אולי דווקא כן: פליטים, פוליטיקה ואיי וייוויי אחד

בשבוע שעבר, ננעלה במוזיאון ישראל שבירושלים התערוכה ׳אולי, אולי לא׳ של האמן הסיני איי וייווי. התערוכה, נפתחה לקול תרועות ביוני 2017 והייתה עתידה להסתיים בחודש ספטמבר האחרון. אך לאור הביקוש האדיר, של קהלים חדשים שלראשונה נחשפו למוזיאון, הוחלט להשאירה עד סוף השבוע האחרון.

הארכת התערוכה ריגשה ושימחה לא רק את המוזיאון ואת הקהל אלא גם את וייוויי עצמו: ״התגובות של הקהל בישראל מדהימות. אלפי מבקרים, בני כל הגילאים, מתמודדים עם הנושאים המורכבים המוצגים בתערוכה בדרך שלהם. האם החוויה הזאת תשנה את הדרך בה הם חושבים על העולם סביבם? אולי, אולי לא… האם חייהם יהיו עשירים יותר מהחוויה הזאת? אני מקווה שכן״.

בין מאות המבקרים שפקדו את התערוכה ביומה האחרון, נראו ילדים, מבוגרים, סטודנטים, משפחות ותיירים. רובם ככולם סיירו בין חלליה ונהנו מהזכות שנפלה בחלקם לחזות בתוצריו של אמן בסדר גודל שכזה. עם זאת, ניכרה לעיתים התחושה שהם החמיצו את הרעיון העומד מאחוריה.

על קירות החללים נתלו טפטים מרשימים ביופיים שמחד, מפנים אצבע משולשת לעבר הממשל הסיני ומאידך, משקפים את עבודות הפרך והפחד בו חיים האזרחים הסינים. על הרצפה, הונח שטיח עצום בגודלו המהווה העתק מדויק של אריחי רצפת המשכן לאומנות במינכן, המוזיאון הנודע לשמצה אותו בנו הנאצים ב-1937. מבקרי התערוכה, מתרוצצים עליו ברגליים יחפות ומתפעלים מגודלו מרחביו ודקדוקו. על הקיר, שלושה פורטרטים גדולים עשויים קוביות לגו שנשלחו אל וייוויי ממעריציו מסביב לגלובס לאחר שחברת 'לגו' העולמית סירבה לשתף איתו פעולה מכיוון ש'התערבות בעניינים פוליטיים נוגדת את מדיניותה'. כל אלו, כשהאחרון במיוחד, יוצרים קשר כמעט בלתי נראה אך קיים אל הסרט 'הזרם האנושי' עליו עבד וייוויי בשנה האחרונה.

הסרט 'הזרם האנושי', יצא לאקרנים באוקטובר 2017 והוקרן לראשונה בישראל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-34 בחיפה. באופן שאינו מפתיע, מבין עשרות הסרטים שהוקרנו בפסטיבל, לסרט זה נגמרו הכרטיסים מבעוד מועד.

וייוויי נסע במשך שנה מסביב לעולם וצילם במדינות רבות ביניהן אפגניסטאן, בנגלדש, צרפת, יוון, גרמניה, עיראק, איטליה, קניה, מקסיקו, טורקיה וגם ישראל. במסע, אליו יצא בעקבות סיפורים אנושיים, רצה לקחת את הצופה דווקא אל מחנות הפליטים ואל מעברי גבול מסוכנים עם גדרות התיל. תחושת הרדיפות, פיתויים של חיים שהושארו מאחור, אי הוודאות והפוטנציאל הבלתי ידוע של העתיד, כל אלו מצולמים בצורה אובייקטיבית כל כך הגורמת לצופים לזוז באי נוחות בכיסאות אולם הקולנוע.

ביצירתו זו , מבקש וייוויי, כמעט בלי מילים בכלל, להיזכר איפה השארנו את הסובלנות, החמלה והאמון להם אנו נדרשים כעת יותר מתמיד. הוא מפריד לחלוטין בין האנשים כבני האדם, לבין פוליטיקה אכזרית, חוצת גבולות. הוא לא שואל איך זה קרה? מה הגורמים? מי אחראי? הוא בפשטות יפהפייה, בעזרת צילומים מרהיבים, מראה לנו את המציאות כמו שהיא ומגלגל אלינו שאלות גדולות בהרבה שיגדירו, לטענתו, את המאה הזאת: האם החברה הגלובלית שלנו תצא מהפחדים של עצמה, מהבידוד ומהאינטרסים האישיים ותבחר בדרך של פתיחות, חירות וכבוד עבור האנושות?

"אני מרגיש שכאינדיבידואל אני חייב לעשות מאמץ כדי לגרום לאנשים להיות מודעים יותר לכך שהפליטים אינם שונים מאתנו בשום דרך שהיא. הם לא טרוריסטים והצגתם ככאלה זו חשיבה טרוריסטית בפני עצמה. הם רק בני אנוש וכאבם, שמחתם, תחושת הביטחון ותחושת הצדק שלהם, כל אלו אינם שונים מאלה משלנו.." אומר וייוויי.

להימנעות של חברת לגו מלתת יד לפעילויות כאלה ואחרות המשתמעות כפוליטיות יש קו דמיון דקיק העובר בינה לבין הדרך בה בוחר וייוויי לצייר עבורנו את עולם הפליטות. וייוויי למעשה בוחר, למען מטרתו הנעלה כמובן, להשאיר את הפוליטיקה הרחק מאחוריו. המרחק העצום הזה, ממנו הוא בוחר לערוך את סרטו, מתחוור ברגע אחד קטן, לקראת סוף הסרט, אז מפציעים צילומים מרצועת עזה המעלים תחושת אי צדק מסוימת הנובעת מכך שעל המסך לא רואים את כל הסיפור, את הצד הישראלי שלנו ואת הגורמים והסיבות למצוקה. אז ורק אז נוחתת לפתע ההבנה. שכל אלו, כלל לא חשובים או רלוונטיים עבור הפליטים, החיים חיים לא חיים, בין גבולות, בין מדינות, ביננו.