים, אך בתחום זה התחוללו מספר שינויים נוספים. אנחנו עדיין מנסים להשתמש ברחובות ובפארקים שלנו כדי לספק את צרכינו על אף שצפיפות האוכלוסייה שינתה אותם באופן קיצוני. הערך של רמת הקרקע שינה את הדינמיקה ברחובות הערים שלנו, ועל כמה מהצרכים הציבוריים והחברתיים שאפיינו באופן מסורתי את תושבי הקרקע, ניתן יהיה לענות רק באמצעות צמיחה לגובה עם הבניינים שלנו.
השאלה היא אילו שירותים אנו מעבירים לגובה, ואיך נבצע זאת טכנית?
ההצעה הקיצונית הינה ליצור ״ערים גבוהות״, באמצעות שכפול חיי הרחוב על גבי פלטפורמות הנבנות לגובה ומחוברות זו לזו. מה שיתרחש למעלה, יחקה את המתרחש למטה: טרמפים של שעות העומס בכבישים, תחבורה ציבורית, פארקים באוויר הפתוח ומכבסות. עם זאת, גישה זו מולידה עולמות עליונים ותחתונים מטבעה, והדבר יוצר היררכיה מרחבית שתספק לקבוצות מסוימות את הנסיבות לשלוט בקבוצות אחרות. לא צריך ללכת רחוק מדי – כל שובר קופות שיצא לאחרונה בז׳אנר המדע הבדיוני יוכל לעזור להבין את הבעייתיות שנוצרת מההפרדה בין עולם פריבילגי עליון לקרקע האפלה והשכוחה. כדי להגשים את הרעיון, עלינו לזהות את האלמנטים אותם יש להצמיח לגובה, ולהבין כיצד לעשות זאת מבלי לבטל או לערער את מאפייני החיים ברמת הקרקע. אחרת, לא נשיג דבר.
קהילות עירוניות סווגו בעבר לפי מספר המשפחות שחיו לאורכו של רחוב – בין אם בבתים פרטיים ובין אם בבניינים בגובה מתון. אם נכמת את האוכלוסייה באחד מהאזורים האלה, נקבל את אותו מספר של אנשים החיים במגדל אנכי מודרני, אלא שהשטח שהם תופסים גדול בהרבה. לכן, המסקנה הפשוטה והמידית ביותר היא שכדי לחבר את האנשים השוכנים בבניינים גבוהים לשירותים שמציעה קומת הקרקע, יש להעביר את הפעילויות הקהילתיות מעלה.
משחקי שעשועים, מרחבים ירוקים ומקומות מפגש עברו שינוי בשנים האחרונות. במשך העשור האחרון הם הפכו למתקני נוחות בתוך בניינים, מתוך ניסיון לענות על הצרכים הקהילתיים בתוך מבנים ולא ברחוב. עם זאת, הם עדיין לא נתפסים כחוויה מרחבית אדריכלית, אלא כמערכת של חדרים. יש להוציא את המתקנים הללו מההקשר של קופסאות סגורות, ולהעניק להם אופי של פעילויות במרחבי חוץ-פנים אינטראקטיביים בעלי מגוון מטרות.
עלינו להתחיל לתפוס את המרחבים הקהילתיים הללו כישויות אורגניות הצומחות לאורך הרחוב ומחברות בין בניינים שכנים.
את הפורמט לפיו בנייני דירות חולקים מתקני נוחות, ניתן ליישם עבור בלוקים שלמים בעיר: ישנו ועד המתחזק ומטפח את המרחבים הקהילתיים הרציפים, שמשתנים באופן תמידי, ונעים אופקית מבניין לבניין, מגג למרפסת, מפארק בקומה הרביעית לגן משחקים בקומה עשירית. כמובן, שאלות פרגמטיות בנוגע לעיצוב עולות מהמחשבה על מרחב רציף הנפרש לאורך מספר בניינים. אם אתם האדריכלים של בניין מסוים, איך תוכלו לשלוט על החיבור שלו לבניין אחר? עבורנו, החזון הזה לא הופך אדריכל אחד למלך – במקום, הפרויקט הכללי יבוצע כסדרה של פארקים עירוניים שיעוצבו על ידי צוותים שונים, אשר ירושתו יחד מכוח המשימה המשותפת לחבר אנשים, מקומות ודברים.
