האם בית יכול להיות יצירת אמנות? שואל מיכה אולמן בתערוכה חדשה

במוצאי שבת האחרונה, נפתח במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מערך תערוכות חדש תחת הכותרת 'זירת האירוע'. בהודעה לעיתונות, נכתב שהמקבץ החדש, הכולל תשע תערוכות יחיד, מציג היבטים טעונים שצופנים מראות המקום בו אנו חיים. כך או אחרת, כל אמן או אמנית במדיום שלו, מפנה מבט ישיר אל מציאות חיינו ומשגר אותות של אזהרה ודאגה – נכתב שם.

אני בטוחה שכל תערוכה בפני עצמה מעניינת מאוד, אבל אותי עניינה במיוחד התערוכה 'דו משפחתי' של האמן הוותיק הנודע, זוכה פרס ישראל לשנת 2009, מיכה אולמן. התערוכה של אולמן, אותה אצרה איה לוריא (המנהלת והאוצרת הראשית של המוזיאון), מבוססת על מיצב המושתת על שרטוט של תכנית הקרקע של ביתו הפרטי.

אולמן, שגר לא רחוק מהמוזיאון, מציג בית דו משפחתי צמוד קרקע מהסוג המזוהה, בצניעותו הפונקציונאלית, עם מודל בנייה טיפוסי שרווח באזור החל בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים.

כשאני שואלת את מיכה אולמן למה בכלל להכניס את ביתו הפרטי למוזיאון, הוא עונה שלאקט הזה יש כמה משמעויות. "המקום האישי, הפרטי והמוגן ביותר, הופך למקום ציבורי ופתוח" אומר האמן מיכה אולמן "ועם זה, המחיצות נופלות ואין קירות. השילוב הזה, מאפשר זווית ראיה של הציבורי מהמקום הפרטי ולהפך כך שהחוץ והפנים נפגשים והופכים לכלל אחד. הכנסת הבית למוזיאון מחדדת את השאלה האם בית יכול להיות יצירת אמנות".

התערוכה שמציג אולמן, היא למעשה העתק של תכנית ביתו אל רצפת האולם, תוך התאמתה לחלל המוזיאון. לאחר ששרטט את התכנית ערם תלוליות רציפות של חול חמרה אדומה העוקבות אחר קווי המתאר שלה. בנוסף לקווים הללו, סימן אולמן גם את "איבריו הפנימיים" של בית המשפחה ושל בית השכנים הצמוד לו. כך, יכולים המבקרים בתערוכה, לזהות כלי אוכל הערוכים לקראת סעודה על השולחן במטבח, מיטה בחדר השינה, רשת מכסה של פתח ניקוז, ואת החלל הפנימי של אסלה.

לכאורה, בית ממוצע ורגיל המוכר לכל אחד מאתנו.

התכנית כולה, כמו גם התכן שלה, עוצבו על ידי אולמן בחול באמצעות שבלונות, בעזרת מטאטא, משפכים וכלי עבודה מאולתרים נוספים. בעת הביקור בתערוכה, מוזמן הקהל להיכנס אל תוך הבית, להתארח בו, לקבוע לעצמו את מסלול הסיור ולפסוע בין החדרים. תלוליות החול הנמוכות שמסמנות את קווי המתאר אינן מחוזקות בחומר מקשר או מעבה. לפיכך, הן חשופות כל העת לפגיעתם הפוטנציאלית של המבקרים. גם היתקלות קלה, בבלי דעת, של חרטום הנעל בערימת חול תגרום להתפזרות של מפץ גרגרים אדומים ולפגיעה בגבולות המותווים.

שברירי ובר חלוף
איך התחושה לחשוף את הבית האישי בפני קהל מבקרים אקראי, זר ולא מוכר?
"אני מזמין את המבקרים בתערוכה אלי הביתה ופותח להם שולחן" אומר אולמן "אני לא מרגיש שאני חושף יותר מדי. בואו לא נשכח שדירות מגורים כוללות בדרך כלל את אותם מרכיבים המוכרים בכל הבתים כך שלמעשה, אני מזמין אנשים לבקר בבית שלהם. מטרת העבודה שלי היא לנסח שאלות בחומר, כמו: האם להיכנס לבית? האם אני יכול להיכנס לכל החדרים? האם אפשר לחצות בצעד אחד את הקיר כולל את הקיר של השכנים? האם לבקש מהם רשות? יש כאן מיני שאלות הקשורות בהתנהגות, בפרט כשהחומר ממנו הבית בנוי כל כך שברירי".

שבריריותו של המבנה שיצר אולמן היא ממשית. האיום המיידי בפגיעה בו אינו מובא כמטפורה פואטית או פוליטית בלבד, אלא מבקש מציבור המבקרים בתערוכה לנהוג בתשומת לב ובזהירות המתחייבת. כדי לשמר את המבנה, יגיע אולמן במהלך התערוכה יחד עם קבוצה של סטודנטים כדי לערוך תצפיות ובדיקות, ובמידת הצורך יבצעו בו תיקונים. במובן זה, מגולם במיצב מהלך מתמשך, שיתהווה לאורך חודשי התצוגה כשהתנהלות הצופים היא ממד בלתי נפרד מהיצירה וממהותה.

אפרופו שברירי, למה יצרת אותו כארעי ובר חלוף ומה מסמל הבית עבורך?
"אני עובד כבר יותר מארבעים שנה בנושא הבית. בבית יש את כל המאפיינים של אדם – מצרכים בסיסיים פשוטים הקשורים לאיברי הגוף השונים ועד לצרכים חברתיים ותרבותיים. יש כמובן גם את נושא הפרטיות וההגנה. אם אני מדמה את הבית לאדם אז כמוהו הוא בר חלוף, בעיקר בגילי. יש כאן ביטוי לתחושה של רגישות אישית וגם רגישות לסביבה. גם התחושה הכללית, לפחות שלי, תלויה מאד בסביבה מאחר ובעיות בסיסיות המעסיקות את כולנו טרם הגיעו לפתרון. הקיר, בפרט קיר בין אנשים נמצא בסופו של דבר בראש".