אדריכל אמנון רכטר מכריז: דרושה בארץ פעילות מחקרית מעמיקה

הערב, יתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות, אירוע חגיגי לרגל השקתו והקמתו של מרכז רכטר לאדריכלות ולציון חגיגות מאה שנה למשרד רכטר אדריכלים שיחלו בשנה הבאה. לקראת האירוע המרגש, אני נפגשת עם אדריכל אמנון רכטר, נכדו של אדריכל זאב רכטר ובנו של אדריכל יעקב רכטר, במשרדו שבכיכר אתרים בתל אביב. את הכיכר השנויה במחלוקת, תכנן אביו, יעקב רכטר, אך זהו כבר נושא לכתבה אחרת. "היום, כשאני עובר לצד מבנים שתכננו סבי ואבי, זה כבר לא מרגש אותי, זה לגמרי רגיל בעיני" אומר אדריכל אמנון רכטר.

האווירה במשרדו של רכטר יוצאת דופן. היא משלבת בין ישן וחדש ומורכבת מלא מעט פרטים מעניינים. בחלל אחד, יושבים יחד כל עובדי המשרד וניכר שיש ביניהם רוח של עבודת צוות. במסדרון ובחדר הישיבות, ניתן להתרשם מתצלומים ישנים, ספרי אדריכלות, יצירות אמנות, דגמים אדריכליים ומיני פריטים היסטוריים. כשאני שואלת מה יש בארון המגירות האדום הניצב בחלל המשותף לעובדים, אני זוכה להיות עדה לשרטוטים ידניים של בית המשפט בתל אביב (שתכננו זאב ויעקב רכטר) ושל כיכר אתרים (שתכנן יעקב רכטר). ללא ספק, מהאירועים המקצועיים המרגשים שחוויתי בעת האחרונה.

חשיבה רב תחומית

מרכז רכטר, שהינו למעשה עמותה חדשה בת מספר חודשים, הוקם על ידי אדריכל אמנון רכטר ומנכ"ל משרד רכטר אדריכלים, רוי גורדון. מטרת הקמתו, היא לקדם רעיונות חדשניים וחשיבה רב תחומית אודות אדריכלות וסביבה באמצעות הרחבת הדיון בנושאי תרבות, אמנות ויצירה אדריכלית מחד ופיתוח מחקר ופרסומים המתבססים על הארכיון המפואר שלו מאידך. הארכיון, תוצר של כמעט מאה שנות פעילות אדריכלית במרחב התרבותי הישראלי, כולל תיעוד של פרויקטים מימי עבודתו של אדריכל זאב רכטר, מקים המשרד בשנת 1919 עד 1960, אדריכל יעקב רכטר שהמשיך את הפעילות עד שנת 2001 ואדריכל יעקב רכטר המוביל אותו עד היום.

"החומר הארכיוני והאוסף הקיים, הכוללים שרטוטים ידניים, צילומים, ספריה ויצירות אמנות מוחזקים במשרד בצורה ובמצב טובים. זה לגמרי נושא טכני" אומר רכטר כשאני מביעה דאגה לפריטים הנדירים ושואלת מדוע לא לתרום אותו לארכיון מקצועי ייעודי. "אני מאוד מכבד ושמח שיש היום ארכיונים נהדרים לתרבות ויזואלית ולאדריכלות, אבל באופן אישי, אני חושב שכל המרבה הרי זה משובח. לי, חשוב שאחד החלקים במרכז החדש יהיה הארכיון שבלעדיו הסיבה לקיומו נחלשת מאוד. בנוסף, אני רואה בשמירת החומר אצלי יתרון של זמינות וגישה ישירה אליו ומתוך כך גם חופש אמנותי, יצירתי ואוצרותי להשתמש בו כמה ומתי שנרצה למשל לתצוגות ותערוכות מתחלפות. יתרון נוסף בשמירתו, היא האופציה לשתף פעולה עם ארכיונים ייעודיים נוספים בארץ ובחו"ל".

לא הכל הנצחה

למרות שיש בו במשרד אווירה נוסטלגית שמהותה מורגשת מאוד, בין היתר בקירות הבטון הגסים ובפריטי ריהוט שכמו נלקחו אי שם ממחצית המאה הקודמת, טוען רכטר שאמנם המרכז החדש נשען הרבה מאוד על התייחסות לעבר אבל גם הרבה מאוד על ראייה של ההווה והעתיד. כרגע, המרכז יושב עדיין במשרד רכטר אדריכלים אבל הוא בהחלט יעבור לכתובת שונה שתמצא בהמשך.

