המסר של מסר: כמו שאתה אדריכל ככה אתה בן אדם

אני נפגשת עם אדריכל יואב מסר במשרדו במרכז תל אביב אחרי שכשבועיים קודם לכן, כשנפגשנו בוועידת האדריכלות באילת, אמר לי שיש לו בטן מלאה על אדריכלים ואדריכלות ושהגיע הזמן להוציא את הכל החוצה. קבענו במשרד שבו יושב מסר כבר יותר משלושים שנה. "כאן, בבניין הזה, לב האנרגיה שלי. כאן אנחנו גרים למעלה, כאן המשפחה, כאן יושבת גם ורדה אשתי, מי שמנהלת בגאון את הפיתוח העסקי של המשרד, ולכאן, מגיע מדי בקר גם הצוות שלי המונה כשלושה עשר אדריכלים שגם הם כבר הפכו למשפחה".

מצבת כוח האדם במשרד 'יואב מסר אדריכלים' עומדת על כארבעה עשר איש – מספר שעל פי אמונתו הוא הנכון והמדויק לו. "כמי שבא מצוותים קטנים של סיירות בצבא, אני מאמין שזו כמות האנשים הנכונה להוביל את המשרד בצורה וירטואוזית וממוקדת". כשאני שואלת את מסר מדוע כל העובדים אצלו הן למעשה עובדות, הוא אומר שיש משהו בהתנהלות של נשים שהיא הרבה יותר נכונה מזו של גברים ומעמיד את הטיעון שלו תחת הכותרת של "עוצמה רכה".

לדבריו, הרבה יותר נוח ונעים לעבוד עם נשים למרות שבחזית האדריכלית הן צריכות להתמודד מול מצבת גברית חזקה. "לאורך כל שנות פעילותו של המשרד, אני נהנה מאוד להכשיר אדריכליות צעירות ולגרום להן לפרוץ קדימה" אומר אדריכל יואב מסר "מבחינתי, צריך לשבור את תקרת הזכוכית הנצבת בפני נשים, וחוץ מזה, גם הייתי שמח שתהיה לנו ראשת ממשלה אישה, כי לפי ראות עיני, ההתנהלות הנשית היא אולי נטולת אגו וכזו שתוכל להוביל אותנו לאנשהו".

לא להיות קרנפים
למסר יש, כך מסתבר בטן מלאה. "בנושא הפוליטי, החלטנו לא להיות קרנפים יותר ולא ללכת יותר על קצות אצבעות. החלטנו לדבר על זה. הנה, אני מחשיב את עצמי על הצד השמאלי של המפה ומתנגד נחרץ לשלטון העכשווי על מה שהוא מייצג, הערכים שלו ואופיו המושחת. אני מספיק מבוגר כדי לזכור מה היה פה קודם. בזמנו, ראש הממשלה התפטר על איזה חשבון דולרים. היום, ראש הממשלה לא חושב שהוא לא ראוי לשרת ובמקום זה חי חיי ראווה. זה פופוליזם לשמו".

את יום ההולדת האחרון שלו, חגג מסר בסימן פוליטי. "הזמנתי אלי חברים הביתה ובמקביל הזמנתי נציגים של ארגונים כמו 'מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה' ו'מחזקים – הבית של ישראל הדמוקרטית, הליברלית והפרוגרסיבית' – אנשים צעירים שמנסים לשדר על אותם ערכים שאנחנו חושבים שעדיין ראויים. אנחנו לא מבקשים זכויות יתר אלא רוצים שישרדו זכויות הכלל הנמדדות ביושרה ובחלוקת המשאבים. ההתנחלויות למשל, במשך שנים' גוזלות את אותן זכויות שצריכות להגיע למקומות אחרים כמו הפריפריות. אנחנו במרכז, לכאורה מוגנים ושמורים. אבל מי שהכי מגיע לו, לא מבין את זה ולמרות זה מצביע שוב ושוב לאותו אדם. זה הפרדוקס ואת זה אנחנו מנסים להתסיס".

הקשר של מסר למדינה עמוק. כשאנחנו יושבים במשרדו, הוא מפנה את ראשו שמאלה ומתבונן בצילום בו מופיעים יחד אביו, יגאל ידין, יגאל אלון ויצחק רבין. "אלו הסמלים שלי" הוא אומר בגאווה "בעולם של היום, של כל הפייק ניוז, עם טראמפ וביבי ופוליטיקה חלקלקה, אני מחפש את העולם הישן של הוריי ושל הישראליות האמתית. אני חרשתי את המדינה הזאת. הגנתי עליה. מי שלא שכב במארב בגבול לבנון לא יודע מה זה. הנתינה לא מובנת מאליה".

