שרון ברונשר חשופה כמו שמעולם לא ראיתם אותה, ריאיון

בסוף השבוע האחרון גלריה זימאק לאמנות עכשווית, הממוקמת בכיכר המדינה בתל אביב, השיקה חלל תצוגה חדש שנמצא מעל הגלריה הוותיקה. הכניסה אליו אמנם מרגישה מחתרתית במקצת אך מי שחונכת אותו עם תערוכה ראשונה נמצאת איתנו כבר שנים רבות והיא מילאה אותו בעצמה.

שרון ברונשר יצרה את תערוכת 'שושנת יריחו' ויחד הן משיקות את זימאק קונטמפוררי ארט דיזיין. חלל גדול ומעגלי, שמציג כעת את העשייה רבת השנים של ברונשר, במסגרתה היא עובדת בפורמטים, מדיומים וחומרים שונים: מברזל, דרך טקסטיל ועד לצילום. שושנת יריחו היא צמח שמתעורר לתחייה כל פעם מחדש וכך גם שושנות היריחו שבחלל התערוכה הנושאת את אותו השם.

כשברונשר היתה בת שנה וחצי בלבד נהרג אביה במדבר סיני במלחמת יום הכיפורים והתערוכה מספרת את סיפורו של המדבר. המשיכה למקום הזה, לצבעים שלו ולחומרים האופייניים לו, מלווים אותה לאורך כל חייה. כך גם העיסוק בנוכחות מול ההעדר, נושא שבא לידי ביטוי לאורך השנים בעשייה שלה. בתערוכה היא אוספת לראשונה את הפרגמנטים מכל התחנות בחייה, הן במובן הפיזי והן במובן המטאפורי, ומאגדת אותם לכדי שלם אחד הרמוני וקוהרנטי.

פגשנו אותה בחלל הגלריה בזמן שדברים עוד נתלים על הקירות, ההתרגשות בעיצומה והיא אינה מסוגלת להוריד את החיוך מהפנים. רגע לפני שהפרויקט עליו היא עומלת בחודשים האחרונים רואה אור ורצינו לדעת איך באמת הכל מתחבר בסוף. "מי זאת שרון ברונשר?" אנחנו שואלים כדי לנסות ולמקד את ההתרגשות "בהגדרה? אני יוצרת." היא עונה, "זו ההגדרה, יוצרת רב תחומית. זה נכון היום וגם הסתכלתי בהמון כתבות בעבר, בתחילת הדרך, ככה הגדירו אותי. הייתי תמיד עוף מוזר, לא הייתי מעצבת אופנה ולא הייתי אמנית לגמרי, אני בהכשרה שלי מעצבת תעשייתית ותמיד עשיתי מלא דברים אחרים ואנשים לא הבינו איך ולמה."

ההתרגשות בחלל עצומה, מרגישים אותה באוויר. ברונשר אדם יוצר ויצרי והיא דמיינה את כל מה שקורה כאן בפעם הראשונה שהיא נכנסה לחלל לפני חצי שנה. "אני מתרגשת מאוד מאוד. הדבר הזה מתכנס לפיק של העשייה שלי עד כה, של כל השנים. הוא מכנס את כל העולמות ממש, כמו איזה מארג כזה, שתי וערב של כל מיני, של שעטנז, פסיפס מאוד עשיר של כל הדברים שמקבלים עכשיו ביטוי בתערוכה הזו."

איך הכל התחיל?

"זה התחיל ממפגש. מפגש עם זימאק, הם הזמינו אותי וזה מאוד שימח אותי, ראיתי מיד איך זה יכול לקרות, אבל כן סיקרן אותי באיזה חלל מדובר. הכרתי את הגלריה אבל החלל הזה הוא חדש, מאד התרשמתי ממנו, הוא קצת מחתרתי. זה היה אמביוולנטי, היו כמה אנשים מצידי שניסו להניע אותי מזה ואני ראיתי כאן משהו שהוא קסם ולא טעיתי."

ואיך דמיינת שזה ייראה?

"בדיוק כמו שזה יצא, זה לא היה פשוט להביא את זה לזה אבל זה מה שראיתי בפעם הראשונה שנכנסתי. זה אפילו יותר טוב ממה שראיתי."

מה רצית להגיד?

