קארים ראשיד עונה על 40 שאלות בכנות מפתיעה

זה אני

פרפקציוניסט, בעל שאיפות מוגזמות, חיובי, אנרגטי, יצירתי, אופטימי…

זיכרון ילדות

אני בן 5, ב'הרודס' בלונדון, רוצה מעיל ורוד של בנות. אמא שלי קנתה לי אותו והוא הפך לוורוד הראשון שלי.

עדיין לא מנויים לניוזלטר של LEGIT? זה בדיוק הזמן להקליק

הסטודיו שלי

בגלל שאני נוסע המון בכל העולם, אני נמצא בו כמאה ימים בשנה בסך הכל. יש לי 12 עובדים בסטודיו בניו יורק שעוסקים באדריכלות, עיצוב פנים, ריהוט, תאורה וגרפיקה.

בסטודיו שלי בסין, יש 18 עובדים שעובדים על העיצוב התעשייתי. כלל המפתח בסטודיו הוא הגישה הפלורליסטית כך שכולם עובדים על הכל.

עכשיו, אני מתחיל לחשוב על לבטל את הסטודיו בכלל. הרי הכל הופך וירטואלי וכולם יכולים לעבוד מהבית.

אני עובד על

כרגע,  43 פרויקטים מסוגים שונים. כל אחד מהם נמצא כל הזמן אצלי בראש.

מסך הבית בנייד שלי

בניין שאני עושה במיאמי. בעבר, זה תמיד היה נשים עירומות, אבל בגלל הבת שלי הפסקתי עם זה.

לחיות עם הלחץ

אני ישן טוב, כי בסוף היום אני עייף. במהלך הזמן, אימנתי את עצמי לכבות את עצמי בלילה. מבחינתי, כשהמוח שלנו עסוק בפחד, סטרס ודאגה זה בזבוז זמן. אני מקפיד להישאר רגוע. לפני 10 שנים, חליתי בסרטן וכמעט מתתי. אז הבנתי שזו נקודת מפנה בשבילי. 

הנה, תסתכלי על הטבעת הזו שאני עונד. אני משתתף בניסוי שנקרא OURA. זו טבעת ששתולים בה צ'יפים בטכנולוגיה חדשה. באמצעות אפליקציה, היא מראה לי כל הזמן את כל הנתונים הנכונים לי לגבי זמני מנוחה ושינה. היום, אני יודע שאם אני ישן 7 שעות בלילה, אני מסודר.

שיגרת הטיפוח שלי

כבר שלושים שנה, אני מקפיד על חידוש הלק שלי כל שלושה שבועות. בשנים האחרונות, זה לק ג'ל כמובן.

הלקוח המושלם

מי שבוטח בי, מאמין בי ומתעניין בחדשנות ושונות.

רעיון אצלי מתחיל

בראש.  אחר כך, הוא עובר לאיור – כלי ביטוי שאני מאוד אוהב. מאוד נוח לי עם איור, כי זו הדרך המהירה בשבילי להביע את עצמי.

אני חושב שעיצוב הוא עניין ציבורי

כי בכל יום, כל אחד מאיתנו, נוגע ב 600 פריטים בממוצע שיש להם השפעה על השלומות של כולנו. לדעתי, עיצוב זה עניין חברתי ואפילו פוליטי.  

אותי, יוקרה לא מעניינת. אני קשוב לציבור הרחב, ל 1.1 מיליון האנשים שעוקבים אחרי בפייסבוק. אני מעצב לבתים של אנשים. כשאני הולך לבית של אנשים 'רגילים' ורואה שם סבונייה או פח זבל שעיצבתי, אני מבין שאני משפיע על רבים מהם. מבחינתי, אם מוצר קיים ב 100 עותקים, הוא ממש לא מעניין.

אדריכל מוערך

אוי, יש ממש טובים אבל הם כל כך יהירים ומלאים בעצמם. אוסקר נימאייר היה נהדר, גם זאהה חדיד שהייתה חברה. פרנק גרי, שהוא לא האדם הכי נחמד, גם עושה דברים מעניינים. חשוב שהם יעשו דברים שיקדמו את העולם שלנו, כי זה המפתח לקיום האינטלקטואלי של כולנו.

מעצב מוערך

הרבה מעצבים עושים משהו אחד מעולה ואז חמישה דברים גרועים. מבין העקביים יותר, אני יכול לציין את פיליפ סטארק המוכשר מאוד, שמבחינתי גם מעורר השראה וגם פתח את הדלת לאנשים פלורליסטים כמוני, שיכולים לעצב עט מצד אחד ומלון מצד שני. אני אוהב גם את גטנו פשה, שהוא חבר משוגע שלי, ואת רון ארד, שנע על הגבול שבין עיצוב ואמנות.

עיצוב ואמנות

גם אני אמן בפנים. אבל עשיתי החלטה עם עצמי, שאם אני הולך לעולם המסחרי, אני צריך להקשיב גם לאחרים.

