פחות הוא יותר: נומה בר בריאיון גרפי על ההצלחה בעולם הגדול

נומה בר הוא מעצב גרפי ומאייר ישראלי שגר ועובד בלונדון מזה כשמונה עשרה שנה, עיר המהווה עבורו בסיס איתן להפצת עבודותיו ברחבי העולם כולו. למרות שהצוות שלנו ביקר לא מזמן בעיר לטובת סיקור של פסטיבל העיצוב שהתקיים בה לאחרונה, לא הצלחנו לתאם פגישה בשל הלו"ז הצפוף של בר, אבל בשום אפן לא ויתרנו על ריאיון טלפוני עם אחד השגרירים הבולטים ועתירי הכישרון שיש לישראל בתפוצות.

כשאני מבקשת לקבל מבר תגובה לגבי אותו פסטיבל עיצוב, הוא מעיד על עצמו שהשנה היה קצת מנותק ופחות מעורב בגלל כמה פרויקטים שהעסיקו אותו מאוד דווקא בתקופה זו של השנה, אבל שבאפן כללי הפסטיבל הוא בהחלט מפעל מבורך ומעניין מאוד. "בעבר אפילו הייתי מעורב בפסטיבל כשהייתי מועמד פעמיים למעצב השנה מטעם פרס ביזלי ותערוכת המועמדים המוצגת במוזיאון העיצוב" אומר המעצב נומה בר "ומעניין לראות שבאפן טבעי הפסטיבל מאוד התרחב בשנים האחרונות ומשום מה, לאחרונה, אני קברניטי הפסטיבל מערבים בו יותר ויותר עיצוב גרפי למרות שהוא עוסק בעיקר באדריכלות ועיצוב פנים" אומר נומה בר.

לונדון הפכה עם הזמן לבירה של עיצוב עם ובלי קשר לפסטיבל
"זה נכון. לונדון היא עיר של שבטים של עיצוב ואמנות שלרב לא מתערבבים ושמייצרים לעצמם אינספור אירועים בפינות שונות של העיר כך שלא ממש ניתן להרגיש או להיות מעורבים בכולם. לקראת הפסטיבל ובמהלכו, צריך לעשות שיעורי בית, לדעת מה טוב ונכון, לקחת מפת נקודות מסומנות ולהתחיל לרוץ אחרי הסימנים. היופי בזה, זו ההזדמנות לחרוש את העיר ובו בזמן לחפש ולגלות את מה שחדש ומעניין".

אנשים כמוני
בר, יליד 1973, גדל בעפולה. אביו עבד שנים בקק"ל ואמו בלשכת המס. שניהם עולים מרומניה. "הילדות שלי הייתה מעניינת כי היא שובצה בתערובות של ילדי עולים וצברים ושל הפועלים הערביים שעבדו עם אבי והגיעו אלינו הביתה בחגים" אומר בר "הזיקה לאמנות הייתה קיימת אצלי במשפחה. סבא אחד היה נגר ויצר פריטים לבתי כנסת וכנסיות וסבא אחר היה חייט. סבתא תפרה בגדים לפי דוגמאות ממגזינים של 'בורדה'. רבים מבני משפחתי החזיקו במשרות יומיות ועסקו באמנות בלילה".

כשאני שואלת עד כמה כל זה השפיע עליו, אומר בר שבגדול, זה היה שם ברקע אבל אף אחד לא דחף אותו לעסוק באמנות. "ציפו שאלמד אלקטרוניקה או מקצוע שכביכול יסדר אותי בעתיד אבל אני תמיד נחשבתי טיפה שונה כי במקום כדורגל וכדורסל, ישבתי וציירתי במחברות שלי. העט תמיד הייתה ביני לבין כל דבר אחר גם מאוחר יותר בזמן הצבא. אני הייתי זה שמצייר קריקטורות ואחראי על הטי שרטים והפריטים המודפסים. האיור תמיד היה אפן הביטוי שלי ותמיד גם הייתי טוב בזה יחסית לאחרים".

