'לוקה' של פיקסאר: לכל אחד מגיע לצאת מהעולם התת ימי שלו

בדיוק לפני שבוע התקיים בתל אביב מצעד הגאווה, ממש באותו זמן נסעתי עם בתי גוני בת השש לקולנוע ובעוד היא סופרת דרך חלון האוטו אקססוריז שונים בצבעי הגאווה, שעיטרו את הצועדים, ניסיתי לענות לשאלתה מה פשרה של הצעדה ההמונית. ובכן התקשיתי מאוד לעמוד במשימה וכשמושגים כלליים כמו 'שיוויון' ו'קבלת האחר' נזרקו לחלל האוטו הם הותירו פרצוף חמוד אך מאוכזב מביט בי דרך המראה. כמה דקות מאוחר יותר חלקנו פופקורן גדול מידי והמתנו בציפייה דרוכה לסרט הראשון אליו אנחנו הולכים יחד מאז דממו הקולנועים בקורונה.  

לוקה הוא אורגניזם חמוד להפליא, שילוב בין דג לאדם עם חיוך מלוכסן ועיניים גדולות וסקרניות שחי עם משפחתו במעמקי הים. באחד משיטוטיו עם להקת הדגים שאותה הוא רועה, לוקה מוצא בקרקעית הים חפצים אנושיים שמגבירים מאוד את משיכתו לראות מה קורה ביבשה הלא מוכרת. אימו הדומיננטית אוסרת עליו להתקרב לפני המים, לא כל שכן לצאת מהם, מכיוון שתושביה האנושיים של העיירה הסמוכה 'פורט רוסו' רואים בו ובחבריו מפלצות מפחידות שיש להשמידן בהטלת צלצל.

יום אחד ילד דג אחר בשם אלברטו, שמחלק את זמנו בין מימי הים לעולם שבחוץ, נתקל בלוקה הסקרן ומושה אותו בהפתעה מהמים. לוקה בטוח שברגע הגורלי הזה הוא יסתנוור עד עיוורון או יאבד את יכולתו לנשום, אבל במקום זאת הוא מגלה שלוש אמיתות מפעימות- אחת העולם בחוץ משגע ביופיו, שתיים כשהוא יוצא מן המים גופו מייד לובש צורה אנושית שמחביאה את זהותו הימית, ושלוש כל מפגש שלו עם מים, אפילו נתז קל, מייד מחזיר את האיבר הרטוב לדגיגי. המפגש בין לוקה ואלברטו הוא מעין גרסה אלטרנטיבית למושג הסיפורי הידוע 'בוי מיטס גירל' רק שהפעם מדובר 'בבוי מיטס בוי'. כשאלברטו המנוסה מביט בלוקה ושואל אותו האם זו פעם ראשונה עונה לו לוקה "כמובן שכן, אני ילד טוב", 'תנשום' מרגיע אלברטו, ומתכוון לשתי המשמעויות של המושג.

בביתו היבשתי והמאולתר של אלברטו המלא במציאות שנאספו מהים, עיניו של לוקה נחות על פוסטר דהוי של ווספה, הקטנוע האיטלקי המפורסם, עליו כתוב 'וספה זה חופש'. כך מותנעת השאיפה המשותפת של לוקה ואלברטו להשיג לעצמם וספה ולתור את העולם חופשיים כשסוד זהותם האמיתית שמור עימם.

החלומות הסוריאליסטיים המרהיבים של לוקה אודות ווספה ששטה בין העננים בשמיים מזכירים את הסיקוונסים החלומיים מהסרט 'שמונה וחצי' של גדול במאי איטליה פרדריקו פליני. גם קטעי המוסיקה השונים המרוצפים בסרט 'לוקה', ההגיגים על גבינות ופסטה וחיי העיירה האיטלקית הציורית והחמה שעוד יתגלו בהמשך הסרט, מהווים מעין הצדעה ואולי גם געגוע של במאי הסרט האיטלקי אנריקה קאסרוזה לתקופה שבה מולדתו היתה בפסגת התרבות העולמית. עבור הצופה המבוגר הרפרנסים הללו מלאי קסם.

אנחנו מתעוררים מאחד מחלומות הווספה יחד עם לוקה ועם הוריו שמגלים שיצא מן המים והתחבר עם ילד דג נוסף. מתוך החשש לשלומו הוריו של לוקה מתכוונים להגלות אותו לדודו אוגו, החי בחשכת מעמקי האוקיינוס. שם, הם מקווים, ייקבר הפיתוי לחזור אל העולם האסור.