היו זמנים, שדברים היו מאוד פונקציונאליים. בשנות ה 80, כשחברות כמו 'אלסי' התחילו לעשות מוצרי פופ, כולם ניסו לעשות פריטים יותר אקספרסיביים. סטארק וארד, עשו עיצוב יותר אמנותי וכל העולם הלך יחד איתם. קחי לדוגמה את כיסא ה'ביג איזי' של רון ארד. בקושי אפשר לשבת על זה. גם היום, עושים הרבה עיצוב כזה. אני מאמין שצריך לחזור לעיצוב פשוט ופונקציונאלי יותר. זה היופי בעיצוב וזה גם מה שיהפוך את העולם למקשה אחת.

סטייל מבחינתי הוא שטחי. זה כמו שבחורה מספיק נאה תכסה את הפנים שלה בהמון מייק אפ. מבחינתי, הפנים עצמם צריכים להיות המייק אפ, אבל היום, הכל כל כך מונע מתדמיות.

אפרופו תדמיות, מעצב האופנה האהוב עלי

כנראה המותג בלנסיאגה. אבל אני אפילו כבר לא יודע מי המעצב שעומד היום בראשו. כבר 10 שנים אני קונה הכל אונליין, בעיקר ב YOOX וב ASOS.

השראה

יש יותר מדי דברים לבחור מתוכם. הרבה מוסיקה, אמנות, אנשי קולנוע. אני אובססיבי לצפייה בהתנהגות בני אדם.

אם לא הייתי מעצב

בטוח הייתי מוסיקאי. אבל הלכתי לעיצוב כי ניסיתי מוסיקה ואני פשוט לא טוב בזה.

כשאני לא עובד

אני צופה בסרטים מצוינים ומקשיב המון למוסיקה. סתם ככה בלי לעשות שום דבר אחר.

החבר הכי טוב שלי

זו שאלה מורכבת. אין לי חברים. אני קרוב לאנשים. אתה יכול לאהוב מישהו אבל הוא לא ממש חבר. זו תופעה שאני מגלה על עצמי. יש לי קשרים כי אני גרוש. יש לי מישהי שאוהבת אותי ואני אוהב אותה, אבל יש לי עוד כמה נשים שאני אוהב. למושג 'חברות' מיוחסת משמעות גדולה מדי. בסופו של יום, הרבה אנשים מאוד בודדים.

הבית שלי

אני נווד. אין לי בית. אני לא רוצה בית ולא רוצה חפצים. ככל שיש לך יותר דברים, החיים מורכבים יותר. כשהתחלתי להצליח, קניתי בתים ומכוניות ואחרי תקופה פשוט נפטרתי מהכל. זה רק מלחיץ. אני חולם על לנסוע בעולם עם תיק קטן באמצעות טביעת האצבע שלי בלבד.

מי בכל זאת מחכה בבית

הבת שלי, בת כמעט שבע, שקוראים לה KIVA. היא נמצאת אצלי בסופי שבוע והיא אולי החברה הכי טובה שלי. היא אמנית נהדרת, הרבה יותר ממני כשהייתי בגילה. אני מלמד אותה הרבה דברים והיא כבר מציירת תוכניות של בתי מלון.

אני מרגיש בנוח

בכל מקום. אין מצב שאני מרגיש בו לא בנוח, פרט לכיסא הממש לא נוח שאנחנו יושבים עליו עכשיו.

לוח זמנים

ג'סיקה, שמלווה אותי כבר 15 שנה דואגת להכל.

יעד הכי שווה לנסיעה

יש המון ערים נהדרות בעולם. אני ממש אוהב את תל אביב. אבל גם מוסקבה, שטוקהולם, סאול, ברלין ורבות אחרות.

יעד הכי שווה לחופש

המיטה שלי בניו יורק. אני לא מאמין בחופש, כי אני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי בתוך הסיטואציה. אני לא איש שישב בנחת על החוף ואני גם לא אוהב לשחות בים.

הייתי רוצה שיהיה מקום כזה של ניקוי מרעלים. אתה נכנס אליו לעשרה ימים ומאתחל את המערכת של עצמך. במקומות כאלה, התוכנית צריכה להיות משובחת ולהתחבר עם עיצוב פנים נקי ומינימלי. עוד לא נתקלתי במקום הנכון. 

שלושה דברים שתמיד יש לי בתיק

משקפי ראייה אופטיים. זה הדבר היחיד שאני אוסף ויש לי כ 100 כאלה. עט או כלי כתיבה וטלפון נייד שיש לי בו את הכל.

המסעדה הטובה בעולם

אני אוכל כמעט הכל אבל יש לי גישה פוריטנית לאוכל. אני לא אוכל שום דבר מעורבב. אני חייב אוכל פשוט ולדעת מה אני אוכל. אני מינימליסטי ומנסה לאכול אורגני בכל מקום שאני נמצא בו בעולם, שזה קצת קשה. אני שותה רק אלכוהול אורגני, כמו וודקה מרוסיה ויין מארקנסו.

