לעצב מגפה או להתעלם: הזמן להפסיק להסביר פנים לאורחים לא רצויים?

קורה לכם שאתם עוצרים לרגע ומסתכלים מסביב? איפה אנחנו עומדים, פיזית ורגשית, מי מסביבנו, על מה מדברים לידנו, מה אנחנו מרגישים בפנים ומה אנחנו משדרים החוצה, איפה אנחנו חיים? השנה האחרונה שינתה לאנשים רבים את החיים, עבור חלקנו היא שינתה אותם מקצה לקצה, לאחרים זו היתה רק מכה בכנף, חלק פרחו וגדלו והשיגו דברים, חלק נשארו לעמוד במקום ולא יודעים איך להתחיל ללכת שוב.

ההתייחסות למגפה משתנה גם היא, בין אדם לאדם, בין פוליטיקאי לפוליטיקאי, בין רופא לרופא. אם שמים בצד את הטבלאות, הסקירות, הנתונים וכן גם את המומחים, נבין שלהתמודדות עם אתגר מסוג זה ישנן דרכי פעולה רבות מתחומים שונים. כן, צריך לדאוג לחיסונים, צריך לוודא שעסקים יוכלו להמשיך לעבוד, שלכל איש ואישה יש מה לאכול וקורת גג לישון תחתיה אבל צריך גם לדאוג שאנשים לא יאבדו את שפיותם.

לא ילדים שיושבים לראשונה בחייהם מול מסך במשך שעות, לא מבוגרים שצריכים קצת להתאוורר ולהנות מהחיים ולא קשישים שיושבים לבד בחושך, כולם צריכים כלים להתמודד עם הבדידות, עם חוסר הודאות ועם השינוי הקיצוני שהביאה איתה שנת 2020 למחוזותינו.

איך עולם העיצוב קשור לזה?

מסכות צבעוניות עם פייטים? כן גם זה אבל ממש לא רק. עיצוב הוא תחום שנוגע בחלקים רבים בחיים, כאלה ברורים וכאלה שאפילו לא שמתם לב אליהם. התחלתם לעבוד מהבית ונאלצתם לסדר מחדש את החלל? גיליתם ששולחן עבודה מול החלון הופך אתכם לפרודוקטיביים יותר? פתחתם את המרפסת שפעם סגרתם? הפכתם להיות חברים של שליחי וולט? אתם עולים לשיחות זום מתוך שינה?

כל אחת מהתופעות האלה ורבות אחרות הן מהפכה עיצובית בפני עצמה. הממשק וחוויית השימוש של הזום הפכו אותה למטאור המטורף שהיא היום ואפשרו את המקפצה שעשתה, מאחורי חברות משלוחי האוכל כדוגמת וולט עומדת החשיבה העיצובית (Design Thinking) שפיתחה אותן כדי לגשר על הפער שבין הצרכן למטבחי המסעדות, מיקום פינת העבודה שלכם נחקר רבות על ידי מומחים בתחום עיצוב הפנים ויש לו השפעה עצומה על הפרודוקטיביות שלכם.

וכן, גם מסכה מעוצבת בצבעי הקשת או אחת עם ציורים של נמר תוכל להעלות חיוך על הפנים בתקופה הזו, אבל האם לבישה שלה הופכת את המגפה לרצויה פה? האם מסכה מעוצבת משלימה עם המצב ואומרת לקורונה – את רצויה פה?

אם נתעלם המגפה תעלם

ליאור נויפלד Lior Noyfeld כתב בעמוד הפייסבוק שלו לפני כמה שבועות "אני לא שם מסיכה מעוצבת. לא יפה ולא ממותגת, ובטח שלא רב פעמית. אני רק מסיכה תכלת כזאת, כמו של אח באיכילוב. חד פעמית. זו המלחמה שלי בקורונה – אני לא הופך אותה לחלק מהחיים שלי, מהצהרה אופנתית שלי, מביטוי העצמי שלי, היא לא אקססורי, בחורף הבא אני לא אלבש אותה באדום עתיק או בירוק בקבוק, אני רק מסיכה פשוטה, מכוערת, משעממת, משעממת כמו החיים בזמן הקורונה."

השאלה הגדולה היא האם בעיצוב המגפה, בניסיון לראות את צדדיה הטובים, בניסיון להפוך אותה לקצת יותר צבעונית, קצת חלק מהחיים, ברצון לא להרגיש שאנחנו חיים בעיצומו של אסון עולמי – האם בתוך כל אלה אנחנו בעצם מקבלים אותה ומסבירים לה פנים? איך בדיוק אנחנו מתכננים להיפתר מאורחת לא רצויה שפתחנו לה את הדלת והזמנו אותה לקפה?

"אני שם אותה איפה שצריך, מתי שצריך, אזרח למופת, שומר על החוקים, אבל אני לא הופך את זה לקטע מגניב. ממש לא." ממשיך נויפלד "המסכות המעוצבות שלכם עצובות בעיני. וביום שהקקה הזה נגמר אני מארגן מדורת מסיכות בים ומעלה פוסט "במקום בו שורפים מסיכות, יום אחד ישרפו גם מטושים", וכולנו נחזיק שלטים של "דור שלם דורש לנשום", "אוויר זה הכי אחי" ו"העם עם החמצן". אני לא שם מסיכה מעוצבת. מה שהופך לאופנה חוזר אחרי זה ברטרו, ואני ממש לא בעניין." מסכם נויפלד.

הטוב, הרע והמכוער – גרסת 2020

החיים נעצרו, עסקים נסגרו, אנשים איבדו הכל, חלק אפילו את חייהם. איבדנו את האוויר שלנו, אנשים כבר לא מחייכים ברחוב סתם כך ואם כן, רק מאחורי מסכות. קיבלנו מנת יתר של חדשות, בכל שעות היום והלילה, הפסקנו לצפות, חזרנו לראות, החלטנו שרק פעם ביום ורק בפלטפורמה אחת ולמרות הכל, הצלחנו לראות גם את האור.

לגלות את עצמנו מחדש, לגלות את המשפחה, החברים, הבתים שלנו. להפוך אותם ל-HOME ולא רק ל-HOUSE, לראות את הטוב בכל הרע הזה, להנות מהדברים הקטנים, למצוא פתרונות לאתגרים חדשים, להשתנות ולשנות. עכשיו רק נשאר לנו להירפא באורח פלא מהציניות שתמיד מרחפת סביבנו, זה נורא מדבק ושמענו שפייזר מפתחת חיסון גם לזה.

אם נופלת עליכם הבדידות והכל מתחיל להראות מטושטש, תזכרו את מה שהגאון כהן כתב ושר כל כך יפה "There is a crack, a crack in everything. That's how the light gets in", הוא ידע על מה הוא מדבר.