"לא הכל נוסטלגי, העבר הוא עבר, יש בו דברים טובים יותר וטובים פחות אבל בפעילות היומיומית שלנו, אנחנו מתעסקים בפרויקטים חדשניים מאוד הכרוכים בימינו אלה. פרויקטים אחרים, שייכים, כך או אחרת, לשימור, שדרוג, שיפוץ או תוספות למבנים קיימים, בהם כאלה שתוכננו על ידי סבא ואבא שלי" אומר רכטר "המרכז עוסק בכאן ובעכשיו ובעתיד של תרבות של לאום. יש בי מעט אי נוחות לגבי ההקשר המשפחתי ומרכז רכטר לאדריכלות מכיוון שיש מי שמכוון לכך שהמרכז קשור בהנצחה כשהכוונה, למעשה, הפוכה לגמרי. אמנם יש לו צדדים הקשורים בארכיון המשרד של שלושת הדורות, זה ללא ספק קיים וזו הפלטפורמה של הפעילות שלנו במשך מאה שנה, אבל הסיבה להקמת המרכז והסילבוס שלו הם ההפך מהנצחה. אנחנו במפורש מרכז מחקר, פרסומים, דיונים ותערוכת המייצר פעילות ומסתכל אל עבר העתיד".

ניסיון לתקן את המעוות

כדי לשמור על הפרדה ברורה, החליט אדריכל רכטר לנתק לחלוטין את פעילות המרכז והעמותה מפעילות המשרד. "המשרד הוא מנגנון אחד שזוכה בתחרויות, חותם על חוזים ומתכנן פרויקטים בחזית האדריכלית של ישראל. בנפרד, אנחנו שואפים שהמרכז יתפקד כגוף עצמאי, בלתי תלוי גם כספית, שיהיה בעל מנגנון משלו שבו נוכל לייצר פעילות אינטלקטואלית, פילוסופית, מחשבה ביקורתית" מסביר רכטר, המונה עוד שתי סיבות להפרדה.

"הסיבה הנוספת, היא הצורך האדיר הקיים בארץ בפעילות מחקרית מעמיקה לגבי המרחב הבנוי כמו שהוא היום וגם בתמורות שהיו בו מאז קום המדינה ותחילת הישוב. דרך זה, במידה רבה, ניתן ללמוד על שאלות מהותיות כמו מה קרה לנו? איפה הלכנו לאיבוד? איך הגענו לזה שהמרחב, השיח והפוליטיקה, כולם מוחצנים, רקובים, אלימים ושטחיים. אמנם יש דברים טובים, אבל הטוב פחות מעניין. כשהכל טוב אין כל כך על מה לכתוב".

קודם שהוא ממשיך בהסבריו, מצהיר רכטר שהוא אינו פעיל, אינו נוסע וגם לא מתעסק עם כל מה שנמצא מעבר לקו הירוק. "עד שלא יהיה פתרון קבע, אני מתנגד למפעל ההתנחלויות וחושב שזו אחת התרומות השליליות, הדרמטיות והטרגיות של אדריכלים שמסכימים לעבוד שם. יש אדריכלים, כמוני וכמו רבים אחרים, שלמדו בטכניון או בכל מוסד אקדמי מוכר אחר ושמנצלים את ההכשרה שלהם לעבודה ביישובים כמו יצהר, עמונה ותפוח. לאחר מעשה, הם מתממים ואומרים שהם מהווים בבחינת נותני שירות בלבד. אני לא מאמין בזה ומי שלא ער לכך שאדריכלות היא ביטוי של פוליטיקה הוא או מעוור את עצמו או לא במיוחד אינטליגנטי. אני לא מוכן לתת ידי לבנייה בשטחים ומאשים אדריכלים בנתינת יד לכיבוש".

את כל ההקדמה הזו טורח רכטר להציג בפניי רק כדי לציין מיד לאחר מכן את רצונו הכן לקיים במרכז דיונים ותערוכות, בין היתר, בנושא הזה. "הדעות שלי לגמרי לא יהיו רלוונטיות לפעילות" הוא אומר "להיפך, הדיון יהיה פתוח לחלוטין לכל נושא. מה שאני לא מרשה לעצמי בפרקטיקה האישית, יהיה פתוח לחלוטין לדיון במרכז. אני לא רוצה שיגידו לי שזה מרגיז את מירי רגב או כל פונקציונר אחר. כל מה שאני רוצה, זה חופש אמנותי לפתח דיון בצורה ראויה כל עוד הוא יהיה מעמיק ורציני".