כשהגיע בר ללימודי תואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל קרה, מבחינתו, סוג של נס. "פתאום פגשתי אנשים שכמוני שטובים בהבעה יצירתית" הוא אומר "זה גם כור היתוך קצת צבאי אבל של אנשים מוכשרים שבהם היו אז גם כאלה שהגיעו עם העלייה הרוסית שהיו ברי מזל ללמוד את כל זה כבר מגיל צעיר. כל זה פתח לי את הראש להבין שמדובר במקום מלא בהשראה ושיש עוד אנשים כמוני בעולם".

ניצנים לאיקונות הגרפיות, לטיפוגרפיה ולעיצוב האותיות, המזוהים כל כך עם בר היום, צצו מסתבר באופנים אחרים כבר בימי לימודיו. "בזמנו, חשבתי שאהיה מעצב טיפוגרפיה עברית אבל יותר ויותר נמשכתי לעיצוב צורה של גושים אטומים בצבע. בטיפוגרפיה זה מאוד בולט, כמו למשל כניסה לחללים נגטיביים. לומדים להכיר את כל החלל של האות כשמפרקים אותה ומבינים את החלל החיצוני שלה. עד היום, האיורים שלי מאוד טיפוגרפיים וגרפיים ודומים לגישה של מעצב אותיות ופחות לזו של מאייר בשל זה שהם עוסקים בכיפוף הצורה למקום המדויק שלה".

במהלך הלימודים ואחריהם, ידעת מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?
"למדתי לעבוד ולהגיב מהר כשעבדתי בטלוויזיה תוך כדי הלימודים והייתי חייב לספק אלמנטים גרפיים עם דד ליינים ממש לחוצים. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא המקום שלי לשרת כתבות מסוג זה. את דנה, אשתי ואם שתי בנותיי, הכרתי בימי הלימודים כשלמדה שלוש שנים מעלי באותה מחלקה בבצלאל. התחתנו חצי שנה לאחר תום הלימודים והחלטנו לנסוע לחפש את מזלנו בלונדון".

תבלינים מעודנים בעיר הגדולה

איך מתחילים חיים חדשים בעיר זרה?
"ממש לא ידענו לאן אנחנו באים ומה צריך לעשות. ניגשנו לרויאל קולג' והתחלנו לדבר עם סטודנטים ולשאול מה עושים. לאט לאט התחלנו לגשש. במקביל, שכרנו מחשב והכנתי כמה גלויות וקורות חיים אותם שלחנו למעצבים שונים ולמגזינים שבהם ה'טיים אאוט' וה'גרדיאן'. באפן מפתיע, קבלתי תשובה מה'טיים אאוט' ובה הזמנה לעבודה אליה הגבתי באיור של שייקספיר עם סימן שאלה שכמו ציין את תווי פניו.

"באותה תקופה, מצאתי עבודה כמעצב במשרד עיצוב בריטי ובערב עבדתי על הפורטפוליו שלי. בהמשך, הגיעו הזמנות גם מה'גרדיאן' וה'אובזבר' ודברים בעצם התגלגלו מעצמם די מהר. איורים שלי התחילו להופיע במדיה יותר ויותר ואיתם הגיעו גם שערים של מגזינים. אחרי שלוש או ארבע שנים כבר הגיעה הצעה ראשונה מארה"ב להוציא ספר ראשון. בתקופה ההיא כבר היו לי כמאה פורטרטים כשמקביל התחברתי והתחלתי לעסוק גם בנושאים אחרים".

איך אתה מסביר את הצמא הזה לעבודות שלך?
"נראה שהיתרון שלי היה בכך שהייתי מן פותר בעיות – נתתי פתרון וערך מוסף במקומות שקשה היה להסביר ויזואלית. כך למשל, אם דרוש היה להמחיש טרגדיה, יכולתי באמצעות השפה האיורית להכניס לתוך זה גם קצת חיוך. זה המקום שבו לאיור יש את היכולת והקסם לברוא עולם בניגוד לצילום למשל שמבטא בדיוק את מה שקורה. הכוח של האיור זה ביכולת להיכנס לסיפורים קשים אבל לא להיות טרגי מדי".