למרות שמסר נולד וגדל בשכונת נווה מגן ברמת השרון, הוא מחשיב את עצמו כאדריכל ישראלי תל אביבי מאוד. "עולמי נע בין משפחה, אדריכלות, אמנות, ספורט ופעילות ציבורית. מצד אמי, אני דור שמיני בארץ ושם אני שם את כל מה שקשור בתנועת הנוער, בשירות הקרבי ובתובנה שאני ארכיטקט. מצד אבי, שורשיי עדיין נטועים באוסטריה שבאירופה".

איך כל זה מתנקז לאדריכלות שלך?
"התשובה פשוטה" אומר מסר "כמו שאתה אדריכל, ככה אתה בן אדם. אדריכלות דורסנית היא כזו שתוכננה על ידי מי שאינו בן אדם. קחי לדוגמה את טיילת הגרנוליט בתל אביב. אני בטוח שמי שתכנן אותה בחיים לא הלך יחף על שפת הים. אני תכננתי בארץ הזאת למעלה מחמש מאות פרויקטים, בהם כאלה בראש העין, קריית מלאכי, עכו, נתניה, אבן יהודה, אור יהודה וירושלים".

המשרד של מסר עובד בכל זמן נתון על כחמישים פרויקטים. בין היתר, חתום המשרד על מרכז פרס לשלום (בשיתוף מסימיליאנו פוקסס), מרכזי תרבות וציבור, בתי מלון, מוסדות חינוך, מבני מסחר, משרדים, מבני מגורים ומבנים לשימור. פרויקטים מעניינים עליהם עובד המשרד ממש עכשיו הם מלון שניתן יהיה לחשוף בקרוב הממוקם באחד ממבני בתי המלון הראשונים בתל אביב, מלון ברחוב ברנר שמתוכנן בצורת grhn, ספרho, קמפוס למדעים וחדשנות בהרצליה ופרויקט מרכז קהילתי יהודי במוסקבה המשלב בית כנסת עתיק יחד עם מלון ומרכז חינוך.

כשמסר בוחן את פועלו בתל אביב, הוא מצביע על כמה מבנים בה כעל אבני דרך אדריכליות בעיר. "לפני למעלה מעשרים שנה, תכננו את מועדון האוקטופוס בנמל תל אביב ופיתחנו את הקונספט של הדק המקשר בין ההנגרים לים. אנחנו גם תכננו את ברעם סיטי פרס – חלל בבניין ברחוב הברזל שהפנינו לפארק. בפארק הירקון תכננו גם את 'בית שניאור מרכז אתגרים' המדבר על הקונספט לפיו הפארק שייך לכולם באותה מידה, גם לבעלי מגבלויות. עוד, הייתי אדריכל הפרויקט ושותף להקמתו של מלון 'נורמן' – המלון האמיתי הראשון בתל אביב וחידשנו גם את הקיוסק בלילינבלום".

בנוסף לתכנון פרויקטים אדריכליים, עוסק המשרד של מסר גם ביזמות. "הבנו שעם הניסיון שלנו במשרד, אנחנו יכולים להוביל גם את האסטרטגיה של פרויקט. כך למשל, אנחנו מנתחים את הפוטנציאל של בניין, עושים תכנון ראשוני ותכנית רעיונית עסקית ומשקיעים ויש מי שדוחפים את הפרויקט קדימה. יש לנו במשרד מספר פרויקטים כאלה וזה מרחיב את הידע המקצועי של ראיית התמונה הכללית הכוללת גם השבחה, עלויות בנייה, רישוי, לוחות זמנים וכדומה".

כשאני שואלת את מסר מהיכן נובעת הראייה האורבנית שלו, הוא אומר שהוא מרגיש את העיר על כף ידו. "בטח לא פחות מהרגולטורים שיושבים בעיריית תל אביב מבחינת אחריות ציבורית, אכפתיות, הבנה, ראייה הומנית וקווים אדומים שאני מציב לעצמי" הוא אומר "במקום שנבוא ויבינו שיש לנו אתיקה ואחריות של בעלי מקצוע עם רישיון ויתנו לנו לעבוד בשקט, הרגולטורים לוקחים תפקיד של גננות בהגדרתם כללי משחק הגורמים לי ולקולגות שלי להתעסק בשאלות של רגולציה ולא במהות.

"זו בדיוק הנקודה של עיקר ותפל. במקום להשקיע בתכנון ועיצוב טובים, אני עסוק בלהסתכל כל הזמן אחורה כדי לראות מה עשיתי לא טוב. כל זה בהחלט פוגע בתהליך היצירה. היום, כשאני יושב בדיונים בעיריית תל אביב, אני שואל איך נייצר רוח חדשה? מה העתיד שלנו? מבחינתי, הם צריכים לתת את הרוח ואני את החופש. רק מתוך זה יתקבלו דברים חדשים ומוצלחים. ברגע שיושבים למישהו על הראש דברים טובים לא יוצאים מזה".