ההיי ליין בניו יורק סיטי מהווה הוכחה מככבת לגישה החדשנית הזו לחיבוריות קהילתית. מדובר בפסי רכבת משא שהובילה סחורות לאורך מערב מנהטן ויצאה מכלל שימוש – כיום נבנה עליהם פארק לינארי באורך 2.33 ק״מ השוכן גבוה מעל לקרקע. מה שהופך את ההיי ליין לייחודי כל כך היא העובדה שהוא לא מתיישב עם החוקים והתקנות של ניו יורק סיטי – הוא לא עוקב אחר מסלולי הרחובות, הוא עובר בין בניינים, חלק מהאזורים בו מסוככים וחלק גלויים, ויש בו הגיון ייחודי מתחילתו ועד סופו. עם יותר מחמישה מיליון מבקרים בשנה, הקרדיט עבור חלק מהצלחתו של הפארק חייב להינתן לאסטרטגיה המלוכדת שנוצרה על ידי צוות הפיתוח המיוחד והרב תחומי שלו.
האם תוכלו לחזות היי ליין בכל בלוק, צומח בין הבניינים, ומעוצב על ידי מספר צוותים תוך התחייבות מתמשכת ליצירתיות?
נוכל לעקוב אחר ההיגיון הזה ולייצר לולאות רציפות בין בלוקים סמוכים עם הסכמים דמוקרטיים המכתיבים את מסלולן, מי יתחזק אותן ובאיזה אופן יש להשתמש בהן. עם כמות קריטית של לולאות כאלה המחברות בין בלוקים שונים, נוכל להתחיל לחשוב על מרחבים קהילתיים מעבר לגינות ולמגרשי משחקים – למשל בתי ספר, סופרמרקטים ובתי קפה. מרחב קהילתי קטן ישרת בין שניים לשלושה בלוקים בעיר, והצפיפות תעניק את היתרון הייחודי של יצירת מתקנים התומכים רק באזור הסובב אותם. חשבו כמה קל יותר יהיה להשיג כוס קפה ביום גשום תחת מסלולי הליכה מסוככים ומוגבהים, במקום ברחובות המוצפים והצפופים.
היופי בחיים המרובדים האלה, הוא שהם לא פוגעים בחיים שברחובות המאוכלסים מדי שלנו. במקום זאת, הם מפחיתים מהצפיפות על הקרקע, והתקווה היא שהם יחזירו לרחובות כמה מהמאפיינים שלהם שאבדו במשך הזמן. מאחר שהפרויקטים שלנו גדלו, עומדת בפנינו ההזדמנות לשלב את הטיפולוגיות האלה בעיצובים שלנו.
בכך, גילינו שהסתכמות החלקים האלה תוכל להעשיר את חיינו עמוקות ולהגדיר מחדש את העתיד של החיים העירוניים.
*הטור תורגם מאנגלית
ערן חן
המנהל המייסד של ODA ניו יורק, אשר מאז הקמתה בשנת 2007, התפתחה במהירות לאחת מהחברות המוכרות ביותר בדורה. יצרה לעצמה מוניטין של עיצובים דמיוניים ומעוצבים כמו הספרייה הלאומית של ישראל, רחוב 44 מזרח (ניו יורק), מגדל המגורים הדק ביותר במנהטן, 123 מלרוז, מיליון מטר מרובע של פיתוח למגורים – אחד הגדולים של ברוקלין, והאנטרס פוינט דרום, אשר יהיה פרויקט הדיור המוגן הגדול ביותר בניו יורק ב-40 השנים האחרונות. הפרויקטים עטורי הפרסים זכו לשבחים על אחריותם החברתית ועל תרומתם לחדשנות חיים עירוניים עכשוויים, והוצגו בהרחבה ברחבי העולם, כולל פרסומים ב:New York Times, New York Post, New York Daily News Crain’s New York, New York Magazine, Wallpaper, Architectural Digest, Interior Design, The Real Deal, The Observer, Dezeen, Designboom, and Archdaily.
הוא סיים ההצטיינות את התואר באדריכלות בבית הספר לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, שם הוא מכהן כיום כמרצה אורח. הוא מעביר הרצאות לעיתים קרובות בפורומים של עיצוב ופיתוח כאחד, כמו גם בבתי ספר לאדריכלות ברחבי העולם. לפני הקמת ODA, שימש חן כמנהל ב- Perkins Eastman NYC.