"אני מרגישה שאני כאן בעירום מלא, הכי חשופה. כל הנשמה שלי מוגשת כאן, הלב, בכל המדיות. יש קצת פחד ולחץ אבל אני מאד מאמינה בעשייה שלי, אני אוהבת אותה, אני מתבוננת בה גם באופן אובייקטיבי, אני יודעת מה קורה ומה עושים בעולם, ואני מאד מחוברת למה שקורה כאן. אני לא טרנדית אבל אני מעודכנת, לא שואבת משם השראות אבל כן יודעת מה הולך."

מי הכי היית רוצה שייראה את התערוכה?

"אני לכולם, אין אדם ספציפי, לא תמיד זה משדר את זה אבל אני כזאת."

ומעניין אותך לשמוע את הדעה של כולם?

"מאד. ברור שיהיה מי שיגיד 'מה זה? אני לא מבין את זה'. אני מכינה את עצמי לזה, אני יודעת מה זה קהל, עבדתי שנים מול קהל. לא תמיד הייתי ברורה אבל זה הפן האמני שבי, הוא לא תמיד אקספרסיבי, הוא לא תמיד ברור."

איזה חלק את הכי אוהבת בתערוכה?

"אני אוהבת את המיזוג ואת המתח בין המינימליסטי, הנטול, החף, לבין העשיר, הרווי, המלא."

הסגנון של ברונשר מאוד מזוהה עימה ומשחק את תפקיד החוט המקשר בין הדברים הרבים אותם היא יוצרת. גם בעבודותיה בטקסטיל ואופנה, במוצרים ובחנות הנייר פאפייר, ביצירות האמנות ובכל מה שצולח את המעבר שבין דמיונה למציאות שבחוץ. צבעי הלבן והשחור, הניטרליות, השקט שהיא מייצרת בחומרים ובצבעים הופכים את עבודותיה למזוהות איתה. לא יכולנו שלא לתהות, האם היא גם חושבת בצבע לפעמים ואם כן מתי כבר נראה זאת."כן זה קורה לפעמים. היתה לי איזו פנטזיה, מידי פעם היא מרימה ראש, לצבע צבע צבע. היתה לי חיבה רבה למותג ההולנדי oilily, של טקסטיל עם מלא צבע, כל הצבעים ביחד וזה מהמם בעיני.", היא מספרת, "כשהייתי חזק בטקסטיל חשבתי על לעשות משהו כזה."

אז מה עצר אותך?

"זה לא באמת, יש לי קהל, יש לי את האנשים שמאד מאמינים בי ואוהבים את העשייה שלי ויש לי חותם, אז מרגיש לי שאולי בקריצה, במשהו הומוריסטי, אפשר לעשות איזה פרויקט אפיזודי שהוא באמת יהיה רווי צבע אבל זה לא ייכנס באמת לחיי. טוב לי כאן, טוב לי במחוזות האלה מאד. יש לי את הכמה אנשים שאני כן שואבת מהם השראה והם גם כאלה, מאד נאמנים. הבית שלי גם כזה, זה הסטייט אוף מיינד שלי, אני ככה מאז שאני מכירה את עצמי, יש שקט. רציתי לתת גם כאן עולם שקט, נטול, שתיכנס לאיזה זון של כמה שפחות."

איזה חלק את הכי אוהבת בתהליך היצירה?

"המגע עם החומר. אני עפה על חומר ואני פשוט בהסתערות על עבודה, כל כולי, עם הידיים, עם הטינר, עם הצבעים, כל כולי בתהליך, בעשייה."

אז איך עברו עלייך השנה וחצי האחרונות?

"בעשייה בלתי פוסקת, אני עפתי, לקחתי את זה כפסק זמן של צלילה לתוך החומרים, מחקר ויצירה. אני מאד שמחה על זה, אני לא חושבת שזה היה קורה בלי התקופה הזאת. שאלתי את עצמי בשנה האחרונה 'עם הפנים לאן אני?'. סגרתי את החנויות, ממש כיבינו את האור לפני הקורונה, הלכתי הביתה. זה מדהים אותי, עברה פחות משנה ושכרנו מקום ביפו וזימאק הגיעו עם ההצעה וזה טרף את הקלפים וכל המציאות משתנה ברגע."

יש משהו שאת מתגעגעת אליו מימי טרום המגפה?

