סטיב נסימה הוא אחת הדמויות החשובות בשדה האמנות העכשווית בארץ. שוחחנו איתו על המגמות בעולם האמנות והיוצרים הבולטים של הרגע
אספן האמנות המוביל בארץ מגלה לנו איך מזהים את הדבר החם הבא
נסימה משוחח איתנו מחלל הגלריה, קרן לאמנות אותה פתח יחד עם האוצרת המכובדת ומנכ"לית מוזיאון תל אביב לשעבר, סוזן לנדאו. את הגלריה הזו הוא השיק בנובמבר 2020, בשיא תקופת הקורונה, כשיותר מכל שררה אי ודאות באוויר "החלטתי שלהיות בבית ולצפות בנטפליקס זה לא מתאים לי, אז פתחתי באופן מאוד ספונטני ואימפולסיבי קרן לאמנות פה בתל אביב" מספר נסימה בנונשלנטיות. הרעיון נבע מתחושת תסכול שהרגיש, כי לטעמו לא היה בעיר מקום לאמנות בינלאומית עכשווית "לא היה לי ממש לאן ללכת כדי לראות אמנים שאני מחבב, עוקב אחריהם או אוסף, חוץ ממוזיאון תל אביב שעושה עבודה מצוינת בתחום הזה, אבל חשבתי שזה עדיין חסר".
את המסע הוא התחיל בארגון תערוכת פופ אפ שהציגה אמנים צעירים, רעיון שנגנז בדקה התשעים עקב בעיות עם החלל, אך זה לא עצר את נסימה. "ממול לבית שלי היו ארבעה חללים, שבעבר היו סופר ובית קפה ועמדו ריקים ומאוד מוזנחים. יום אחד עברתי שם וראיתי פתקים על החלונות שכתוב שהמקום הושכר. זה הדליק אותי, אני מאוד אוהב להשיג את מה שאני לא יכול ועשיתי הכל כדי לקבל את זה". הוא כמובן זכה בחלל ובלי יותר מדי אסטרטגיות, הפך את המרחב הנטוש לתערוכת הפופ אפ הראשונה. התערוכה נחלה הצלחה ומאז הפכה למשכן קבע, מרכז אמנות שאירח עד כה אלפי מבקרים ומציג את יצירותיהם של כ-110 אמנים מרחבי העולם ויותר מ-400 עבודות.
ולא היו חששות לפתוח גלריה בשיא המגפה?
"אני יודע שזה משוגע, אולי נאיבי אבל הייתי משוכנע שזה יצליח. אם אני עושה משהו, אני עושה אותו טוב. זה היה מדהים, הייתה תחושה כאילו ניצחנו את הקורונה".
נסימה לא חשש ופעל באמונה גדולה והרבה ביטחון כמי שיש לו משהו טוב בידיים "תל אביב היא עיר קוסמופוליטית עם הרבה אנשים מחו"ל וזה משהו שחסר" הוא מסביר "אני לא רוצה להגזים במה שאני אומר, אבל זה באמת שם את העיר על המפה של סצנת האמנות העכשווית הבינלאומית". נסימה, שעלה לארץ מבלגיה לפני 13 שנים, הרגיש שדווקא בישראל זה המקום לעשות שינוי ולהשפיע.
למה דווקא בישראל?
"אני באתי ממדינה שלא הייתי מחובר אליה. היו לי חיים טובים, אבל לא הייתה ממש אכפתיות, לא ידעתי איך להשפיע ופה אני מרגיש שאני עושה משהו שטוב לי ולסביבה. תחום האמנות העכשווית לא מספיק מפותח בארץ, אבל זה ישתנה, אנשים צמאים לזה. יש לנו סצנת אוכל ברמה בינלאומית, נדל"ן, הצלחות כלכליות, אבל פה יש מחסור. המדינה נתנה לי הרבה באופן אישי עם העלייה לארץ וכיף לי לתת משהו קטן בחזרה".
הקשר לשותפתו סוזן לנדאו החל לפני שבע שנים באמצעות מייל ששלח נסימה בו הוא מבקש להכיר. לנדאו קיבלה אותו באופן מהיר וספונטני "היא סקרנית ופתוחה לרעיונות חדשים" הוא אומר עליה "הצעתי לה שתי עבודות מאוד משמעותיות למוזיאון ועם הזמן הפכנו לחברים. כשהסתיימה הכהונה שלה בתור מנכ"לית המוזיאון, החלטנו אחרי שיחה די מהירה לחבר את הגורל שלנו בתחום המקצועי בדרך כלשהי ועכשיו מצאנו את זה, החלל נסימה-לנדאו. זה שיתוף פעולה די מדהים, יש לה רקע אקדמי היסטורי והיא דמות חשובה ומכובדת גם פה וגם בחו"ל. אנחנו יותר לא מסכימים מאשר מסכימים וזה היתרון של המקום".