ישראל

הייתי המון פעמים. 70 אחוז מהלקוחות שלי הם ישראלים. יש ביננו משיכה. הם תמיד אובססיביים לחדשנות ויצירתיות. ישראלים בכל העולם, עושים את הדברים הכי חדשניים בין אם מדובר במבנים, בהיי טק ומה לא.

הנה, תסתכלי על המלון הזה שבו אנחנו נפגשים, כמה זמן את חושבת שהוא קיים? (אני עונה 50 שנה ושחשבתי על העיצוב המזעזע שלו כשחיכיתי לפגישה). המלון בן שנתיים, היית מאמינה? העיצוב שלו נוראי, הוא לא מתאים לכלום וגם לא מעודכן. הוא זקן עוד לפני שהוא צעיר.

הכי אוהב בישראל

את האנשים. הם מוקפים מלחמה אבל הכי אופטימיים. זה מדהים. יש בה יופי של ים וחופים, אבל היא זקוקה לקצת יותר TLC (tender, loving, caring). התל אביבים, מאוד אוהבים את העיר שלהם כמו שהיא ומאמינים שאם היא לא שבורה לא צריך לתקן אותה, מה שקצת חבל.

טכנולוגיה

אני לא פוחד ממנה. כבר מחר הייתי שותל צ'יפ בפה כדי לדבר בכל השפות או צ'יפ בעין כדי לשכלל את הראייה. אני אוהב את הרעיון של להפוך לסופר אנושי.

רשת חברתית

ללא ספק אינסטגרם.

עצה יומית

הקעקוע האהוב עלי

עדיין הרשת המתפתלת הגדולה על זרוע ימין. את הראשון עשיתי לפני 30 שנה ומאז אני עושה אחד בשנה בכל פעם בעיר אחרת.

הקעקוע הבא

רק לפני שבועיים עשיתי אחד בברלין, כך שיש לי עוד זמן לחשוב. הקעקוע התל אביבי שלי, הוא בצורת יהלום, כמו פירמידה שמסמלת את הכוח והעוצמה של האנשים בארץ שלכם.

המתנה  שהכי קל לתת לי

ללא ספק טבעת. כי טבעות הן יקרות ללב ונשארות לתמיד ותמיד אפשר להיזכר מי נתן אותן ובאיזה הקשר. טוב לי גם מאוד עם כל זוג גרביים ורודות.

בתוך הראש שלי

אני כל הזמן מתבונן פנימה והחוצה ומאוד ביקורתי. זה מעורר בי השראה, כי אני רואה כל הזמן איך דברים יכולים להיות הרבה יותר טובים. קחי לדוגמה, את עשרות הכשלים שיש בעיצוב כל בית מלון שאת שוהה בו. המים במקלחת למשל, תמיד משפריצים לכל הכיוונים. רק הבקר, ישבתי עם בת הזוג שלי לארוחת בקר. ישבנו כל אחד על כורסה עצומה כשביננו הפריד שולחן ענק ובקושי יכולנו לנהל שיחה. כשחושבים על זה, עיצוב טוב, פשוט יכול להפוך את העולם לטוב יותר.

הפרס שאני הכי גאה בו

יש לי 4 תארי ד"ר של כבוד מארבע אוניברסיטאות ברחבי העולם.

פרויקט חלומי

רכב אלקטרוני ומוזיאון לאמנות. יש לי כבר את הקונספט השלם של המוזיאון. אני רואה מבני מוזיאונים שהם כל כך מלאי אגו ולא מכבדים בכלל את האמנות. אני רוצה להציע בניין שמתחיל ויוצא מהאמנות עצמה.

מוטו

יש לי הרבה. לחיות את העכשיו ולעצב את העתיד. לחיות זה ליצור.

הסוד הכמוס שלא יודעים על קארים ראשיד

במשך המון שנים, הייתי כל כך מדוכא על גבול המאני האובדני. יצאתי מזה וזה עשה לי צורך ורצון להפוך את העולם ליותר שמח, אחיד ומלא אמונה. זה מאוד אנוכי להיות מדוכא. זה לחשוב רק על עצמך. הבעיה שלנו כבני אדם, היא הילדותיות. אני מלמד את זה גם את הבת שלי. שלא הכל מתחיל ונגמר רק בה. זה לא רק הבועה שלה. אני רוצה שהיא תגדל ותבין שיש עוד דברים חוץ ממנה.

אתה מתעורר מדיכאון, כשאתה מבין שלא לעולם תהיה פה. אם אנשים יחשבו גם על אחרים, הכל יהיה טוב ומאוזן יותר. העיקר זה לא לפחד, לעצור את האלימות, השנאה, הגזענות והפטריוטיות ולהיות יותר אחד בשביל השני.