אז זה מזל? כישרון? שניהם?
"אין לי תשובה לזה. אולי זה הקומבינציה של הכל. המאייר הבריטי הממוצע בא מהפאנק, מפופ, ממוסיקה, מלהקות ומועדונים ופחות ממקומות פוליטיים כמו בארץ. גם במזרח התיכון ובצרפת, איור מתחבר לפוליטיקה, אז אולי היה איזה צורך בזה. זה גם תעוזה וחוצפה. אני מרשה לעצמי באפן לגמרי טבעי לצייר הכל, כולל תקריבים של אברי מין או נגיעות בפרות הכי קדושות כי אני מעדן אותם בתבלינים שאינם חריפים מדי. כשמסתכלים ככה על הדברים, אפשר לעשות הרבה דברים שאחרים לא.

"בספר שרק יצא לפני חודשים ספורים למשל, אף אחד לא אמר לי להרחיק איורים מסוימים העשויים להיחשב חריפים מדי. הדברים תמיד נסתרים או מרומזים ולכן יכולים בקלות לעבור מסך. זה נותן לי יכולת להתבטא בחופשיות ולעשות כל מה שאני רוצה. לראשונה, כתבתי בעצמי רבים מהטקסטים המופיעים בו שדרכם אני מספר את הסיפור שלי".

בר מדבר על הספר השלישי שיצא ומקיף את יצירותיו המורכב למעשה ממארז שבו חמישה ספרים. הספר 'אין אנד אאוט' מדבר על מיניות. הספר 'חיים ומוות' מדבר על הניגודים בין השניים, בפוליטיקה ובמלחמות. הספר 'פריטי אגלי' מציג פורטרטים. הספר 'קשה ורך' מדבר על תהליכי עבודה וספר נוסף הוא מסחרי ומעורב יותר ובו הרבה פרויקטים של פרסום אבל גם צילומים של פסלים ויצירות במדיה אחרים.

עוד הספיק בר להציג בכמה עשרות תערוכות יחיד באירופה ובארה"ב. תערוכה בארץ מפרי יצירותיו טרם הוצגה ונראה שהגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה. "זה התחיל בתערוכה בלונדון ואז בתערוכה בפריז ומשם התגלגל לעוד ועוד תערוכות. עם הזמן, התחלתי להוציא עבודות שלי מעיתונים ולנתב אותן לקירות של גלריות ומוזיאונים שם הן דברו בעד עצמן ללא מילים. זה פתח אותי לעבודה עם חללים. זה מתגלגל באפן אורגני מפה לשם באפן לא מתוכנן כשדבר מוביל לדבר. אני אף פעם לא פונה לאף אחד".

"דברים יתחברו ומשהו יקרה"

אתה לגמרי סיפור הצלחה. כבר הרבה שנים אתה ממש חי מזה. אשתך דנה מנהלת עבורך את ענייני ההדפסים מול לקוחות פרטיים אבל את כל היתר מנהלת בעצם סוכנת בשם Helen Cowly מולה אתה נמצא בהתקשרות כבר לא מעט שנים
"זה עניין של החלטות נכונות וניהול נכון. מזה כחמש עשרה שנה, יש לי סוכנת שמנהלת עבורי את הדברים כי בקנה מידה גדולים כמו באלו שבהם אני מעורב היום, צריך מישהו שיעשה את זה בשבילך. זה מה שמבדיל בין מאיירים מקומיים לבין מי שחי מאיור. סוכן מאפשר לבעל המקצוע לעסוק פרופר רק בעבודה בעוד שהוא יתעסק בחוזים המשפטיים מול חברות הענק הבינלאומיות. סוכנות זה סוג של בית ומשפחה שבו מתייעצים ומדברים על בסיס יומיומי, מנהלים את הזמן ומחליטים אילו עבודות לקחת. השיקולים שנכנסים לתוך זה הם רבים ומגוונים ובהם, באפן מפתיע, גם שיקולים חברתיים וכלכליים, ענייני תזמונים ועוד ועוד".

אז מה אתה בעצם? אמן? מעצב?
"אני רואה את עצמי כמספר סיפורים גרפיים, מאייר, אמן גרפי – תלוי מתי תופסים אותי. אבל בשעות הלילה אני ללא ספק אמן. תלוי באיזה פרויקט. אבל ההגדרה היא בעצם אמן גרפי לעומת פיין ארט שאין לו לקוחות למרות שהיום הכל מאוד מעורב. אני ללא ספק לא המאייר הקלאסי, לא מעצב גרפי קלאסי אז זו איזושהי דיסציפלינה באמצע".