"בדרך כלל זו תוצאה של השפעה רעה של מישהו", אומר דודו שהגיע לאסוף אותו. המשפט הזה מתווסף למשפטים רבים מסוג זה, כמו גם לחיבוק משותף של לוקה ואלברטו על רקע השקיעה ובעיקר לרכושנות של אלברטו כלפי לוקה שתלך ותתפתח ככל שיתקדם הסרט. כל אלו מרמזים, אולי, על פתיחות מפתיעה של פיקסאר וחשוב מכך של דיסני הגדולה, לגבי טיב היחסים בין השניים. אבל בין אם אלו רפרנסים מובהקים להתאהבות בין בנים, או רמז ליציאה מן הדת, הגירה או כל אפשרות אחרת של שחרור נפשי, מה שחשוב בסרט הזה הוא בעיקר כמה קל לנו להתאהב בדמויות הנפלאות שבמרכזו למרות שהן אחרות ומוצגות כאחרות.

גילוי ההגליה המתקרבת של לוקה מביא אותו ואת אלברטו לברוח למקום שבו הם מאמינים שהוריו של לוקה לא יוכלו לחפש אחריו. לעיירה פורטו רוסו, אל בין בני האדם. המקום המסוכן להם מכל. תוך כדי התפעלותם מהעיר האנושית הם מגלים שמזלם איתם, כשהם שומעים שתחרות תריאטלון מקומית נושאת פרס כספי יכולה להיות ההזדמנות שלהם לממן את קנייתה של הווספה עליה חלמו.

השניים מתחילים באימונים מפרכים וזקוקים לצלע נוספת שתצטרף אליהם כדי להרכיב יחד קבוצה מנצחת. כך הם מכירים את גיליה, ילדה חכמה ומיוחדת, שלא מחפשת להתנחמד או להתנצל על שונותה ומסרבת להישאר במגרש של הבנות. גיליה רוצה לנצח את הבן המוצלח והיהיר של הכפר ואת קבוצתו במגרש שלהם, התריאטלון. שלובי אינטרסים הם יוצאים לכבוש את ההר, תרתי משמע.

במהלך האימונים נמצאים אלברטו ולוקה בסכנה מתמדת שמה שפריץ מים אגבי יגלה את זהותם מול תושבי העיירה המבקשים את מותם. הסרט עושה שימוש נרחב באלמנט ההרטבה הזה וכך מועברת תחושת החיים בצל סוד כמטרידה ומותחת, אך כיאה ל'שפה הפיקסארית' גם מצחיקה מאוד.

גיליה שהופכת שותפתם לסוד שומרת עליהם מפני בני האדם אך גם יוצרת טריז בין שני החברים וככל שלוקה הולך שבי אחריה ונשבע בקסמה ובידע הרב שלה, ליבו של אלברטו מאיים להישבר.

לא ארחיב על שיאו האופטימי והמרגש של הסרט רק אומר שלקראת הגעתו אחד מהשניים מוכן להירטב מול בני האדם על מנת להציל את חברו מידם, בסצנה קצבית, יפה ומקורית שבמרכזה מטריה.

בחזרה לאולם הקולנוע, לקראת סיום הסרט הבטתי בהורים והילדים שהיו בקהל. בליל תרבויות וזהויות, כל משפחה מעניינת בדרכה וכל הורה נמצא כאן באולם החשוך כי הוא אוהב את ילדיו. השבתי את מבטי למסך לסצנת הסיום של הסרט בה כל אחת מהדמויות מצליחה ומנצחת דווקא בזכות ייחודיותה ודמעות עלו בעיניי. הרכבתי על אפי את משקפי השמש כדי שלא ייחשף פרץ הרגש שלי לעיני כל. באותו רגע גוני בתי הביטה בי ופתאום הרגשתי שבכך שאני מסתיר את עצמי אני חוטא לי ולה. הסרתי את משקפי השמש והבטתי בילדתי דרך עיניי הלחות. -"אתה בוכה אבא?" היא שאלה. -"כן." עניתי, -"אני בוכה המון בסרטים. גם את?" דמעה שטפה את עינה הגדולה והכחולה והיא הנהנה. -"אף אחד לא צריך להסתיר את מי שהוא. את מבינה? -"אז בשביל זה הם צעדו עם הבגדים האלו?" היא שאלה ואני כבר לא הייתי צריך להוסיף מילה.

לוקה Luca, בימוי אנריקו קאסרוזה, תסריט ג'סי אנדרוז, מיק ג'ונס.

ארה"ב 2021 95 דק'.