הסיבה השלישית להפרדה בין המשרד והמרכז גם היא נעוצה בנימוק לא בלתי פרובוקטיבי מבית רכטר. "אני הרבה זמן חושב שאדריכלות הפכה לאוטיסטית במובן הזה שהיא מדברת עם עצמה ועונה לעצמה כל הזמן אבל בו בזמן היא מנותקת מהשיח הציבורי" הוא אומר "את זה אני רואה בכך שאין ביטוי מספיק לנושאים הקשורים במרחב הציבורי ובעיצוב במדיה. זה לא מופיע לא בחדשות ולא כחלק מהשיח הציבורי. אדריכלים מדברים בינם לבין עצמם אבל לא כלפי חוץ ובכך מרחיקים את האדריכלות מהציבור. כשכבר כן יש עיסוק באדריכלות בתערוכה למשל, הרי שהיא מבטאת את עצמה בדרך לחלוטין לא קומוניקטיבית".

אדריכלות בהקשר לאמנויות אחרות

האג'נדה של רכטר, בהקשר של המרכז, היא לראות את האדריכלות דרך האמנויות האחרות. היות והאדריכלות מתפקדת כלב פועם שאליו מתחברות כל יתר האמנויות, הרי שהמרכז ינסה למעשה להגדיר מהי אדריכלות דרך יחסי האמנויות האחרות אליה. את זה, הוא מתכוון לעשות למשל באמצעות פיסול, מוסיקה, מחול, קולנוע ואופנה.

"כמעט כל יצירה שהיא, נמצאת ביחסי גומלין עם חלל אדריכלי או אלמנט אדריכלי" טוען רכטר "לכן, אני מאמין שאם אני אעשה פעילויות שהנושא שלהן אדריכלות דרך האספקטים של אמנויות אחרות, אני אצליח להעביר להרבה אנשים משהו עמוק לגבי אדריכלות. כך למשל, אם מתבוננים בצילומי פרסום אופנה, הרבה מאוד מהם מצולמים בהקשר אדריכלי. הרעיון הוא, שההעמדה בתפאורה הזו אמורה לצקת בבגד את הערכים שהצלם והמעצב חושבים שקיימים בה כמו דינאמיות, חדשנות, שקיפות, ברק שהם ערכים אדריכליים למעשה. לכן, אני חושב, למה לא לעשות למשל תערוכת 'שבעים שנות צילומי אופנה על רקע אדריכלי' ולבדוק האם נוכל, דרך זה, לבחון את השינוי וההתפתחות האדירים שחלו בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית. ברגע שנשים את הפוקוס דווקא על הרקע, נוכל לייצג תפיסה של חברה את התקופה".

רכטר נותן דוגמאות נוספות להנגשת האדריכלות לקהל הרחב ובהן באמצעות אדריכלות של מועדונים. "מועדוני לילה למשל, הם מצע נהדר לדיון במושגים אדריכליים כמו חלל, אקוסטיקה, אור וחושך, יחסי כוח בין קהל לאינדיבידואל – די ג'י. אפשר לבחון דרכם למשל מהי הקהילה הזו, מה המשמעות של המון קהל אקסטטי בחלל אחד שהוא סוג של כיכר סגורה שבה כולם מגיבים לתופעה מסוימת של מוסיקה שטחית וקצבית כמעט דתית עם אלמנט של סגידה. כשעונים על שאלות כאלה, אפשר להבין איך כל זה מתבטא באדריכלות ואיך תכונות החלל מעצימות את החוויה. כך, למעשה, אני מייצר הבנה לגבי הקשר, הפרוגרמה, הפונקציה והאסתטיקה – שכולם מוצרים ומונחים אדריכליים".

כשאני שואלת את רכטר אם יש לו זמן לכל זה הוא עונה שהוא בהחלט מתכוון לעבוד הזה. "תמיד ראיתי את עצמי לא כאינדיבידואל" הוא אומר "כן כמוביל, אבל בתוך קהילה של אנשים. כך, כבר אספנו סביבנו כמה אנשי מקצוע פעילים כמו אוצרות אמנות, אוצרת אדריכלות, כותבים שונים, מוסיקאים, כוראוגרפים ואנשי קולנוע הנמצאים בחזית המקצוע שלהם. זו התחלת הדרך וזה בא מתשוקה, הדינאמיקה תוביל אותנו וכך גם המנגנון שלא מפסיק לאתגר בשאלות".

אירוע ההשקה של מרכז רכטר לאדריכלות יתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות, 26.03, 19:00. האירוע יהיה פתוח לקהל הרחב בהרשמה מראש ללא תשלום.