נחישות ואופטימיות
מסר מעיד שבחר בלימודי אדריכלות לגמרי במקרה. "במקום לצאת לטיול הגדול של אחרי הצבא, מצאתי את עצמי בלימודי ארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון אותם גם סיימתי בהצטיינות. היום, אני מניח שהייתי בוחר בתקופת לימודים ומגורים בחו"ל" הוא אומר "ובכלל, האמת היא, שהבנתי שאני אדריכל רק כשתכננתי את המצבה של הוריי, מה שקרה שנים רבות אחרי שכבר עסקתי במקצוע".

איך באמת היית מגדיר את מהות המקצוע?
"אדריכלות זה המקצוע היחיד שמלמדים אותך לתכנן. בעיני, אדריכלות זה שכבות. היא כוללת היסטוריה, אורבניקה, עיצוב חלל, חומרים וצבע. אלו הם כל אותם דברים שכשאני יושב בכיכר באיטליה אני רואה אותם ומקביל שומע את צלצול הפעמונים. אני יושב שם ומבין את הסיטואציה. ארכיטקטורה זה אסתטיקה ואתיקה – זה מוצר. בסופו של דבר, כדי להבין את זה, צריך לדעת לקרוא את מה שאתה חווה. אני כל הזמן חווה את זה מכיוון שהראייה שלי מחודדת ועמוקה. זו זכות גדולה להיות ארכיטקט בעולם כי אתה גם חווה דברים אחרת וגם יודע ליצור דיאלוג מורכב יותר עם הסביבה".

איך אתה יוצר את אותו דיאלוג?
"זה מאוד קשה. בכל פעם מחדש זה מתורגם לשאלה – מהו הסיפור? אני אכבד אדריכל שנאבק לתכנן בניין ציבורי בנתניה או בבני ברק ומראה כשרון לתכנן בדלות החומר הרבה יותר משאכבד תכנון של ווילה בצהלה. אצלי במשרד, אנחנו עושים למשל בתי ספר ומתנ"סים וזוהי המחויבות הציבורית שלנו כבני אדם וכארכיטקטים – לעזור במקומות שצריכים אותנו. כך יוצא, שמצד אחד, אתה מתמודד עם פרויקטים שבהם העלות היא של 10-15,000 שקלים למ"ר ומצד שני עם פרויקטים בהם העלות היא 3,000 שקלים למ"ר בלבד".

למעשה אתה כמו מתריס נגד מי שרוצה לבנות לעשירים בלבד?
"אחד הדברים שמפריעים לי ושאני רואה הרבה בעיקר במפגשים וכנסים, זה קולגות, לרב צעירים, שמציגים ומתהדרים בעיקר בפרויקטים שעשו עבור עשירים. אני מנסה להבין מה חשוב להם, מה החלומות שלהם, איך העולם צריך להיות בעיניהם ומה הערך המוסף שהם תורמים לו. האם בכך שהם מסתפקים בבניית וילות עם משחקי אור וצל בסביון, הם משרתים מישהו ואיפה הפוטנציאל שלהם בא לידי ביטוי".

ומה לגבי מעמד האדריכל באפן כללי?
"יש שחיקה לא נורמלית בשכר התכנון הן מצד היזמים והם מצד הרשויות. שכר התכנון הוא לא הגיוני ביחס להיקף העבודה וכמעט שאין בארץ אדריכלים עשירים. במקום שישולם שכר תכנון אמיתי וריאלי, קמים הרבה מתחרים שאפילו לא מחזיקים בתואר המתמודדים על אותן עבודות בשכר תכנון מינימלי מתוך הנחה שישלימו הכנסה בדרכים אחרות. זה גורם להורדה מאוד משמעותית בסטנדרט התכנון ולפספוס אדיר במהות המקצוע של האדריכל. הלקוחות לא מבינים לא את ההבדל ולא את הערך המוסף של אדריכל או מעצב פנים מקצועי לבין מישהו שלמד על הדרך".

והיכן באמת אותו ערך מוסף?
"אני למשל, מדבר גם בחומר. אני חושב שאנחנו משרד אמיץ שלוקח סיכונים ומאמץ מרכיבים כמו הקיר בבית פרס לשלום או מעטפת ייחודית מסנפל או בניינים עם דבל סקין וכדומה".