ואיך היית מגדיר את הסגנון שלך?
"אנשים מגדירים אותו כמינימליזם. אבל אני בעצם מחפש רעיונות להביע את עצמי בדרכים יצירתיות ומעניינות. זה יכול להיות גרפי אבל גם תלת ממדי. דווקא לא הכל מינימליסטי".

אתה עושה גם שימוש רב בסמלים ואיקונים
"נכון. אני מאוד אוהב אותם כי הם מספרים סיפור בלי מילים. עוד מימי בצלאל אהבתי אותם. היום אני מבין שזה מדבר ברמות בינלאומיות ויכול לתקשר עם כולם. גם רדי-מייד עם טוויסט אני מאוד אוהב. בפיקטוגרמות, דבר אחד הופך לאחר תוך שינוי זווית ומתן חיים חדשים".

יש רעיון על שמניע אותך?
"אני בא מהרעיון של דואליות של דברים. אני בא ממדינה דואלית של קונפליקט. וכך, חשוב לי שבעבודות שלי, תמיד יהיה את העניין של שני אלמנטים, שמכל דבר יתקיים עוד דבר. בין אם זה איור, פסל, מיצב או משהו בתנועה – בכל מקרה העבודה שלי תמיד מניעה למחשבה".

עם אלפי יצירות שהגית עד היום. מאיפה באים עוד ועוד רעיונות?
"אני לא יכול לענות על זה. אני באמת לא יודע. יש לי בריפים שמוציאים אותי בכל פעם למסעות אחרים ושונים. ביום יום ובפרקטיקה, אני רב היום יושב ביער שמול הבית שלי שם אני עובד על ספסל ואז, כשיש לי רעיונות, אני הולך לבצע אותם בסטודיו הצמוד אלי הביתה. במחברת אני מקשקש רעיונות וכשאני מגיע למחשב כבר ברור לי מה אני עושה וכל שנותר לי זה לעבד ולדייק את הדברים. אני אף פעם לא יושב מול המחשב ומבקש ממנו פתרונות וכשיוצא לי, אני גם מנסה להסביר לדור הנוכחי שהפתרון לא קיים במחשב אלא בחוץ".

יש חשש שלא יבוא רעיון?
"לעיתים קורה שלא בא רעיון אבל בסוף תמיד יבוא משהו, יצוצו מילים מקשרות, דברים יתחברו ומשהו יקרה. זה קצת משול לסטנד אפ קומדי שם אתה עשוי לכתוב לעיתים בדיחה מצחיקה יותר ולעיתים פחות. ב'גרדיין' למשל, יש לי טור קבוע שמחייב אותי מדי יום רביעי להספיק בשעתיים לייצר איור בנושא אקטואלי כלשהו. זה מחייב תגובה מאוד מהירה ולמזלי יש לי את הניסיון שרכשתי בזמנו בחדשות ולאחר מכן בצבא – אותה יכולת של תגובה מהירה ואלתור. אבל זה בהחלט יום מלחיץ מאוד".

ואת כל זה אתה מביע כביכול באיור מאוד פשוט. מאוד מזוכך
"יש גם איורים יותר מורכבים. הסיפור והגילוי של האיור מגיעים בשלב שלפני הזיכוך אליו אני רוצה להגיע למשל באמצעות צבע אחד בלבד. תמיד ה'יותר' הוא יותר קל. לפעמים הלקוח רוצה יותר אבל לרב, העבודות שלי באמת מתומצתות. המוח שלי כל הזמן עובד על לגלות דברים בתוך דברים שראיתי אבל עוד לא גיליתי. בידית של דלת, בשרוכים של נעליים, בכל דבר בנאלי שקיים ביומיום סביב כולנו. אני תמיד אומר שהרעיונות הטובים הם מתחת לרגליים וצריך להיזהר לא לדרוך עליהם. צריך להגיע אליהם בזמן הנכון ולגלות אותם. אני כל הזמן נמצא בדיאלוג עם הסביבה, רושם ומתעד דברים ומקשר בין מה שרואים בעין ומה שרואים מסביב. אם הייתי יושב מולך, הייתי מסתכל גם מה קורה סביבך, כי פתחתי מודעות לדבר השלם שאני רואה. זה טבוע בי, אני מסתכל על פרטים, מדקדק דברים ונהנה מזה מאוד".