נסימה החל לאסוף יצירות אמנות בגיל צעיר מאוד, בהיותו סטודנט לכלכלה ומנהל בבריסל, כשהיה בן 21 בלבד. "רציתי להרגיש עצמאות כללית ולא להסתמך על אבא שלי שיממן את לימודיי, לכן הייתי שוכר בתים בבריסל ובאותם הימים השכרתי בית מפואר לזוג דיפלומטיים יפניים. ריתק אותי להיות לצד האנשים האלה, היה שם חיבור מאוד מיוחד עם אותו דיפלומט שהיה כדמותו של היפני השמרני והמוכר" הוא נזכר. עם הכסף שהרוויח מהעסקה הראשונה ההיא, פנה לגלריה שמתמחה באמנות יפנית עכשווית ורכש צילום של צלם יפני בשם נובויושי אראקי (Nobuyoshi Araki), שמאז הפך לדמות מוכרת בסצנה. אותה היצירה הייתה צילום פרובוקטיבי של גיישות יפניות "אהבתי את הפרדוקס, אמנות פרובוקטיבית שבאה ממדינה כל כך שמרנית" הוא מסביר.
זו הייתה דריסת הרגל הראשונה שלו בעולם האמנות והאספנות בפרט, המוטיבציה למהלך הגיעה מתוך תשוקה לצד פרקטיות ושאיפות כלכליות "חיפשתי משהו שיהיה לי כיף לתלות, אבל במקביל רציתי לשים את הכסף הראשוני שהרווחתי אי פעם במשהו שיש לו ערך. זאת מחשבה שמובילה אותי מאז ועד היום". נסימה מצד אחד חובב אמנות ואסתטיקה ובמקביל הוא איש מאוד רציונאלי ואיש עסקים מפולפל. מאז, הוא נשאב יותר ויותר לתחום, גם קרבתו לאמנות היפנית לא תמה שם והוא פיתח תשוקה גדולה לאמנית היפנית שעבודותיה שוטפות היום את הרשתות החברתיות ואין בית בישראל ששמה בו לא הוזכר בחודשים האחרונים, יאיוי קוסמה כמובן. "התחלתי ממש להיכנס לזה, סוג של אובססיה, אחרי עבודה ראשונה, רציתי את השנייה. היה משהו בסיפור החיים המטורף ויוצא הדופן שלה שמשך אותי ואני האמנתי שהיא לא מקבלת את הבמה שמגיעה לה, כי באותה התקופה לא היו מדברים עליה, זה לא היה נושא שיחה, בשום ארוחת ערב או גלריה".
איזה חלק לקחת בתהליך הבאת קוסמה לארץ?
"אני לא טיפלתי בתהליך עצמו, אני יכול להגיד שאני מאוד מעורב בתור אספן של העבודות שלה ועזרתי איך שיכלתי כדי לתמוך במוזיאון, אבל אני לא איש מפתח אני חוליה בשרשרת מסובכת, שעזרה לדבר הזה לקרות. צריך להבין שיש מעל 120 מוזיאונים בעולם ברשימת המתנה כדי לקבל תערוכה של קוסמה ותל אביב קיבלה את המקום הזה בגלל ההחלטה המאוד אמיצה של טניה כהן עוזיאלי, המנכ"לית הנוכחית, שקפצה על ההזדמנות".
איזו הזדמנות?
"היא קיבלה הצעה לקבל את התערוכה, מוזיאון אחד באירופה ביטל וויתרו עליה כי פחדו מההשלכות של הקורונה. היא קפצה באופן מידי, תוך יום-יומיים בזמן סגר, כשאף אחד לא יכל היה לדעת ששנה אחרי זה נצא ממנו. הייתה תחושה חיובית ואופטימית וכל הכבוד לה שעשתה את זה. בנוסף, זה התאפשר בזכות העבודה של סוזן שבמשך שנים לא ויתרה וכל הקשרים האישיים והתמיכה של אנשים שקשורים לקוסמה שאפשרו לדבר הזה לקרות".
ומי לדעתך תהיה קוסמה הבאה?
"אני אישית הייתי רוצה לראות תערוכה של מגריט או אפילו דויד הוקני. יש גם כמה אמנים דיגיטליים שמתחילים להיות מעניינים, זה מעט מוקדם, אבל אפשר לעקוב אחרי זה. יש במוזיאון צוות יוצא דופן ומנכ"לית אנרגטית, דינמית ומאוד יצירתית שאני בטוח שימצאו את הדרך הנכונה אחרי קוסמה".
הזכרת אמנות דיגיטלית, מה דעתך עליה? האם לשם התעשייה באמת הולכת?
"מוקדם לדעת, יש עכשיו הרבה ספקולציה, אבל עם הזמן אני מניח שיהיה ניקיון ויישאר הדבר האמיתי. יש אמנים מוכשרים שנכנסים לזה ויש הרבה אמנים שנכשלו בעבר ופתאום שם מצליחים. זה לא מתחבר לי, אני קצת שמרני בקטע הזה ואני מחכה. החלום שלי הוא להביא לתל אביב אמן אחד או שניים חשובים ובולטים לתערוכה, בהחלט יש לזה מקום פה".