למרות שניסינו, אי אפשר שלא להזכיר את מרכז פרס לשלום
"מרכז פרס חשוב לי מכיוון שהוא נעשה לפני הרבה שנים והסתיים בשנת 2008. הוא זה שלראשונה הבהיר לי את יכולותיי כארכיטקט בנחישות ואופטימיות. לכל אורך הפרויקט עבדנו בחוסר וודאות. יש עומס נפשי ורגשי מטורף בפרויקט אדריכלי כל כך מורכב. לשמחתי, עברתי את זה בשלום ואשתי עדיין אוהבת אותי. יש אדריכלים שמגיעים עד הקצה במערכת העומסים המופעלת עליהם".

מסתבר, שמבנה מרכז פרס לשלום אמור היה לקום בטול כרם ואחר כך חשבו גם על הכפר הירוק. רק לבסוף הוא הגיע ליפו. "משהו באנרגיה של הבניין נובע ממערכת של ערכים פנימיים וזו הייתה הדרך היחידה להתמודד עם קונספט כל כך טעון. יש לנו בארץ יהודים וערבים, ים ויבשה, עבר ועתיד, מגוון תרבויות וכל אלו מעלים את השאלה מה אנחנו אמורים לייצר? איך מגשרים על כל זה? כמעט כל פרויקט שלי מתחיל ככה".

כשאני שואלת איפה העבודה עם האדריכל פוקסס על מרכז פרס מציבה אותו, טוען מסר שהוא מאוד מאמין בשיתופי פעולה עם אדריכלים ומעצבי פנים מחו"ל. "זה עובד גם הפוך. כמו שאותי לוקחים לעבוד על פרויקט במוסקבה כדי להביא מניסיוני ולהזרים רוח ושפה חדשה למקום, כך יש מקום להביא אדריכלים בינלאומיים כדי לעשות דברים מעניינים פה בארץ. מבחינה תפיסתית, אנחנו לא נופלים מאדריכלים בינלאומיים בדו שיח הערכי אבל כן נופלים מהם במקצועיות. בחו"ל יש תרבות מקצועית שנובעת מארבע מאות שנה של תרבות בנייה. אנחנו רק בני שבעים ואין מורשת בנייה, תכנון ופיקוח וזה לא ברמה של וואו – כל זה קשור כמובן גם בשכר".

מיהם האדריכלים שאתה מחבב במיוחד?
אני מעריך את אלון ברנוביץ ואירינה קרוננברג על היכולות הנהדרות, את משרד מן שנער אדריכלים על היכולות הנהדרות, את יואב אנדרמן על האמירה הפוליטית ורבקה שטרנברג על מה שעשתה בגבעת חביבה. בחו"ל, אני מעריך מאוד את טדאו אנדו, את רנזו פיאנו ואת פראנק גארי.

החופש לבחור
תפיסת העולם של מסר מלווה לאורך כל הדרך במושג חופש. "מדובר בחופש בעיקר בראש אבל גם בחופש הבחירה" אומר מסר "הרגעים הכי מאושרים שלי זה בבקר, כשאני יוצא מהבית עם משקפת ובגד ים ויורד יחף אל הים. אני לא יודע אם אני ארוץ, אשחה או אעשה סאפ, אבל זה החופש האולטימטיבי". מסר אוהב מאוד גם לרכב על אופני כביש יחד עם אשתו ורדה איתה הוא גם טס לתחנת אופניים בפרובנס ממנה הם יוצאים לטיולי שטח. עוד יוצא מסר למסעות אקזוטיים כשבין היתר טיפס על הקילימנג'רו שבאפריקה, על המון בלאן שבאירופה ועל הקצ'קר בטורקיה. בנוסף, יצא לטיולי מרתקים בבורמה, באתיופיה ויעדים נוספים. "מסעות המיוחדים האלה יחד עם ורדה מטעינים אותי" הוא אומר.

מסר עוסק גם בפעילות ציבורית ומשמש כיו"ר מוזיאון ינקו דאדא. "אמנות זה בנשמתי. גדלתי בבית עם הרבה אמנות. יש לנו אמנות גם בבית וגם במשרד ואני מאוד אוהב אמנות ואמנים. אמנות זה המוטו שלי מעבר לשילוב אמנות כדבר בסיסי בפרויקטים האדריכלים של המשרד. בנורמן למשל יש אמנות בשני מיליון שקלים וחצי אבל גם בבית ספר בנתניה עשיתי תחרות אמנים לעיצוב החצר. תומרקין, שהיה חבר, יצר גם הוא עבודה ששולבה בבית ספר שתכננו. היתרון של האמנים הוא בכך שהם משיגים אותנו כי הם משוחררים מהיטלים ורגולציה. הם נותנים לנו ערך מוסף בכך שהם בוחנים חללים במושגים אחרים. מבחינתי, עבודת האדריכל והאמנות חייבים תמיד ללכת יחד".