"עכשיו זה כל כך אינטנס שבא לי פריז, אני מתגעגעת מאד, כבר שנתיים מקורקעת. אני בן אדם של פעמיים בחודש טיסה, מאד מתגעגעת לחו"ל, פריז היא המקום הראשון שאני נוסעת אליו. הייתי אמורה לחיות שם עכשיו, כבר היתה לי דירה על הנייר סגורה וחתומה לפני שנתיים, הייתי אז בסרט אחר לגמרי, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד."

יש לך קריירה עשירה מאחורייך, יכולה לחשוב על שני רגעים הכי משמעותיים?

"אחד הוא הפתיחה של החנות שלי בפשפשים, עשינו שם דבר, החלוציות הזאת, לא נעים לי לומר על עצמי אבל אנחנו הפרחנו את השממה שם לפני 13 שנים, ב 2009. אנשים אמרו לי 'את מטורפת, מה תעשי שם?'. זיהיתי את זה, התבייתי על זה, כבשנו את המקום, הבאנו עוד אנשים, ממש עשינו שם עלייה, זו היתה דרמה וזה היה סופר מוצלח. ההחלטה לסגור הגיע לפני הקורונה, השוק פשוט שינה פנים. אירוע נוסף חשוב היה אולי הצד השני של הדבר הזה, פתיחה של החנות בקניון TLV שנסגרה לא הרבה זמן אחרי שנפתחה לפני מספר שנים."

באיזה רגע היתה לך את תחושה הזו של 'זהו, הגעתי'?

"כששיפצתי את הבית שלי וגרתי אצל אמא של בעלי, ישבתי מול המחשב וסתם קפצה לי כתבה עליי, ענקית, באחד המגזינים של elle décor, של איזה חמישה עמודים שלא ידעתי עליה בכלל. היו המון כתבות ששימחו אותי לאורך השנים, זה היה מאד מחמיא."

מי האנשים שנמצאים איתך כאן בתערוכה?

"חברים. חלקם מאד ותיקים וחלקם חדשים שלא הכרתי עד לפני חודש, וכולם מציגים כאן דברים שזה מהמם בעיני. אני בן אדם מאד פתוח, מאד מאפשר, מאמין, מתחבר, הייתי בתערוכה לפני שבועיים ואמרתי לאמן שיבוא להציג כאן היום."

איפה תהיה שרון ברונשר עוד 10 שנים?

"וואו רק למעלה יודעים את התשובה, אני יכולה רק לקוות. לחזור הביתה, פריז היא הבית שלי, שיקרה שם איזה דבר שייקח אותי לשם. זה יכול להיות בקטן גם אבל זה מבחינתי יהיה להגשים את החלום."

גלריה זימאק לאמנות עכשווית קיימת למעלה מעשר שנים והיא עוסקת באמנות בינלאומית ומקומית. רוב האמנים הם מוזיאליים והיא לוקחת חלק בירידי אמנות רבים מסביב לעולם, כשבכל פעם הם בונים תערוכה ייחודית. הרעיון לחלל החדש נולד לפני חצי שנה, לאחר שהבינו בגלריה כי בעולם ישנה מגמה של העיצוב והאמנות ביחד ושהקו ביניהם הפך לדקיק. בזימאק החליטו להרים את הכפפה ולפתוח את החלל החדש כדי להצליח ולהיות חלוצים בדבר הזה והתוצאה מפעימה.

"אנחנו מאמינים בזה, זה שילוב נפלא" אומרת לנו ענת בר נוי, מנהלת הגלריה "זה משהו מנצח, אתה עובר כאן חוויה כפולה, מצד אחד ארט ברמה הכי גבוהה ובינלאומית, והשאיפה שלנו שזה יקרה גם בצד השני של העיצוב. זה לא אחד על חשבון השני, יש מקום לשניהם. אנחנו בקשר עם גלריות ויוצרים מסוג כזה ואנחנו מבינים שכל צד מגדיל את הצד האחר. אנחנו עובדים על מה יהיה בעוד שלושה חודשים, האתגר הוא אדיר כי שרון הציבה רף מאד גבוה, וגם תשומת הלב שלנו עכשיו תתחיל להתרחב."

גלריה זימאק, ה באייר 68, תל אביב. נעילה: 20/2/22.