משפחה שכזו

איך המשפחה שלך משתלבת בעיסוק הכמעט אובססיבי שלך?
"זה חלק מזה. הבנות נולדו לזה. הן ראו אבא שהופך את הדובי והרגליים שלו הופכות לזנב של ארנבת. אבא תמיד מסתכל על הצד השני של הדובי. שתי הבנות יצירתיות אבל אין לדעת לאן זה יוביל. אני לא יודע עד כמה הן יהיו רעבות לזה. הן רואות בגיל כל כך צעיר דברים שאני ראיתי בגיל עשרים או שלושים. לי קשה לתת להן את הרעב ולא לחשוף אותן לדברים. זה חלק מההתלבטויות הכרוכות בחינוך. הן מטיילות אתנו הרבה גם בחופשות וגם כשאנחנו נוסעים לצורך עבודה וזה עובד יפה יחד. באפן בלתי נשלט, הראש שלי כל הזמן עובד וגילויים מתרחשים גם אחר הצהריים בזמן המוקדש לבנות".

יש לך זמן גם לעיסוקים שאינם עבודה?
"אני הולך שעה ביום. אבל בגדול, כל מה שאני עושה זה סוג של הובי כך שאין לי צורך לברוח ממה שאני עושה כי זה כל כך רחב שאני לא מחפש משהו שיסית אותי מזה. אני יכול לעבוד גם תוך כדי עיסוק בדברים אחרים: בנסיעה ברכבת או בבית קפה".

בר חי בלונדון כבר שבע עשרה שנה ומגיע לארץ פעם או פעמיים בשנה. חשוב לך שידעו שאתה ישראלי?
"בסביבת העבודה שלי, כולם יודעים שאני מישראל ותמיד מתייחסים אלי ככזה. האנגלית שלי בהתחלה הייתה רצוצה והיום היא הרבה יותר טובה אבל אין לי שום רצון להיות בריטי. ההורים שלי, כשהגיעו מרומניה, מאוד רצו להיות ישראלים. בלונדון אתה מי שאתה והעיר די נותנת לי להיות מי שאני. אני ישראלי שחי בלונדון אבל לא מתעסק הרבה בזווית הזו. כשאני מגיע לארץ, אני לא מרגיש ממש ישראלי כי כנראה אימצתי גינונים בריטים מסוימים כמו נימוס, עמידה בתור וכאלה. אבל זה הקטנות של היום יום, זה מה שמחבר אותך למקום. לקחתי דברים טובים מהבריטיות אבל אני לא מתיימר להיות כזה. ישראלים צריכים להבין שיש ישראלים אחרים שגרים בכל מיני מקומות בעולם ומשמשים כשגרירים. אין שום טעם לכעוס עלינו".

ולאחר ההצהרה הזו, יש מסר שהיית רוצה להעביר דרך העבודות שלך?
"אם יש לי מסר אז מקורו בארץ ובילדות שלי. זה העניין שיש עוד עם מסביב. ישראלים רגילים להסתכל על עצמם כעל האובייקט מבלי להסתכל מסביב. נוצר מצב שהתרגלנו להסתכל רק על עצמנו. בעבודה מסוימת, ערבבתי חפצים של מדינות בקונפליקט וכולם נכנסו לחללים הנגטיביים של העבודות וכמובן שזה היה מטאפורי אבל זה חייב את המתבונן להסתכל על האחר. זה מסר של חוליות בפאזל, של חיבור בין חוליות שצריכות להתחבר זו עם זו. מסר שהייתי שמח להעביר בתור אחד שגדל עם הצד השני. המסר של העבודות שלי זה דיאלוג בין שחור ולבן ושל חיים יחד תוך ניסיון למצוא יחסי גומלין".