אילו עוד מגמות עוברות על עולם האמנות בשנים האחרונות?
"יש גל שבא בעיקר מארה"ב של פוליטיקלי קורקט, לעשות את הדבר הנכון. שמו לב שרק אחוז אחד מהאוספים במוזיאונים והפרטיים הוקדש לאמנות של אפריקאים ואפרו-אמריקאים, אמנות עם דמויות שחורות. זה גל שהתחיל לפני שנה-שנתיים והתחזק עם המקרה של ג'ורג' פלויד שכולנו מכירים. מלבד זאת, אמנות בהשראת אמנים שמייצגים אהבה בין שני גברים, זה משהו שלא היה קיים וזה קורה עכשיו בגדול. לפעמים זה מוגזם ומרגיש לא טבעי, כאילו זה נעשה רק כדי להיות פוליטיקלי קורט, אבל יש מקום לאמנות הזאת ויש בגל הזה אמנים יוצאי דופן, שאני מנסה לזהות ביניהם מי מעניין וטוב להצגה".
ואיך באמת מזהים את זה? איך מגלים את הדבר החם הבא?
"זה לזהות כישרון, אם זה מדבר אליי ואם זה עובד מבחינה ויזואלית. אם אני אוהב את הסיפור של האמן, לא מעט פעמים אני מתחבר לאופי של האמן, זה נשמע קצת מוזר אבל אני יודע שאצלי זה משחק תפקיד. אני מחובר גם לטרנדים וחושב על העולם כל הזמן בתנועה, לאן זה לוקח אותנו ומנסה לחבר את האמנות לאיפה שאנחנו הולכים כבני האדם".
אז מי לדעתך האמן הכי מסקרן כרגע בתעשייה?
"קשה לי לציין אמן אחד, יש כל כך הרבה אמנים טובים, זו הסיבה שקשה לי לעשות תערוכות יחיד כי יש הרבה יוצרים שאני רוצה להציג. אם לציין כמה שמות; אמנית שהתחברתי אליה בלוס אנג'לס ג'סי מוקרין (Jesse Mockrin), אמן יפני שאני מאוד מחבב וקוראים לו הידיאקי קוואשימה (Hideaki Kawashima), אמן גרמני בשם פנק (A.R Penck) שאני מאוד אוהב וכריסטופר הרטמן (Christopher Hartmann) שהיה פה בתערוכת יחיד ומתחיל להיות כוכב בינלאומי".
ובאופן אישי? מי הכי מסקרן אותך?
"כל מה שמוצג פה מחובר לטעם האישי, אנחנו לא מביאים דברים שאני וסוזן לא מתחברים אליהם, אלא דברים שאנחנו קודם כל אוהבים, כאלה שהייתי מוסיף לאוסף הפרטי שלי. אין לי צורך להביא דברים שאני לא מאמין בהם או אוהב אותם. חוץ מזה, זה חלל שמרגיש כמו בית בשבילי, אני לא רוצה לראות על הקירות דברים שאני לא אוהב".
אז מה אנחנו צפויים לראות בגלריה בקרוב?
"התוכנית מגוונת, השבוע נפתחה תערוכה קבוצתית של שש אמניות לכבוד יום האישה הבין-לאומי באוצרותה של סוזן. לאחת היוצרות יש תערוכת יחיד מכובדת בגוגנהיים ואנחנו עושים אותה טרנספורמציה של החלל כמו במוזאון הניו יורקי, שזה מאוד מרשים. אחרי זה יש תערוכה בשם 'דומסטיסיטי', על החיים בחלל הסגור הביתי. את התערוכה הזו אני אצרתי והיא מבוססת על המגפה שדחפה אותנו להנות מהבית ולהיות יותר מוגנים בין ארבעת הקירות שלנו. אחר כך יש את המהדורה השלישית של התערוכה השנתית 'מתח גבוה', בה אנחנו מציגים את האמנים הצעירים המוכשרים על סף פריצה. בכל אירוע פתיחה אני מביא אמן רחוב שאני מוצא כשאני מסתובב בעיר עם האופניים שלי או ברגל ונותן להם במה לעשות פרפורמנס חווייתי, זה יכול להיות מחול, שירה, כל מיני דברים".
אמנות היא סוג של אסקפיזם, אליה אנחנו יכולים לברוח לשטוף את העיניים, להרחיב את האופקים ולהעשיר את הנפש. "אנחנו חיים בעולם אחר ושונה, קצת מסובך, יותר מפחיד. זה בא לידי ביטוי בכך שאנשים רוצים אמנות קצת יותר קלה, יותר חלומית, כזו שמאפשרת לנו לשכוח מכל המציאות שלפעמים לא נעימה; אם זה מגפה, משבר האקלים או מלחמות, אנחנו צריכים למצוא דרך להירגע והאמנות מאפשרת זאת".
אולי יעניין אותך גם...
